יאללה יאללה | 20 שנה של קרב על תקציב הביטחון, בתמונות

העורכת שלי נעמה סיקולר הציעה שאעשה משהו מגניב: אחפש את כל הפעמים שבהן התלקח הקרב על תקציב הביטחון, ואראה כיצד פעמים רבות קרה שהאוצר דרש לקצץ את תקציב הביטחון, מה שגרר תגובת נגד של מערכת הביטחון שאיימה לסגור או לבטל כל מיני דברים, מה שגרר החלטה של ראש הממשלה להקטין את הקיצוץ או להגדיל את תקציב הביטחון.

בשביל לממש את הרעיון המגניב הזה צללתי לארכיון ידיעות אחרונות ועברתי מאות ידיעות מ-20 השנים האחרונות - מ-1994 ועד היום - בשביל לנסות ולאתר דפוס פעולה. זה לקח כמה שעות, אבל דפוס הפעולה היה ברור מאוד.

התמונה קצת יותר מורכבת מאשר - דרישת קיצוץ > איום במשהו > הגדלת התקציב - אבל היא לא מאוד רחוקה מזה. מה שהופך את התמונה למורכבת יותר הם זהות בעלי התפקידים - האם ראש הממשלה הוא בעל עבר ביטחוני ולכן הוא יודע שמערכת הביטחון לא יכולה למכור לו לוקשים, האם יש שר ביטחון דומיננטי וחזק פוליטית או שמא הוא תלוי בראש הממשלה - וגם באווירה הביטחונית - האם אנחנו אחרי מלחמה או אחרי מבצע שמקלים על מערכת הביטחון לדרוש עוד כסף. וגם השאלה האם זו שנת בחירות או לא משפיעה על התוצאה.

התוצאה בעיתון יצאה מרהיבה (הנה היא כאן. קרדיטגרפיקה: נועה באסל, קרדיטעריכה: שלומית רביד), אבל לא היה מקום לגזירי העיתונים, אז הנה הם כאן. כותרות נבחרות, פרי כמה שעות חיטוט בארכיון. נחמד לראות איך קשת הנימוקים של מערכת הביטחון למה הם צריכים עוד תוספת תקציב נעה בין האיום האיראני, לאיום העיראקי, לאיום הפקיסטאני (בחיי), למלחמה בשטחים, למלחמה בצפון, ואפילו - בימי רבין - לתהליך השלום. כן, מערכת הביטחון דרשה עוד תקציב - הרבה תקציב - בגלל תהליך השלום.

בסוף המשימה הזו יצאתי עם בחילה קלה. לא רק בגלל הישיבה הממושכת מול המסך, אלא גם בגלל שהבנתי שאני כלי בהצגה שגדולה ממני בהרבה מידות. סתם פיון על השולחן. אני לא אוהב את זה. לא אוהב את ההצגה הזו. רוצים לסגור את נבטים? סגרו. רוצים לא לרכוש עוד כיפת ברזל? אל תרכשו. נראה אתכם. אתם הרי לא באמת תסגרו, ולא באמת תבטלו רכישה.
ומנגד, גם אתם שם באוצר - אתם הרי לא באמת חושבים שיהיה קיצוץ של מיליארדי שקלים בשנה אחת כמו שאתם מציעים, נכון? אתם הרי מכירים את המשחק היטב. לא הגיע הזמן לשנות שיטה? לא נמאס גם לכם לקחת חלק בהצגה המטופשת הזו?

מתחילים בהתחלה. 1994. ראש הממשלה ושר הביטחון הוא יצחק רבין. שר האוצר הוא בייגה שוחט. הרמטכ״ל הוא אהוד ברק, הימים הם ימי אוסלו.

ידיעות אחרונות, 4 אוגוסט 1994

ועכשיו לשלב הבא: האיום התורן מצד משרד הביטחון. והפעם? לא תגדילו תקציב, נסגור את בסיס חיל האוויר בנבטים

8 באוגוסט 1994

רבין, אגב, שהיה גם שר ביטחון, החליט שלא להיענות לדרישת מערכת הביטחון. בערך. התקציב שלה גדל בכל מקרה (ראו טבלה מפורטת בסוף). ובסיס חיל האוויר בנבטים? עדיין איתנו, איזה קטע.

