6

בעוד 20 ימים, ילדוש יהיה בן 6.
בגלל שהוא מחכה לזה כבר כל כך הרבה זמן (וכבר הכין בראשו רשימת מתנות מפורטת וומוגדרת + מתכנן ללכת לחנות הצעצועים עם קופת החיסכון שלו שהצטברו בה 88 שקלים ולקנות את כל הלגו שבחנות), הכנו לו טבלת ייאוש. כל בוקר הוא מסמן בה עוד איקס.

בשנה הבאה הוא יעלה לכיתה א'. שלב הרישום לכיתה א׳, יודעים ההורים שקוראים את זה, נמצא בימים אלה בין לקראת סיום או שכבר הסתיים ממש. אנחנו אמנם בסוף ינואר תחילת פברואר, אבל ככה זה.

אנחנו גרים ביישוב קטן על כביש 38, בין שער הגיא לבית שמש, ששייך למועצה האזורית הגדולה בישראל - מטה יהודה. בית ספר היסודי שהוא ברירת המחדל שלנו נמצא ביישוב טל שחר, אי שם על כביש 3, מרחק נסיעה של 20 דקות מאיתנו.

כבר בשנה שעברה ניסינו להבין איך בית הספר הזה - בית ספר ״השחר״. מה הרמה של בית הספר, איך המורים, מה התפיסה החינוכית, איך האווירה בבית הספר. דברים בסיסיים. בסופו של דבר, אנחנו יודעים להתמקח על הרבה מהמוצרים והשירותים שאנחנו צורכים, ואנחנו יודעים לעשות סקר שוק יפה יפה כשזה נוגע לפנסיה או לביטוח בריאות או מה שזה לא יהיה, ומשום מה כשזה מגיע לחינוך, מוצר שאנחנו צורכים בעבור כל ילד למשך 12 שנה, אנחנו אמורים להסתפק בברירת המחדל ולהגיד יפה תודה. אז לא, לא תודה, אנחנו רוצים לדעת לאן אנחנו שולחים את הילד שלנו, ואם זה לא מתאים, לחפש משהו אחר.

רק שמסתבר שבישראל שנת 2016 זו משימה לא פשוטה לברר נתונים על בתי ספר. משרד החינוך אמנם מחזיק נתונים על בתי הספר, אבל זה כאב ראש להוציא אותם (אחד הפרויקטים שאנחנו עובדים עליהם במעבדת הדאטה ג׳ורנליזם של ״כלכליסט״ ושנקר מנסה לתת פתרון בדיוק לבעיה הזו, אבל על כך בפוסט נפרד). אז כל מה שנשאר הוא לשאול הורים לילדים גדולים יותר שלמדו שם מה החוויה הסובייקטיבית שלהם.

רוב מכריע של ההורים ששאלנו סיפרו שמדובר בבית ספר לא טוב. אני לא רוצה להעליב אף מורה שעובדת או עובד שם, אבל זו הדעה הרווחת. שזה בית ספר לא טוב, שיש בו אלימות, שהמנהלת (החדשה) מנסה אבל לא מצליחה, ושהרמה הלימודית בו לא משהו.

אז התחלנו לחפש אלטרנטיבות.

בית הסיפור הציבורי השני שנמצא במרחק נסיעה סביר מהיישוב שלנו הוא בית הספר בקיבוץ צרעה (עם פקקי הבוקר הנסיעה יכולה להימשך חצי שעה ואפילו יותר). נירית היתה בו בשנה שעברה והתרשמה שמדובר בבית ספר חביב, שמשתדל, אבל עדיין מדובר בבית ספר גדול מאוד, ונדמה לנו שהוא לא מתאים לילדוש.

