כמעט מתוך הכרח (2)
(המשך מהפוסט הקודם)
- הספרדים, כפי שנוכחתי לדעת בימים האחרונים, הם אנשים חמים וחביבים, המפצים על חוסר ידיעת האנגלית שלהם בהרבה מחוות ידיים וחיוכים. וברצלונה, כפי שניסח זאת היטב חבר טוב, היא כל מה שתל אביב הייתה, ובכן, אם תל אביב הייתה ברצלונה. תל אביב היא פסאדו ברצלונה, ממש כמו אותם שדות תעופה המורכבים ע"י הילידים מקוקוסים על מנת לחקות את פעולת המטוסים. באותה מידה יכלה להיות תל אביב כולה בנויה מקרטון, ממש כמו "עיר הסרטים" בנוה אילן. זוהי החטאה, חיקוי עלוב ותו לא של הדבר האמיתי.
- לא אזיין את השכל על המנטליות הספרדית, שהיא מצד אחד חמה וידידותית, ומנגד לא מלאת מרמור, ומהולה בתחמנות ובשנאת זרים כמו כאן, אך רק אחדד שלא חשתי שום גאווה לאומית או ערגה כאשר שבתי הנה. אלו שכן חשים כך, צריכים להקדיש מחשבה לכך שכל מה שאנו חשים שראוי להילחם למענו, (למעט כמובן מלחמות הקוראות לבטל עבדות, או לשחרר עמים נדכאים), נעלם כהרף עין בתוך שני דורות. במשך 400 שנה התגאו בני שושלת אמסטרדמסקי בהיותם רוסים. הם חיו את אמא רוסיה, נשמו את אמא רוסיה, והיו מוכנים לחרף את נפשם למענה. ובתוך שני דורות, כלומר כאשר אחד מבני דורי יביא ילדים, נמחה לחלוטין כל השקפת עולם רוסית, כל שאיפה להגשמה עצמית, או להזדהות עם העם הרוסי. ילדינו ירגישו ישראלים לכל דבר. או יפנים לכל דבר. תלוי היכן נחליט להביא אותם. תרבות, ממש כמו מוסר או כמו המושג הערטילאי כבוד, אינם משהו החקוק בסלע, גם אם לעיתים אנשים תופסים אותם ככאלה. לראייה, בדרך חזרה משדה התעופה, הסיע אותי נהג מונית אוזביקי, וסיפר לי בגאווה כיצד בבית שלו המושג "כבוד," עדיין חי ובועט. אף ילד שלו לא יעזוב את הבית, לפני החתונה, ואף בת שלו לא תחיה חיי פרצות. "רק מה?" הוא אומר לי במבטא כבד, "הבעיה בארץ זה שאין חינוך." "מי מחנך את הבת שלי? האבא נכון? אז אני צריך לכוון, לחנך, לתת כיוון. ואם אני עושה ככה רעש," הוא מדגים בידיו תנועות משיכה קדימה ואחורה,"ואם אני נותן איזה מכה קטנה, אז באים משרד החינוך, ורואים את הסימנים, ואומרים אבא לא טוב, ושוטרים באים לקחת את אבא. וזה מכה קטנה," הוא מבהיר ומוריד לי כאפה על הרגל, "קטנה, ככה."
- פסחתי על כך משום מה, אבל הסיבה שלמענה נסעתי לברצלונה מלחתחילה הייתה כנס אקדמאי הקשור לתחום בו אני עוסק. בניגוד לכנסי לקוחות המלאים בחברות מתחרות ולכן רב בהם הנסתר על הגלוי, הרי שהפעם זכיתי סוף סוף לאווירה ידידותית וכנה של החלפת רעיונות לשם החלפת רעיונות, וחשוב מזאת, בלבוש לא רשמי ונטול חליפות. סקוטי אחד, שהעביר הרצאה מעניינת על ויזואליזציה של מידע מנקודת מבט פסיכולוגית, התגלה בכלל כישראלי. הוא חי בסקוטלנד ומחכה כבר לחזור לארץ, אך ככל הנראה ישאר שם כי כאן לא יוכל למצוא עבודה. אולי יכיר שם מישהי, סקוטית ג'ינג'ית חביבה, ואולי ילדיו יהיו סקוטים. הם יתנו את נפשם למען סקוטלנד. הם ירגישו, אולי, חלק מהלאום הסקוטי. הם ישנאו את הצרפתים.