אני מדלג קצת קדימה, לימי ממשלת נתניהו הראשונה. ראשית, האוצר יוצא בהצהרות בומבסטיות ולא סבירות:

22 ביוני 1997

בהמשך, שר הביטחון יצחק מרדכי נעלב מראש הממשלה, יוצר ״פיצוץ״ וקורא לקיצוץ ״חסר אחריות״

24 ביולי 1997

בכירי מערכת הביטחון הצטרפו למכונת ההפחדה והמשיכו להקריא מדף המסרים על ״הקווים האדומים״

7 באוגוסט 1997

וכאן מגיע גזיר העיתון המדהים ביותר בעיני, ששווה היה להדפיס ולתלות בלשכתו של ראש הממשלה דהיום, אחד, בנימין נתניהו. הנה נתניהו מתעמת עם מערכת הביטחון:

10 באוגוסט 1997

והסוף? נו, אתם יודעים (ראו בטבלה בסוף הפוסט)

נדלג קדימה שנה בזמן, והסיפור הזה חוזר על עצמו מחדש, רק שנתניהו טיפה שונה. זה התחיל כך:

23 ביולי 1998

ונמשך באיום של מערכת הביטחון שלא נצליח להתמודד עם האיום ההודי! והפקסיטני! הנה:

21 ביולי 1998

שר הביטחון יצחק מרדכי העלה קומה וזרק משהו על מסכות. תמיד טוב שיהיו מסכות:

27 ביולי 1998

ואז, פתאום, הפתעה! ראש הממשלה החליט להגדיל את תקציב הביטחון!

12 באוגוסט 1998

נייס יצחק מרדכי, נייס.

הלאה. נדלג קצת. עוברים לתקופת שאול מופז. הקווים האדומים חוזרים, כמו גם ביטול האימונים, עם התחדשות דיוני התקציב:

9 בספטמבר 2000

בסוף זה דווקא נגמר בזה שאהוד ברק הראה לצבא מאיפה משתין המסטינג, או משהו כזה:

5 באוגוסט 1999

אם מדלגים קצת קדימה, לינואר 2000, אחרי תום דיוני התקציב ותחילת השנה, שאול מופז נתן ראיון מקיף לידיעות אחרונות (סבר פלוצקר ועמיר רפפורט), והסביר, בין היתר, כיצד הוא הולך להכין את הצבא לקיצוצים. מה שחיבבתי מתוך הראיון הזה היא את הפסקה הבאה, שכולל רגע נדיר (אולי) של כנות לגבי האסטרטגיה של הצבא ביחס לדיוני התקציב:

11 בינואר 2000

זה לא החזיק הרבה זמן, אגב, כי שמונה חודשים לאחר מכן הקרב התחדש. הפעם מופז היה בצד של ״המופתעים״ (שווה לקרוא גם את הפתיח של הידיעה עצמה בשביל לקבל טעימה מעד כמה האוצר מסבך, בכוונה, את האופן שבו הוא מנהל את תקציב הביטחון):

5 בספטמבר 2000

ואיך שהקרב מתחדש, מערכת הביטחון ישר מוציאה את הקצין התורן בשביל לאיים. והפעם, תורו של מפקד חיל האוויר, הרמטכ״ל (ואיש העסקים בעל האספירציות הפוליטיות לעתיד) דן חלוץ. ובחזית האיומים הפעם, חיל האוויר (בדיעבד, התחזית של חלוץ נכונה, רק לא מהסיבות שהוא שיער):

15 בספטמבר 2000

זה היה בספטמבר 2000. חודש לאחר מכן התמונה מתהפכת לחלוטין, בין היתר בגלל פרוץ האינתיפאדה השניה. הנה הדרישה של מערכת הביטחון:

