0
קודם כל, קצת מוזיקה:

1
שלג. היה לא מעט שלג. ואז הטמפרטורה צנחו למינוס 15 מעלות. ואז כל השלג שירד קפא והפך לקרח. ואז ירד גשם והטמפרטורה טיפסה ל-11 מעלות והכל נמס. זה היה שבוע מוזר מבחינה אקלימית, אבל הספקנו ליהנות ממנו קצת. ומאחר שקניתי מצלמה קטנה ואני מתלהב ממנה לאללה, הנה שתי שטויות שהכנתי.

2
החלק הבאמת משעשע של השלג מתחיל מיד אחרי שהוא מפסיק לרדת. אחד הדברים שכדאי לעשות הכי מהר בתום סופת שלגים הוא לפנות את השלג מהאוטו שלכם ומסביבו. לרוב האנשים כאן אין חניה פרטית, אז פשוט חונים ברחוב. גם בימים לא מושלגים זה לא פשוט למצוא מקום חניה קרוב לבית, אבל כשהשלג מכסה הכל זה נהיה עוד יותר מסובך.
אז אתה לוקח את האת הגדולה שקנית מבעוד מועד, ואת מגרד הקרח שמישהו נתן לך טיפ לקנות, יורד למטה, ומתחיל לעבוד. מכניס את האת לשלג, מעמיס, ומפנה. ושוב. ושוב. ושוב. מגרד שכבות של קרח מהשמשות, ממכסה המנוע, מהגג, מהידיות. מפנה שלג מהצמיגים, מתחת לאוטו, מהצדדים, מקדימה. כמו ליצור פסל רחוב מוזר.
זה חתיכת תיק לפנות את השלג מהאוטו. זה לוקח לא מעט זמן, תלוי בכמות השלג שירדה. זה יכול לקחת חצי שעה, אפילו שעה, אולי יותר. בסופו של דבר אתה יוצא מזה מזיע לחלוטין בתוך המעיל והשכבות הרבות שאתה לובש. אבל יש בזה גם סיפוק. בסוף העבודה הקשה הרכב שלך נקי, יחסית, ובעיקר מוכן ליציאה ממקום החניה.
ואז, או אז, סימן שאלה מרחף מעליך – רגע, השקעתי את כל העבודה הזו בשביל להוציא את האוטו מהמקום שחניתי בו, רק בשביל שמישהו אחר יוכל לתפוס לי את החניה שכל כך השקעתי בלפנות? זיבי.
וכאן מתחיל מנהג שמשתנה משכונה לשכונה, מעיר לעיר. בסביבה שלנו קוראים לו savies. אחרי שאנשים מפנים את השלג סביב המכוניות שלהם ונאלצים לקחת את האוטו לעבודה, או לקניות, או השד יודע לאן, הרחובות מתמלאים בחפצים גדולים. כסאות, קרשי גיהוץ, קולבים ישנים, מה שזה לא יהיה שאפשר להוריד מהבית ולשים במקום האוטו בשביל שאף אחד לא יתפוס את החניה. ממלאי מקום.

אל תזרקו את שואב האבק הישן שלכם!

רהיטים של איקאה זה ה-דבר

השאלה היא, האם זה חוקי? התשובה הקצרה היא: לא. התשובה הארוכה יותר היא: אממ, לא ממש, אבל, אממ…
פעם זה היה חוקי. בערך. חוק לא כתוב. או קצת כתוב. או משהו כזה. הרעיון היא שבמשך 48 שעות מתום סופת שלגים גדולה (ויש להם הגדרות ברורות מה נחשב סופה גדולה), אם עבדתם קשה וחצבתם בשלג ופיניתם יפה את החניה שבה האוטו שלכם, תוכלו לשמור אותה במשך 48 שעות עם איזה כיסא ישן. למה? כי התאמצתם, ומגיע לכם.
העניין הוא, שזה לא כל כך עבד. בשלב מסוים אנשים התחילו להגיד – סליחה? זו חניה של אבא שלהם? זו חניה ציבורית, על הרחוב? אז מה אם הם התאמצו וחצבו בשלג? כולם עושים את זה. מי שמפנה חניה, אינו יכול לשמור אותה.
זה התפתח עד כדי אלימות. צמיגים נחתכו, שמשות נופצו, פתקים אלימים הושארו על מגבים. באחד המקרים מישהו אפילו דקר מישהו. היום, באופן פורמלי לפחות, בשכונה שאנחנו גרים בה אסור לשמור מקום. באופן פרקטי, אני פשוט לא מתכוון להזיז את האוטו אחרי הסופה הבאה.
אני תוהה איך כל הדבר הזה היה עובד בישראל.

3
רויטרס פרסמו לאחרונה את הדוח השנתי שלהם שסוקר את מצב העיתונות ומנסה לתת תחזית לשנה הבאה. יש שם כל מיני דברים, אבל אחד סקרן אותי במיוחד. לפי סקר שהם עשו בקרב כלי תקשורת רבים, יוצא ש-52% מהם דיווחו שהם הולכים לתת עדיפות עליונה השנה לגיוס מנויים. בעידן דיגיטלי, שבו היקפי הדפסת העיתונים הולכים ומצטמצמים בהתאם לכמות הקוראים הדועכת, אחת הדרכים להגדלת מספר המנויים היא יצירת חומת תשלום דיגיטלית באתר.

