בְּלִילה

0.
באחת התגובות לפוסט הקודם, על ענייני האוצר-בלינקוב-תקציב המדינה-נתניהו ושות', שאלה אותי הקוראת עדה את השאלה הבאה:

אתה יכול להסביר, למה הנושא כל כך מסעיר אותך?
מהסבר כזה אפשר להבין טוב יותר משמעויות עומק של התהליכים וההתפתחויות, מעבר לדיווח עליהם.

1.
אם להודות בכנות, ממש בכנות, זה מסעיר אותי בגלל שאני מרגיש שהפסדתי. לתפיסתי, אנשים שלא הייתי נותן להם לנהל חנות מכולת, מנהלים לי את המדינה. לתפיסתי, אדם שהוא נבחר ציבור באותה מידה שראש וועד הבית שלי הוא נבחר ציבור - אני מדבר על עופר עיני - נשא ונתן עם ראש הממשלה (דרך אורי יוגב) בנושאים שלא קשורים לחלוטין לתחום עיסוקו, וכל תקציב המדינה נעמד דום לטובת מטרותיו. ואני מזכיר, שתקציב המדינה הוא תוכנית העבודה של הממשלה. זה לא משהו שיש לזלזל בו. זה משהו שמשפיע על חיי היום יום של כולנו, וישפיע על ילדינו ועל ילדי ילדינו. מה לעופר עיני ולהיקף הגידול בתקציב המדינה? מה, זה תקציב של אבא שלו? זה הוא שצריך ללכת ולשבור אחר כך מאיפה להביא את הכסף ואיזה ריבית לשלם עליו? בעיניי, זו חוצפה ממדרגה ראשונה.

2.
אודה ולא אבוש. אני מניח שאני מרגיש ככה בגלל שאני ממקם את עצמי בצד הימני יותר של הסקאלה בכל הנוגע לתפיסה כלכלית. אודה ולא אבוש, סביר להניח שאני מרגיש ככה בגלל הרתע העובר בגופי בכל פעם שאני מתחיל לשמוע את אנשי השמאל הכלכלי מתחילים לדבר בסוציאל-דמגוגיה, במקום לדבר במספרים. כולנו אנשים טובים, וכולנו רוצים להיטיב. גם אנשי הימין וגם אנשי השמאל. וממש כשם שאנשי הימין יודעים להשתמש בדמגוגיה, כך יודעים גם אנשי השמאל. אלא שהדמגוגיה שלהם נתפסת תמיד כמוסרית יותר בקרב הציבור, כאילו שהם חושבים במונחים אנושיים, ואנשי הימין חושבים רק במונחים מתמטיים, דרך החור בגרוש.

3.
אני אתן לכם דוגמא. לפני כמה חודשים ישבתי בדיון בוועדת הכספים. זה היה עוד לפני הבחירות. המשבר הכלכלי כבר הורגש במקומותינו, ועופר עיני הוזמן לדיון. זה היה בתקופת פרשת ויטה פרי-גליל. בכל אופן, עיני קצף ורגש בדיון. הוא סיפר לראשונה שהוא מציע להקים קרן שתסייע למפעלים במצוקה. הקרן, על פי ההצעה, תמומן כך: העובדים במשק יתרמו יום חופש, והמדינה תעשה מאצ'ינג של 100%. אני זוכר איך הרעיון הזה נראה לי אז הזוי. יותר מזה, הוא נראה לי שערורייתי. היום, כמה חודשים לאחר מכן, עופר עיני הצליח לעגן את הרעיון הזה בתוך חוק ההסדרים, בתיקונים מסויימים. כך שבחודש ספטמבר הקרוב, אל תתפלאו כשהביטוח הלאומי שלכם יגבה מכם קצת יותר כסף, בשווי חצי יום חופש. מי שמשתכר את השכר הממוצע במשק - כ-8,000 שקל - ייאלץ להיפרד מכ-180 שקל, נוסף על הביטוח הלאומי שהוא משלם גם ככה. על זה אתם יכולים להגיד תודה לעופר עיני.

4.
אומרים לי, איפה הסולידריות שלך? למה אתה לא מוכן לתרום חצי יום חופש למען עובדים שנמצאים בפני סכנת פיטורים? התשובה שלי לשאלה הזו היא מורכבת, למרות שהיא מבטאת רעיון פשוט.

4.1
ראשית, האופן שבו השאלה מנוסחת הוא לא הנוסח היחידי שבו אפשר לנסח את השאלה. אפשר להציג את זה אחרת. למשל, למה אתה לא מוכן לתרום חצי יום חופש למען מפעלים שנמצאים במצוקה בגלל שהמנהלים שלהם ניהלו אותם בצורה שערורייתית וכושלת? כשמנסחים את זה ככה, לפחות לטעמי הרעיון נראה פחות מושך.