- מלבד הברנש הזה, הכנס כלל גורם מייצג כמעט מכל מדינה על הגלובוס. קבוצת היפנים, כתמיד, סקרנה אותי במיוחד. הם תמיד נראים תלושים למדי, מעט כאילו היו משחקים תפקיד של יפנים, אך כאשר יחזרו הבייתה יורידו את החליפות, ישילו את האטבים המחזיקים את עינייהם לחוצות לצדדים, וינהגו כמו כל אדם מערבי. כאשר אתה בחו"ל אנשים רבים נראים לך כשחקנים, ולא ממש כבני אדם, ובעיקר אלה המחזיקים באיקונוגרפיה של סרטי טלוויזיה הולווידים. בשדה התעופה ישב לידי כומר. לא משנה כמה ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא כומר של ממש, עדיין היה נראה כאילו רק התחפש לאחד. היפנים הרצו על משהו הקשור להצגה תלת מימדית של כמויות גדולות של נתונים. הבעת הפנים החתומה התמידית שלהם לא איפשרה לי לדעת שום דבר על הלך רוחם. עמיתי לעבודה ניגש אל אחת מהן, סטודנטית יפנית לדוקטורט, על מנת לבקש איזשהו מסמך, או דמו להדגמה חיה. בקלות דעת הציע את ידו ללחיצה, שנדחתה בנימוס. ככל הנראה, היפנים, הזכרים כנקבות, הם "שומר נגיעה." ראיתי את אחד מהם קד קידה לאחר, בהפסקת הצהריים. שוב עניין העמדת הפנים. הם חסרי גיל, היפנים, אין לך שום דרך לדעת אם עומדת מולך נערה בת 18 או אישה בת 32. הם מדלגים הישר מהיותם ילדים, למעין מראה פנים מעורפל המכיל את גילאי 16-40, מה שמקשה מעט על ההתקשרות איתם. בניסיון להתחבב על הבחורה, עמיתי פנה אליה באחת ההרצאות ושאל אותה אם גם הבחור שמרצה כעת הוא מהאוניברסיטה שלהם. "הוא סיני," השיבה לו באנגלית רצוצה.
- הפוסט הזה חסר כל סדר או היגיון כי הוא נכתב לא בברצלונה עצמה, אלה שעה שחזרתי הבייתה ואני יושב בחדרי. שקט כאן, וחיכיתי לשקט הזה במשך שבוע, ואני רושם כאן כי אחי ביקש שאשלח לו מייל עם חוויותי, אבל מפאת חוסר מתאם חשמל לתקן אירופאי, הייתי מנותק משהו מהאינטרנט במשך שבוע. כך שהפוסט הזה הוא יותר בשבילו, מאשר בעבורכם.
- בעוד שבוע אני נוסע למדינה רעועה למדי, שלא אציין את שמה מפאת צנעת לקוחות, ואני יודע שתצוף בראשי אותה המחשבה שתמיד מופיעה בעת הנסיעות האלה:
כמה אנשים יש בעולם? כמה אנשים יש בעולם?
הייתי רוצה לנוח קצת. לאכול, ולנוח, ולשתות מעט, וזהו זה. משונה לפעמים המחשבה הפוקדת אותך במקומות הומי אדם, שכל יצור חי שנחה עליו עינך ימות. ברצלונה במידה רבה לא התקיימה עד אתמול בערב, מלבד בתמונות, וכעת חדלה שוב מלהתקיים, אבל העובדה שכל אדם שחלף לידך, וכל אדם שאי פעם הכרת ימחו מן העולם, ולא בעוד זמן רב, היא זו שאמורה להדיר שינה מעיניינו, או אולי דווקא לספק לנו שנת ישרים. קל יותר לתפוס זאת אולי אם מצמצמים את המחשבה הזו לקנה מידה קטן יותר. האוניברסיטה, או הבניין בו אתה עובד. אבותיהם נמחו מן העולם בזה אחר זה, והתהליך הזה עתיד לחזור על עצמו באין מפריע גם הפעם. אל מול זה, ואל מול הכמות המגוחכת של האנשים שלהם זה עתיד לקרות, ובהיותך הפסיק הבלתי נראה בהיסטוריה של הפלאנטה הזו, או של היקום בכלל, לא נותרת כל בקשה מלבד מעט שלווה, וקורת גג, וחום, וזהו זה.
We do, doodley do, doodley do, doodley do,
What we must, muddily must, muddily must, muddily must;
Muddily do, muddily do, muddily do, muddily do,
Until we bust, bodily bust, bodily bust, bodily bust.