יש כל מיני דרכים ליצור חומת תשלום. זו יכולה להיות חומת תשלום קשה, כזו שברגע שאתם נכנסים לאתר האהוב עליכם לא תוכלו לקרוא בו כלום, אפילו לא את הכותרות, אלא אם תעשו מנוי. זו יכולה להיות חומת תשלום רכה יותר, כזו שנותנת לכם אפשרות לקרוא 5, 10, 20 כתבות לפני שתיחסמו. וגם לזה יש כל מיני וריאציות. למי שמתעניין בחומות תשלום, הנה כתבה ממש ממש טובה על זה.

וזה גרם לי לתהות: אם מחר בבוקר כל כלי התקשורת הכתובה בעולם (לא טלוויזיה, לא רדיו, אלא כל כלי תקשורת מודפס ואינטרנטי) ישים על עצמו חומת תשלום כלשהי, כלומר שתהיו מוכרחים לשלם לו בשביל לקרוא את התוכן (באמצעות מנוי או רכישות חד פעמיות בשיטת pay per article או משהו כזה), האם אנשים יקראו פחות, יותר, או אותה כמות של חדשות?
ההימור שלי הוא שאנשים יקראו פחות חדשות. אני יודע להגיד על עצמי שאני צורך פחות חדשות. מאז שהסרתי את אפליקציות טוויטר ופייסבוק מהטלפון שלי לפני שבוע, צריכת החדשות שלי פחתה. כבר מזמן שאני לא נכנס לאפליקציות או לאתרי החדשות, כי קיבלתי את מה שהייתי צריך דרך טוויטר ופייסבוק. עכשיו ששני אלה יצאו מהתמונה, לא פיציתי על הירידה בכמות התוכן שאני מקבל. כלומר, לא חזרתי להיכנס לאתרים ולאפליקציות החדשות בשביל לצרוך את התוכן הזה. הדבר היחידי שהתחלתי לעשות זה להיכנס יותר לאינסטגרם, היכן שאין כמעט תוכן חדשותי, ולאפליקציית מזג האוויר (אתם תופתעו, די נחמד שם).
אני יודע שמקרה אחד לא מעיד על כלום, אבל נדמה לי שאין די אנשים בעולם שיהיו מוכנים לשלם על תוכן (חדשותי או מגזיני) בשביל לשמור על אותה רמת צריכת חדשות כמו היום. ומנקודת המבט של כלי התקשורת זו בעיה, כי בשלב זה או אחר מרביתם יעטו על עצמם צורה כזו או אחרת של חומת תשלום. חומת תשלום, אגב, לא חייבת לבוא בצורה של חומת תשלום, אלא בצורה של הבחנה בין תוכן ״רגיל״ לתוכן ״פרמיום״. רוצים לקרוא כותרות של ידיעות שוטפות? את זה תקבלו בחינם. רוצים להעמיק? פרשנויות? כתבות מגזין מרהיבות? על זה תצטרכו לשלם (בצורה ישירה, או בצורה של מנוי, או בצורה של מועדון חברים שמעניק הטבות).

4
כתבתי את העניין הזה על חומות התשלום כי השבוע שחלף, אגב, היה שבוע לא משהו לעיתונות האמריקאית (ומאחר שכל מה שקורה כאן בסוף קורה גם אצלנו ובמקומות אחרים…). באזזפיד הודיע על פיטורים של 1,000 עובדים, חלק גדול מהם עיתונאים בחטיבת החדשות של כלי התקשורת הדיגיטלי. אחת מהן היא האנה אלם, עיתונאית אמריקאית ממוצא מוסלמי שהיתה בעבר כתבת בעיראק ובמדינות נוספות במזרח התיכון, ובשנה ומשהו האחרונות כיסתה עבור באזזפיד את העולם המוסלמי בארה״ב. היא פוטרה, מהיום למחר, יחד עם הרבה קולגות שלה. פיטורי עיתונאים נרחבים היו גם בהפינגטון פוסט וגם בגאנט, חברה שמחזיקה בכמה עיתונים וכלי תקשורת בארה״ב. בקיצור, האווירה כאן לא משהו.
האם חומות תשלום מתוחכמות יצילו את העיתונות? לא נראה לי. העיתונות המקומית בארה״ב ממש מפרפרת את פרפוריה האחרונים. ומאחר שהיא היתה במשך שנים עמוד השדרה של העיתונות האמריקאית, זה בעייתי. כי בניגוד לישראל, פה יש חשיבות גדולה בהרבה למה שקורה ברמה המקומית – ברמת העיר, המחוז והמדינה. ברגע שנוצרים News Deserts, מושג שהכרתי לראשונה רק אחרי שהגעתי לכאן, זה אומר שנבחרי הציבור המקומיים שלכם יודעים שיש עליהם פחות פיקוח ציבורי (כי זה מה שעיתונות עושה, חרף כל ההלעזות). אין לי משהו חכם להגיד על זה, זה פשוט עצוב.

