1
קודם כל, קצת מוזיקה:

2
היינו שבוע בחופשה משפחתית במקסיקו. אין לי המון מה להגיד על זה, זולת שהיה כיף להיות שבוע בחום. מסתבר שנורא קל להתרגל בחזרה לחום, מה את יודעים. ללהסתובב בשכבה אחת בלבד של ביגוד, במכנסיים קצרים, בלי חולצה, בכפכפים. היינו בפלאיה דל כרמן, והיה ממש סבבה. סבבה להיות ביחד, סבבה לא להיות מחויבים לכלום. נפלנו למכודת תיירים, רחצנו בים, ובבריכה, ושוב בים. ליטפנו איגואנה, ותוכי, הסתכלנו על דולפין, התגלשנו במגלשות מים, ואכלנו מלא מלא מלא דברים מבצק. וגלידה. בקיצור, חופשה.
היה לי נחמד לראות את הבנים שלי מתחברים זה לזה. כמו שאנחנו זקוקים לעיתים לזמן בלעדיהם, כך הם זקוקים לזמן בלעדינו. לעשות שטויות ביחד, לתכנן תכניות, לזמום מזימות, למצוא אבנים נדירות, תבניות בגלים, אוצרות בחול. להמציא שפה משותפת שרק הם מכירים. כהורה, כשאתה רואה את זה קורה, כל מה שאתה רוצה לעשות זה להישען אחורה ולהעביר את החיים לטייס אוטומטי, בתקווה שזו טיסה שלא תיגמר לעולם.

אגב, במהלך החופשה הזו יצא לי לראות את הבן הגדול שלנו עשוי ללא חת. כשהיינו בפארק Xel-Ha (אני מתקשה להחליט איך להגדיר את המקום הזה. שילוב של פארק מים עם שמורת טבע), הגענו לצוק בגובה ארבעה מטר ועשרים שאפשר לקפוץ ממנו לנהר. בלי לחשוב יותר מדי – באמת, תוך שלוש שניות וחצי – הילד פשוט התקרב לקצה הצוק, וקפץ. הייתי בשוק מוחלט. בתור אבא שיש לו פחד גבהים בלתי נשלט, בחיי שרציתי גם אני לקפוץ. ניסיתי וניסיתי. התקרב לקצה הצוק וכבר עמדתי לעשות את זה. אבל פשוט לא יכולתי. והוא? הוא פשוט עלה בחזרה למעלה במדרגות שמובילות מהנהר, וקפץ שוב.
וזה לא שאין לו פחדים, יש לו, רק מדברים אחרים לגמרי. לכן היה לי כל כך נעים לראות אותו פתאום ברגע הזה, ברגע הגיבורי הזה, חי את החיים בלי פחד כלל.

2.5
מה שכן, החופים של האזור מלאים באצות. אבל באמת, כמויות מטורפות של אצות. ובזמן שבחופים הפרטיים, של הריזורטים שעולים מלא מלא כסף, יש מלא מלא מקסיקנים שמשתכרים ממש מעט שעוברים כל היום ואוספים את האצות האלה, במגרפות, בקילשונים ובטרקטורים בגדלים שונים, בחופים הציבוריים האצות פשוט נערמות. בחלק מהימים היה ממש קשה להיכנס למים. התופעה הזו כל כך קשה, ומגיעה דווקא בשיא העונה (לא רק עכשיו, אלא גם בחודשי הקיץ), שבחלק מהכתבות שקראתי נכתב שהפגיעה מגיעה עד לכדי 90% מההכנסות מתיירות (זה נשמע לי קצת מוגזם, אבל לא מצאתי משהו אחר).
ואין שום ספק שהאזור הזה זקוק להכנסות מתיירות. לפחות האזור הזה שהסתובבנו בו, אזור פלאיה דל כרמן, נראה עני למדי. מכל ההשוואות הבינלאומיות שישראל תמיד מככבת בהן במקומות לא משהו, זכרתי שמקסיקו נמצאת פחות או יותר באותם שיעורי עוני כמו ישראל, כלומר בתחתית ה-OECD, אם כי בהשוואה אבסולוטית, אין ספק שהעוני שם קשה יותר מהעוני בישראל. אם תקחו מהאזור הזה חלק גדול מההכנסות שלו מתיירות, אין ספק שרמת החיים שם תיפגע משמעותית. בעין בלתי מזוינת, אגב, זה לא נראה ככה. החופים היו מלאים וכך גם בתי המלון והרחובות הרלוונטיים שקרובים לים. לכו תדעו, אולי זה סתם פייק ניוז.
אגב, למרות ש(גם) שם היתה תחושה כאילו אף אחד לא עובד, שיטוט במאגר המידע של ה-OECD גילה ששיעור האבטלה במקסיקו הוא מהנמוכים במערב – 3.4% בלבד. נמוך יותר מאשר בישראל, למשל,.