המשכנו לחפש בתי ספר נוספים. בעקבות המלצות מחברים, הגענו לבית ספר קסם, בכניסה לנווה אילן (15 דקות נסיעה בלי פקקים). מדובר בבית ספר מוכר שאינו רשמי, כלומר שהוא מתוקצב בידי משרד החינוך באופן חלקי, והיתר מוזרם מההורים ב״תרומה״ ב-12 תשלומים שווים לעמותה שמפעילה את בית הספר. או בקיצור, בית ספר חצי פרטי, ולא זול בכלל.

היינו שם בשנה שעברה ביום פתוח ותוך ארבע דקות משהו בבטן אמר לשנינו שזה זה, שזה בית הספר שמתאים לילדוש. קשה לנו לשים את האצבע בדיוק על מה זה, וייתכן שמנהלת בית הספר היא פשוט אשת שיווק מופלאה, אבל משהו שם עשה לנו את זה. בעובדה שאין מבחנים, שהלימוד מבוסס על פרויקטי חקר ולא על שינון ותרגול מתוך ספרי לימוד, שזה לא בית ספר דמוקרטי, אבל זה כן בית ספר שנותן חופש לתלמידים לבחור, וללמוד בקבוצות רב גילאיות את חלק מהלימודים, ויש בו דגש סביבתי גדול ועוד כל מיני דברים שעשו לנו את זה.

אה, ויש שם מגבלה של 25 תלמידים בכיתה (ובאופן כללי זה בית ספר קטן, כיתה אחת בשכבה). זה ממש עשה לנו את זה.

רק מה, לפני חודשיים התחילה להתפשט ביישוב השמועה שאין מקום בבית הספר הזה לשנה הבאה. בבית הספר יש גם גן חובה, והמחזור השנה גדול במיוחד אחרי שבשנה הקודמת היצע המקומות עלה על הביקוש, וכל מחזור הגן ממלא כמעט לגמרי את כל המקומות בכיתה א׳ לשנה הבאה. הוסיפו עוד כמה ילדים שהם אחים של ילדים שכבר לומדים היום בבית הספר בכיתות גדולות יותר, וקיבלתם כיתה מלאה.

התוצאה היא שההרשמה אפילו לא נפתחה.

הלכנו לדבר עם המנהלת. פעמיים. לא עזר בשיט. האפשרות הזו חסומה.

אנחנו לא בקטע של חינוך פרטי, אנחנו לא בקטע של להיבדל מילדים אחרים ומהקהילה בתור עיקרון. אם בית הספר הציבורי היה נראה לנו מעולה, לא היתה לנו שום בעיה עם זה. הוא פשוט לא. וגם בית הספר הציבורי השני נראה לא יותר מסביר. ועם כל הכבוד, אני מחפש לילדוש משהו יותר מסביר. ומלבד זה, אין לי איזו שאיפה לדבוק באידיאל של ״ציבורי בלבד!״ אם הציבורי הזה לא מספיק טוב. מבחינתי, העובדה ששילמתי מסים שמאפשרת לתקציב מערכת החינוך להגיע 52 מיליארד שקל מעניקה לי גם את זכות הבחירה לבחור לשלוח את הילד שלי למסגרת חצי פרטית.

אנחנו לא רוצים שהוא ילמד במסגרת אליטיסטית, או במסגרת שיש בה רק ילדים בהירי עור וזהובי שיער. להיפך, אנחנו ממש לא רוצים בזה. אנחנו פשוט רוצים שתהיה לו מורה או מורה מעולים, שהתפיסה החינוכית של בית הספר תהיה טובה בעינינו, ושילמדו אותו ללמוד, במקום ללמד אותו לשנן מתוך ספר בלי להבין את הקונטקסט, את העולם הרחב שמסביב. אם אפשר להשיג את זה במסגרת ציבורית זה עדיף בעינינו (ובתכל׳ס, גם זול בהרבה), אבל אם לא, אז נחפש בחצי פרטי.

יש הורים שחולקים עלי, אני יודע את זה, חלקם אמרו לי את זה. הם אומרים לי שהשיעור הטוב ביותר לחיים, שההכנה הטובה ביותר, היא לזרוק את הילד שלך במסגרת הכי בינונית וממוצעת שיש, שיכיר את החיים עצמם כבר מגיל צעיר.
אני חולק על הגישה הזו.