5
החל מהשניה שאתם נכנסים לארה״ב, ולמעשה הרבה קודם לזה עוד בשלב הויזה, אתם צריכים למלא מלא טפסים. כל הזמן. זה לא נגמר. אפילו הילדים, שהחיים שלהם לא אמורים להיות כאלה מסובכים, כל הזמן מביאים מהגן ומבית הספר טפסים נוספים שצריך למלא. הולכים לטיול? טפסים. נוסעים למוזיאון? טפסים. רוצים חוג כדורגל? טפסים. להתנדב? טפסים.
מוטיב חוזר בהרבה מהטפסים האלה הוא הצורך לסמן מי אתם. וליתר דיוק, מה הגזע שלכם. לא מוצא, אלא גזע. כלומר, האם אתם לבנים? אפרו אמריקנים? לטינו אמריקנים? אמריקנים ילידים? ויש עוד כל מיני אפשרויות. עכשיו אני, אני אין לי בעיה אני. אני ישר מסמן ״לבן״ ונגמר העניין. בקושי מקדיש לזה מחשבה.
אבל תארו לעצמכם ישראלי שאינו אשכנזי כמוני. ישראלי או ישראלית שהם ממוצא צפון אפריקאי או מזרחי. נגיד, חצי תימני וחצי מרוקאי. מה הוא יסמן בקופסה היפה של האמריקאים? הוא לא שחור, הוא לא לטיני, הוא לא אינדיאני, אבל הוא גם לא מרגיש לבן. למעשה, החיים בישראל גרמו לו לא להרגיש לבן, כי יש הבדל ברור בין האשכנזים לבינו. והנה, פתאום פה, פתאום פה הוא צריך לסמן לבן כי אין לו אפשרות אחרת.
מוזר, לא?

6
השבוע חלפו עשרים וחמישה שבועות מאז הגענו לכאן. וזה אומר שבאופן רשמי חצינו את נקודת האמצע. זהו, מעכשיו שעון העצר ממש סופר אחורנית מבחינתי. יש לי המון תחושות מעורבות לגבי זה. אבל אני אשאיר אותן לעצמי, בשלב זה.

7
אחד העמיתים שלי לתכנית אמר השבוע משפט שתפס אותי:
I'm too young to feel this old
אני חושב שהרגשתי ככה מרבית חיי.

8
ואחרי כל הדכדכת הזו, הסמסטר השני מתחיל מחרתיים, וזה כיף גדול. הלימודים חסרו לי. קראתי המון בחופשת החורף, ויש לי המון תכניות לעשות המון דברים עם מה שקראתי, אבל אני אשמח גם לחזור ללמוד. מתלבט בין כמה וכמה וכמה קורסים. הנה הקורסים שאני סגור עליהם ב-90%:
* צמיחה, אי שוויון והכנסות של משקי בית – פעמיים בשבוע עם ג׳ייסון פורמן, מי שהיה היועץ הכלכלי הבכיר של אובמה
* כלכלה פוליטית מאז המשבר של 2008 – פעם בשבוע עם רוברטו אונגר ודני רודריק (שניהם חוקרים בעלי שם עולמי, ויהיו המון המון מרצים אורחים כמו דרון אסמוגלו, רגוראהם רג׳אן ואחרים, כולם מהשורה הראשונה)
* דוקו בעידן הקשב המוגבל – קורס של פעם בשבוע ב-MIT שמלמד איך לעשות סרטים דוקומנטריים באורך של עד 5 דקות (כי אם כבר קניתי מצלמה חדשה, למה לא לנצל אותה?)

והנה ההתלבטות הגדולה. שלושת הקורסים האלה מתנגשים זה עם זה – הם שלושתם באותו הזמן, ואני חייב לבחור:
* תחרות בעידן הכלכלה החדשה – קורס חצי סמסטריאלי על איך עושים מדיניות תחרות נכונה (מהזווית הכלכלה, לא המשפטית) בעידן של גוגל, אמזון, פייסבוק וכו׳
* הפוליטיקה הגלובלית של האוכל – תכלס זה מעניין אותי בטירוף, אבל למרצה יש כריזמה של תפוח אדמה
* הכלכלה של ערים – זה מסקרן אותי, והמרצה (אד גלייזר) אמור להיות עילוי

אם יש לכם תובנות, אשמח לשמוע מהן.

9
וחוצמזה, ברוח השבוע המדכדך הזה, אתמול היתה לנו סדנה של ארבע שעות על התמודדות עם טראומה. בסופה, יצאתי טעון, הלכתי הביתה, הגעתי, אמרתי שלום שלום לילדים, שמתי אזניות והתיישבתי על המחשב וכתבתי עד שהכל יצא החוצה. כמעט 3,000 מילה באנגלית על מטען שלא ידעתי שיש בי בכלל. אם מישהו מעוניין לקרוא שיבקש בפרטי ויקבל לינק.

שבוע טוב שיהיה.