4.2
שנית, בדיוק בשביל המטרות החברתיות הנעלות הללו אני משלם מס הכנסה וביטוח לאומי. בדיוק בדיוק בשביל זה. אני מאמין שרוברט נוזיק צדק כשאמר שמס - כל מס - משול לעבודת כפייה. (ההסבר פשוט: אילולא המס, הייתי יכול לעבוד פחות שעות בשביל לחיות ברמת חיים מסוימת שאני מעוניין בה). ועדיין, אני מודע לזה שאני חי בחברה, ולכן יש מטרות חברתיות שבשבילן אני וכל האחרים צריכים לתרום ממה שיש להם. לכן אני משלם מסים. אני אמור לזכות בשירותים חברתיים בתמורה למסים האלה, והאחרים - אלה שיש להם פחות משלי - אמורים לקבל תוספות על חשבון המסים שלי בשביל שיוכלו לחיות קצת יותר טוב. לכן, אין שום סיבה שאשלם עוד מס - בדמות ויתור על חצי יום חופש - בשביל המטרה הזו. אני משלם מסים בדיוק בשביל זה כבר עכשיו. זה יכול להישמע לכם קטנוני, אבל בעיני זה לא. בעיני זה מדרון חלקלק. היום זה חצי יום חופש בשביל להציל את ויטה פרי גליל, מחר זה עוד חצי יום חופש בשביל לסייע להסתדרות להגן על עובדים שהמעסיקים שלהם מתנכלים להם, והשמיים הם הגבול. יש לי הרבה ימי חופש. (למען האמת, יש לי מעט מאד. לעובדי המדינה יש הרבה יותר ימי חופש מאשר לי, ולכן הפיתרון שהציע עיני הוא בלתי שוויוני בעליל, אבל את זה הוא לא יגיד. זו הסולידריות שלו, כשהמגזר הפרטי מתגייס לטובת המגזר הציבורי, כשבדיוק ההיפך צריך להיות הנכון).

4.3
ושלישית, הקמת קרן סיוע למפעלים כזו היא מסוכנת מסיבות אחרות. רוצה לומר, כל מי שחושב שהקרן הזו לא תנוצל למטרות פסולות, לא תשמש למינויים פוליטיים, לא תאפשר לבעלי מפעלים לנצל את המדינה על ידי הצגת מצגי שווא, חי בלה לה לנד מבחינתי. לא שאי אפשר למנוע את הדברים האלה מבחינה תיאורטית, אלא שמבחינה הפרקטית בישראל הדברים האלה תמיד קורים.

5.
זו, כאמור, הייתה רק דוגמא. דוגמא לזה שאני מרגיש שאדם שלא רק מחזיק רק בדיעות מאד שונות משלי (בתחום הכלכלי), אלא לדעתי גם עושה מניפולציות גסות על חשבון הציבור, על חשבון תקציב המדינה, למטרות אישיות, ולמרות הסתדרותיות. זה מרגיז אותי מאד. למעשה, זה מרתיח לי את הדם. וכן, זה מרגיז אותי פחות מאשר המניפולציות שעושה אגף התקציבים בדרכו שלו בעניינים תקציביים. ולמען הסר ספק, זה מרגיז אותי בדיוק באותה מידה שבה מישהו שהוא אינו פקיד ציבור ואינו נבחר ציבור, אלא אדם פרטי עם עסקים פרטיים (אני מדבר על אורי יוגב), הוא זה שמנהל מטעם ראש הממשלה את מגעי בניית התקציב.

6.
ועוד משהו קטן, לגבי נתניהו. סיפר לי אתמול מישהו על איך באמת נראה ראש הממשלה מאחורי הקלעים. מישהו שהיה שם במסדרונות בדיונים הליליים הארוכים. ראש הממשלה, כך סיפר, הוא בדיוק מה שאומרים עליו. הוא לחיץ. הוא משדר פאניקה ובלבול. הוא תזזיתי. הוא נע ממקום למקום, מחדר לחדר, במקום לזמן את האנשיו אליו, ברוגע, בקור רוח, בכובד משקל הראוי לראש ממשלה.
ועוד משהו בעניין זה. שלשום, אחרי אישור התקציב, הייתי במשרד ראש הממשלה. אחרי תדריך העיתונאים שהעבירו ראש הממשלה, שר האוצר, ויתר החבר'ה, הלכתי לטקס החלפת מנכ"ל משרד הממשלה. בדרך פגשתי במסדרון מישהו שהיה בעל תפקיד חשוב מאד בממשלה הקודמת. לפני שלושה שבועות, אחרי מסיבת העיתונאים בה הציגו נתניהו ושטייניץ את תוכנית "בלימה ותנופה", דיברתי איתו בטלפון. התקשרתי אליו להגיד לו שעל פי ההרגשה האישית שלי, נדמה כאילו כל עניין ראש הממשלה פשוט גדול על נתניהו. הוא לא הסכים איתי באותה שיחה. הוא אמר שזה לא עניין של גדול עליו, אלא של משהו אחר, שהוא מתקשה לשים עליו את האצבע. שלשום, כאמור, פגשתי אותו במסדרון משרד ראש הממשלה במקרה. זה היה כבר אחרי הפארסה של התקציב. לחצנו ידיים. הזכרתי לו את שיחת הטלפון ההיא. הוא לחש לי באוזן, "זה גדול עליו, בלי ספק".

7.
בראייה לאחור, אין לי מושג על מה הפוסט הזה, ונדמה לי שהוא בכלל לא עונה על השאלה של עדה. נו מילא. כבר כתבתי. שבת שלום.