אני מודה שתחושת הבטן מרגישה אחרת – זה לא נראה שיש שם כל כך הרבה במה לעבוד – אבל מה זו תחושת בטן לעומת נתונים קשיחים של ה-OECD. אגב, בדיקה קצרה באותו מאגר מידע גילתה שהשכר הממוצע במקסיקו הוא הנמוך ביותר מבין כל מדינות ה-OECD (שזה אומר 15 אלף דולר בשנה בממוצע, פחות מחצי מהשכר הממוצע השנתי בישראל), כך שיש מצב ששיעור האבטלה הנמוך הזה מתאפשר על ידי העסקת הרבה עובדים ״מיותרים״ בכל מיני מקומות עבודה. בואו נגיד שבכל המסעדות שבהן ישבנו היו ללא ספק יותר מדי מלצרים.

זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו מטיילים או נופשים באזור עני מאוד. טיילנו בסין, בין היתר במקומות שפשוט לא האמנתי למידת העוני שראיתי מול עיני. טיילנו בהודו, באזורים שלקחו את העוני בסין בהליכה. טיילנו בירדן, בתאילנד, ובמקומות אחרים שבטח שכחתי.
יש בזה משהו מאוד לא נעים, להגיע למקומות כאלה בתור תייר. כשאתה מגיע למקומות כאלה, זה או שהעוני הוא חלק מהטיול (כלומר, העוני הוא חלק מהדברים שבאת לראות. כמו פורנו עוני). או שהגעתי לאזורים האלה בגלל שהם עניים, כלומר בגלל שכוח הקנייה של המקומיים מאוד נמוך וכוח הקנייה שלך מאוד גבוה, כך שתוכל להרשות לעצמך לנפוש באיזה ריזורט או באיזה מלון מפנק במיוחד שלא היית יכול להרשות לעצמך במדינה לא ענייה. כך או כך, זה עושה לי תחושה עקומה. לא שאני יושב וחושב על זה כל היום – אני רחוק מלהיות קדוש – אבל עדיין, תחושה עקומה.

אגב, פעם, לפני עשור נניח, לא היינו מסתכלים אפילו לכיוון של ריזורטים. איזה ריזורטים איזה. אנחנו? ריזורטים? תנו לנו את האכסניה הכי מפושפשת במחוז הכי נידח בסין, ואנחנו באים. בחיי, בטיול שלנו בסין ישנו במקומות שלא ראויים למגורי אדם. ב״מלון״ מצ׳וקמק להפליא מחוץ לשמורת הטבע ג׳וזאיגו, עם לחץ מים כל כך נמוך בדוש שזה הרגיש כאילו מישהו משתין עלי בתור מקלחת; בחדר מזעזע ממש בכפר הקטנטן צ׳ונג-אן במחוז גווידג׳ו, עם קירות עשויים קרטון מתקלף שיצאו ממנו מקקים בגודל של עכברושים (בלילה ירד גשם, ופשוט טפטף עלינו בלי בושה דרך ה״תקרה״), או הפייבוריט האישי שלי חדר בגודל מזרן זוגי בבית זונות – אבל באמת, בית זונות – בעיירת החרסינה ג׳ינדג׳ן.
אבל זה היה פעם, בחיים אחרים. היום? היום אנחנו איפשהו באמצע. חופשה אידאלית תכלול כמה שבוע-שבועיים של התכלבות, ואז כמה ימים טובים של בטן גב בסגנון הכל כלול. אין ספק, אנחנו במדרון החלקלק שמסתיים עמוק עמוק בתוך הבריכה המעופשת של הבורגנות.

