תמיד בזתי לאנשים האלה. האנשים האלה עם בגדי הריצה האלה. עם הטייצים הצבעוניים שלהם והכובעים הנושמים שלהם, והפרצופים המיוסרים בחשיבות עצמית שלהם. אף פעם לא סבלתי אותם. והנה, בשנה האחרונה הצטרפתי אליהם. בשנה האחרונה, מהשבוע שהגענו לכאן, אני רץ. שמונה קילומטר פלוס מינוס בכל פעם, בין פעמיים לשלוש בשבוע, כל שבוע (להוציא כמה שבועות בודדים, כשהיינו בחופשה וכאלה). בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב. רץ.

היום החלטתי לעצור, ולנסות להבין למה. למה אני רץ?

אני רץ במקרה. זה התחיל בטעות. לא תכננתי לרוץ. כשהגענו לכאן לראשונה, הייתי בג׳ט לג. קמתי בחמש וחצי, הכנתי לי כוס תה, והתיישבתי על יד החלון בסלון והתבוננתי בשחר העולם על הרחוב המנומנם שלנו. אחרי שסיימתי את התה, לא היה לי מה לעשות. אז נעלתי נעליים, ויצאתי החוצה, לרוץ. לא הייתי בכושר בכלל. רצתי רבע שעה וחשבתי שאני הולך למות. הרגשתי עלוב.

אני רץ בשביל לא להרגיש עלוב. בשביל לא להרגיש שאני הולך למות אחרי קילומטר וחצי של ריצה. אחרי הריצה ההיא, הראשונה, הגיעה עוד אחת, ואחריה עוד אחת. בכל פעם העליתי מעט את המרחק. ממש קצת. מעודד את עצמי בראשי בחישובים מנטליים משונים כמו ׳יאללה, עכשיו רק עד העמוד חשמל הבא׳. בכל פעם שהצלחתי להגדיל את מרחק הריצה בעוד חצי קילומטר, בעוד קילומטר, הרגשתי טיפה יותר טוב עם עצמי. טיפה יותר פוטנטי.

אני רץ בשביל לא להרגיש אימפונטני. בשביל לא להרגיש כאילו הגוף שלי קמל. הגוף שלי קמל, שום דבר לא ישנה את זה, אבל אני לא רוצה להרגיש את זה. הריצה גורמת לי לשכוח קצת מהקמילה. היא ממסכת אותה מעט, מדללת אותה מעט, מסתירה אותה בעשן. עכשיו, כשאני מסתכל במראה, אני יכול להגיד לעצמי לא רק ׳כמה אתה זקן׳ אלא גם ׳נו, לפחות אתה לא שמן כמו שהיית׳.

אני רץ בשביל לא להיות שמן. אני לא יודע למה זה בכלל חשוב לי, או למה זה חשוב בכלל, לא להיות שמן. אני מודה שפיתחתי אובססיה מסוימת לגבי זה בשנה האחרונה, והריצה היא חלק מזה. זה לא בריא, אני יודע, אבל אני לא בטוח שאני רוצה להיכנס לזה עכשיו. עוד לא מוכן להיפתח בעניין הזה. בפעם אחרת.

אני רץ כי אני אובססיבי. כי בראש שלי, אם בטעות לא יכולתי לרוץ יום אחד, כי הלו״ז לא הסתדר או משהו כזה, נדלק איזה קול בתוך ראשי שלא נותן לי מנוח. ׳אתה חייב לרוץ׳, ׳אתה חייב לרוץ׳, מנדנד לי הקול. זה אותו הקול שמעצים את כל החרדות שלי, זה אותו הקול שמגדיר את הטקסים הקטנים שאני מוכרח לעשות, גם אם אף אחד לא יודע עליהם.

אני רץ כי אני אנאלי, וזה מתיישב בול על הצורך שלי בתבניות. אני רץ כי אני סובייטי. כי אנחנו לא כאן בשביל ליהנות, ואם כבר מתחייבים, אז מתחייבים.
אני רץ כי אני רוצה להעלות את רמת האנדרופינים במוח.
אני רץ כי זה עוזר לי לחשוב.
אני רץ כי זה עוזר לי לא לחשוב.

אני רץ כי אני רוצה לדעת שאני מסוגל להתמיד במשהו שאני לא הכי נהנה ממנו, שאני מסוגל להתעלות מעל החיווט הבסיסי שלי כאדם. גם עכשיו, אחרי שנה, בעיקר בתחילת כל ריצה, האינסטינקט הטבעי שלי הוא לרצות לעצור. לרוץ זו פעולה מוזרה. הגוף שלך לא רוצה לרוץ. למה לרוץ, בנאדם? אתה ממהר לאנשהו? יש משהו שרודף אחריך? אתה צד ממותה? כי אם התשובה לשלוש השאלות האלה היא לא, אין לך באמת סיבה לרוץ. למה אתה ממשיך לרוץ?

אני רץ כי זה הזמן שלי עם עצמי. כי זה עוזר לי למצוא נתיבים חדשים במרחב הזה, במרחב הלא מוכר והלא שלי הזה. אני רץ כי אני מרגיש שהריצה עוזרת לי לפלס את דרכי בעולם. אני רץ כי זה משהו שמעולם לא עשיתי בעבר, או לפחות מאז היסודי. אני רץ כי זה מאוד לא אני לרוץ. אני רץ כי זה ההיפך מלהדליק עוד סיגריה. כי זה ההיפך מלהתלונן על העולם. כי זה מחייב אותך לתת איזה חצי חיוך לרצים בכיוון הנגדי שחולפים על פניך.

אני רץ כי זה עושה אותי חלק ממועדון גדול יותר של אנשים שרצים. לא אלה שמספרים לחברים שלהם ׳עשיתי שניים עשר קילומטר היום בקצב חמש׳, אלא אלה שרצים כי הם צריכים לרוץ. אלה שרצים כי הם צריכים להרגיש שהם בחיים.

אני רץ כי הבנים שלי חושבים שזה הופך את אבא שלהם ליותר קול. אני רץ כי בת זוגי מתפעלת שאני עדיין מתמיד בזה. אני רץ כי מישהו הכניס לי לראש שאני חייב לשפר את המראה החיצוני שלי (לא שזה עוזר). אני רץ כי פוחד לעמוד במקום, להתנוון, להתאבן.

אני רץ בשביל לא להרגיש בן שלושים ותשע.