27 באוקטובר 2000

והנה ההתקפלות של ראש הממשלה ותוספת התקציב למערכת הביטחון:

26 בנובמבר 2000

התוספת הזו לא החזיקה הרבה. חודשיים בלבד. בינואר 2001 מערכת הביטחון באה לבקש עוד:

26 בינואר 2001

אני מדלג קצת קדימה. מיתון קשה פוקד את המשק והאינתיפאדה השניה יוצאת מכלל שליטה. מערכת הביטחון מקבלת תוספות תקציב אחת אחרי השנייה. לא אלאה אתכם בפרטים הקטנים. עד שבסופו של דבר אנחנו מגיעים לתחילת 2003. שר האוצר הוא כבר בנימין נתניהו, הימים הם ימי תוכנית החירום הכלכלית, ונתניהו מסמן את מערכת הביטחון כמי שצריכה להתחיל לשלם את המחיר. וזה הזמן, גבירותיי ורבותיי, של מערכת הביטחון לשלוף את האיום העיראקי:

13 במרץ 2003

האיום העיראקי כנראה עשה את שלו, כי האוצר מתקפל די מהר:

16 במרץ 2003

העניין הזה החזיק פחות משנה. עם חידוש דיוני התקציב, פרצה מחדש המלחמה על תקציב הביטחון. הרמטכ״ל לשעבר ושר הביטחון לימים שאול מופז, יחד עם הרמטכ״ל דאז ושר הביטחון לעתיד משה יעלון נשלחו לחזית. האיום התורן: ביטול פרויקט טנק המרכבה:

19 בדצמבר 2003

וראו איזה פלא, הצבא הצליח לכופף את ראש הממשלה די מהר, שאישר להוסיף לתקציב הביטחון עוד מיליארד שקל (לימים, ראש אגף התכנון דאז אלוף במיל׳ גיורא איילנד יספר בדיוק איך עבדה השיטה במקרה הזה, כמו בכל המקרים האחרים):

ומה השורה התחתונה? השורה התחתונה היא שתקציב הביטחון הכפיל עד שילש את עצמו בתוך שני עשורים, תלוי על איזה מספר מסתכלים - על התקציב שאושר בממשלה, או על התקציב ששולם בפועל למערכת הביטחון במהלך השנה. כי בכל שנה מערכת הביטחון מסיימת עם תקציב גבוה בהרבה מזה שהתחילה. חלק מהתוספת נובע בגלל סיבה עקומה - תקציבי המוסד והשב"כ אינם מסווגים בתחילת השנה תחת מערכת הביטחון, אבל כן מסווגים תחת מערכת הביטחון בסוף השנה, מה שמגדיל את תקציב הביטחון בכמה מיליארדים טובים. אבל גם אם מנכים את העניין הזה, עדיין מערכת הביטחון מקבלת תוספות תקציביות לאורך כל השנה, כל שנה. רזרבות, תקציבים שניתנו למשרדי הממשלה האחרים מבלי שהם באמת יכולים להשתמש בהם, כסף סמוי - כל שקל "מיותר" או כזה שלא השתמשו בו מוצא את דרכו בסופו של דבר אל הביטחון.
כך זה נראה בטבלה של 20 שנה, שנה אחרי שנה:

הדינמיקה המופלאה של תקציב הביטחון

השנה	התקציב המקורי (במיליארדי שקלים)	התקציב בפועל (במיליארדי שקלים)
1994	21.8	21.7
1995	25	25.6
1996	27.3	30.3
1997	30.2	34
1998	32.5	37.5
1999	34	38.8
2000	36.3	43.2
2001	37	45.5
2002	40.7	43
2003	41.2	40.6
2004	42	50.3
2005	42	51.3
2006	41.7	55.1
2007	47.6	55.8
2008	48	60.2
2009	46	56.7
2010	48.9	59.8
2011	49.1	62.5
2012	50.4	66.4
2013	52.4	67.7
2014	51	???

מקור: אגף התקציבים, משרד האוצר