2.75
אגב, אם אתם רוצים להבין אחת ולתמיד איך מודדים עוני, הפרק החדש של #חיותכיס, שיצרה צליל אברהם, הוא ממש ממש מושלם:

3
מכמה הצצות אקראיות בטוויטר למדתי שהפריימריז בליכוד כנראה מתקרבים, כי אחרת לא הצלחתי להסביר לעצמי את זה:

או את זה:

הסלוגן הזה – מסתכלת להם בעיניים – הוא מדהים בעיני. הוא מזכיר לי את הסלוגן המטומטם של בוז׳י הרצוג וציפי לבני בבחירות הקודמות – זה אנחנו או הוא, שהתכתב עם הססמה של לבני בבחירות 2009 (״ציפי או ביבי״).

היה אפשר אחרת, נכון? כלומר, מירי רגב היתה יכולה לשנות אות אחת בסלוגן שלה, כ״ף במקום ה״א, ולהפוך את זה ל״מסתכלת לכם בעיניים״. שזה מסר לא רע בכלל, נדמה לי. אני מסתכלת לכם, הבוחרים שלי בעיניים, בגובה העיניים, ופועלת עבורכם. אחלה מסר.
במקום זה השרה רגב החליטה ללכת על משהו אחר לגמרי. על שנאה. אני מסתכלת להם בעיניים. אמירה מצ׳ואיסטית, מיליטריסטית, פלגנית. יש אותנו, ויש אותם. וההם – שיכולים להיות הרבה הם, גם ערבים, גם 0מולנים, גם אשכנזים יפי נפש אוכלי סושי, מי שלא תרצו – הם רוצים להשמיד לנו את המדינה. ואני, השרה מירי רגב, אני מסתכלת להם בעיניים, בלבן של העיניים, ואני מראה להם מאיפה משתין הדג.

ההיצמדות לנרטיב הזה של ״אנחנו״ מול ״הם״ שצובאים על הגדרות ומנסים להשמידנו, ואילו אנחנו יכולים להם, ההיצמדות הזו לא רק שלא ייחודית לרגב או מקורית באיזו צורה (והנה, עובדה, גם במחנה השמאל בחרו בנרטיב הזה בבחירות קודמות), היא ממש אחד המאפיינים הקלאסיים של הפופוליסטים באשר הם פופוליסטים. מה שכן, הנרטיב הזה של ׳יש מחנה של ״אחרים״ שמנסים להשמיד אותנו׳, הנרטיב הזה מאפיין פופוליסטים מהימין, כאלה שיש להם נטייה למשטר אוטוריטרי.

זה לא קורה רק פה. זה קורה בכל מקום. במדינות רבות באירופה (אפילו בפאקינג שבדיה), בברזיל ובכל דרום אמריקה בעצם, בבריטניה (שעדיין לא יודעת איך לבצע את הברקזיט), וכמובן בארה״ב.

זה אנחנו או הוא, אנחנו או הם, ציפי או ביבי, חזקה מול השמאל, מסתכלת להם בעיניים.

פופוליזם זה תחת. זה קופירייטינג גרוע. זה עלבון לאינטליגנציה. זו ההנחה שהבוחרים שלי סתומים ולכן אני צריכה להאכיל אותם בקלוריות ריקות. לו הייתי מצביע בפריימריז של הליכוד הייתי נעלב מסלוגן כזה. והאמת? הסתכלתי קצת בעמודי פייסבוק בפריימריז של הליכוד, וזה לא חייב להיות ככה.
הנה הסלוגן של חבר הכנסת דוד ביטן, למשל, שקשה לחשוד בי שאני מאוהדיו הגדולים. לא שהסלוגן הזה אומר משהו בעל תוכן של ממש, אבל לפחות הוא לא בסגנון הפופוליסטי פלגני של רגב ושל חוטובלי.

4
זהו, מחר הילדים חוזרים לבית הספר, ואני והיא ממשיכים בשבוע נוסף, ואחרון, של חופש רק לעצמנו. בתכנית: עוד מוזיאונים ועוד סרטים. וחוצמזה, יש סיכוי לשלג בשלישי. יאללה, שיבוא. נסתכל לו בלבן של העיניים.