ונכון, אני לא באמת יודע מה הכי טוב לילד שלי, ויש מצב שמסגרת ברירת המחדל תהיה פלא פלאים עבורו, אבל זה סיכוי קטן מאוד מאוד מאוד. איך אני יודע? כי אני אבא שלו לכל הרוחות ומכיר אותו קצת יותר טוב מאחרים, ולכן הניחוש שלי הוא קצת יותר מניחוש עיוור.

בלית ברירה, התחלנו לחפש בתי ספר אחרים. היינו בבית הספר האנתרופוסופי בטל שחר (בית ספר קטן מאוד שנמצא עדיין בצמיחה, שמגיע נדמה לי רק עד כיתה ג׳ כרגע). משהו שם נראה בסדר, אבל הרבה מאוד דברים נראו קצת מוזרים, ובאופן כללי לא קיבלנו תחושה מושלמת של התאמה כמו שקיבלנו בבית ספר קסם.

היינו גם בבית הספר הדו לשוני בנווה שלום (15 דקות נסיעה, על יד לטרון) והוא נראה מקסים (בית ספר קטן, כ-150 תלמידים, כיתה אחת בשכבה). גם שם קסמו לנו הכיתות הקטנות (עד 25 תלמידים בכיתה, למעט שתי כיתות א), וגם השילוב של הילדים היהודים והערבים, אבל זהו בערך. לא התרשמנו שחוץ מהעניין הדו לשוני מדובר בבית ספר שמציע ערך שמתאים לנו מבחינת התפיסה החינוכית. המנהלת עשתה רושם טוב והכל, אבל משהו לא ישב בדיוק כמו שצריך. כלומר, שנינו היינו שמחים שכל בתי הספר היו דו לשוניים ואז היינו יכולים לבחור מהם את הטוב יותר, ולא לבחור את הדו לשוני היחידי בסביבה רק כי הוא דו לשוני, גם אם הוא פחות טוב (וכאמור, אין לי אינדיקציות חותכות לכך שהוא פחות טוב, יותר עניין של תחושה).

בזה האפשרויות שלנו מסתכמות, פחות או יותר. יש באזור שלנו (נסיעה של יותר מחצי שעה) בית ספר דמוקרטי, אבל גם נירית וגם אני לא רוצים בזה. ויש עוד איזו אפשרות אחת ששכחתי של משהו מוזר לא פחות, אבל גם זה לא מתאים.

בשורה התחתונה, יוצא שלא משנה לאיזה בית ספר נרשום אותו אליו, הוא יהיה סוג של פשרה חיוורת אל מול בית ספר קסם שממש עשה לנו את זה, שממש נראה לנו מצוין בשבילו. ומאחר שלא נראה לנו שנשגע את ילדוש ונעביר אותו מבית ספר לבית ספר, יוצא שההחלטה שנקבל עכשיו, מבלי להיות דרמטיים, תהיה החלטה שתשפיע עליו לכמה שנים טובות, לפחות.

וזה נורא נורא מתסכל.
נורא. כאבא טרי יחסית, זה תסכול שלא ידעתי גדול ממנו עד כה.
(טפו טפו טפו רק שיהיו בריאים כי אני בטח לא רוצה את התסכול מהסוג ההוא)

וכן, אפשר גם לעבור דירה למקום אחר לגמרי, אבל גם את זה לא בא לנו לעשות. גם בגלל הנוחות שלנו (עד שהתמקמנו פה), וגם בגלל שלא בא לנו לשגע את הילדים ולעבור בכל שנתיים דירה.

אני יודע שזה שהפוסט הזה נשמע כמו צרות של עולם ראשון, של איזה מניאק מתנשא עם הראש בתוך התחת, אבל האמת שלא כל כך אכפת לי איך זה נשמע, הייתי פשוט צריך לפרוק קצת.