מסךעשן

אזהרה: הטקסט הזה עומד להיות בנאלי להפליא

1 הערב יצא לי להרצות בפני פורום קטן במכללה ללימודי מדיניות בירושלים. יחד איתי התעמת אמיר וייטמן מהתנועה הליברלית החדשה. הנושא היה עולם הפנסיה. המחלוקת: האם זה תפקיד המדינה לקחת אחריות על הפנסיה של הציבור (קרי, לממן לפחות חלק ממנה, ואם כן - איזה חלק) או לא. אני חשבתי שכן, הוא חשב שלא, בכך פחות או יותר אפשר למצות את הדיון הזה.

2 בדרך חזרה נסעתי הביתה דרך כביש 395. אין כמו לנסוע בכביש הזה בלילה. חושך מצרים מסביב, הדרך כל הזמן מתפתלת, ואין אפאחד בסביבה. לרגע אתה מרגיש כמו ג'יימס בונד שועט אל עבר הקזינו במונקו.
או משהו כזה.
בכל אופן, השקט והחושך והקזינו במונקו גרמו לי להרהר בדיון המוזר הזה - מסים גבוהים ושירותים ציבוריים נרחבים אל מול מסים נמוכים ושירותים ציבוריים מצומצמים - בהקשר הישראלי. ואז נזכרתי במה שאמרה הנגידה קרנית פלוג לפני כמה ימים בראיון וידאו בכנס קיסריה (אני לא מוצא את הראיון שלה באתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, תצטרכו להאמין לי).
הנה מה שאמרה הנגידה, בתמצית:

"אם רוצים ממשלה שתספק שירותים בהיקף גדול ובאיכות גדולה, שתשקיע ותתמוך בצורה אקטיבית במנועי הצמיחה, המשמעות היא הוצאה יותר גדולה ולכן מיסוי יותר גבוה. כל עוד נטל הביטחון כבד יחסית, המשמעות היא שאם אנחנו רוצים גם שירותים ציבוריים בהיקף ובאיכות שיש במדינות המפותחות זה אומר ממשלה שיותר גדולה מאשר במדינות המפותחות ולכן גם נטל מס יותר גבוה. מצד שני, אם אנו רוצים שיעורי מס דומים למדינות המפותחות, ובהינתן נטל ביטחון גבוה, המשמעות היא שירותים ציבוריים יותר מצומצמים".

3 כשחיברתי בזמן הנסיעה בין הדברים של פלוג לדיון הקבוע שבין מסים גבוהים ושירותים נרחבים למסים נמוכים ושירותים מצומצמים, פתאום הבנתי משהו. וכאן מגיע החלק הבנאלי, ואולי חבל שנופל לי האסימון אחרי כל כך הרבה זמן. מה שהבנתי הוא שבישראל, כל עוד נטל הביטחון כל כך גבוה, כל הדיון על מסים גבוהים/נמוכים, שירותים ציבוריים רחבים/מצומצמים, הוא דיון עקר. הוא בזבוז של זמן. הוא מסך עשן.
שכן כל עוד נטל הביטחון כל כך גדול, אין שום פלא שהציבור לא מרגיש הלימה בין גובה המסים שהוא משלם (הלא נמוכים) לבין השירותים הציבוריים שהוא מקבל (המצומצמים). במלים אחרות, נטל הביטחון הביא אותנו למצב אנומלי, שבו המסים גבוהים (למדי) ומנגד השירותים הציבוריים אינם נרחבים, כי אם מצומצמים (אפשר להתווכח על זה כמובן).

4 בשביל לתקף את הטיעון שנטל הביטחון בישראל כבד מדי (על אף שחלקו בתוצר יורד), ראו בבקשה את התמונה הזו, שלקוחה מתוך הלוח הזה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (השוואה בין לאומית של ההוצאה הממשלתית לשירותים ציבוריים שונים, כחלק מהתקציב):

מהלוח אפשר לראות בקלות שבעוד שההוצאה הציבורית על חינוך בישראל ביחס לתקציב המדינה כולו דומה (פחות או יותר) למדינות אחרות, וכך גם ההוצאה על בריאות, הרי שההוצאה הציבורית על רווחה וסיעוד בישראל (כחלק מהתקציב) נמוכה משמעותית לעומת העולם, וכך גם ההוצאה על שירותים כלכליים (הכשרה מקצועית למובטלים וכו'). במקביל, ההוצאה על הביטחון בישראל ביחס לתקציב גבוהה משמעותית בישראל מאשר בכל המדינות האחרות, יותר מאשר בארה"ב אפילו, שנמצאת בעצמה בפער ניכר מול העולם כולו. בזה אנחנו נומרו אונו.
וזה עוד מבלי שאמרתי מילה על כך שלא כל ההוצאה לביטחון היא באמת הוצאה לביטחון (למעשה, בערך שליש-חצי ממנה היא בכלל בכלל לא הוצאה לביטחון, אלא הוצאה על כוח אדם). אבל כבר ליהגתי על זה מספיק.

5 בקיצור, כל זמן שאנחנו מנהלים את הויכוח הרגיל בין ציבורי מול פרטי, בין ממשלה קטנה סטייל רייגן תאצ'ר ונתניהו לבין ממשלה רחבה סטייל אנשים אחרים, בין מדינה שלוקחת אחריות על השירותים שהיא צריכה לספק לציבור לבין מדינה שחושבת שהשוק הפרטי יודע לעשות (הכל) יותר טוב מכל אחד אחר, כל זמן שאנחנו מנהלים את הויכוח הרגיל הזה, במערכת הביטחון מסמנים וי על עוד יום של עסקים כרגיל. מסך העשן ממשיך להסתיר את התמונה, ממשיך להסתיר את זה שהדיון האמיתי צריך להיות על - האם אנחנו רוצים נטל ביטחוני כל כך גבוה, או שמא הגיע הזמן לעשות משהו בשביל להתאים את הנטל הביטחוני לאיכות החיים האזרחית שהיינו רוצים שיהיו לה. הייתי אומר משהו על תהליך השלום אבל בתכלס במדינה הזו גם אם היה שלום עם כל השכנים שלנו, היינו מצליחים ודאי לגרום להוצאות הביטחון להיות אפילו גבוהות יותר.
אחרי הכל, לך תסמוך על כל הערבים האלה.