על ההתקרחות
הגיע הזמן להוציא את זה החוצה:
הדבר שאני הכי הכי הכי שונא בעולם כרגע היא ההתקרחות שלי. זה גומר אותי מבפנים.
אני מתקרח בערך מגיל 14. אני זוכר בדיוק כיצד זה התחיל. זה היה נורא. זה היה ממש נורא. גיל 14 הוא גם ככה גיל נורא מכל בחינה אפשרית שהיא. אז תוסיפו לזה נשירת שיער מוגברת, וקיבלתם מתכון לאסון הורמונלי וחברתי. פויה.
אני זוכר את התחושה המבעיתה הזו, שבכל פעם שאתה מעביר את המסרק בשיער הוא חוזר משם עם מיליון שערות שנשרו ולא יצמחו עוד. הייתי מוציא אותן אחת אחת מהמסרק, מתבונן בכל אחת מהן באור הקלוש של האמבטיה, מנסה להביא מה לעזאזל הולך פה, ואיך עוצרים את הקטסטרופה הזו. בשלב מסוים הפסקתי להסתרק, ומאז לא שבתי להסתרק. לא מסוגל, מפחיד אותי מדי. הפסקתי למרוח ג׳ל, הפסקתי לחבוש כובעים, החלפתי שמפואים כמו מטורף בשביל למצוא איזה משהו שעושה ניסים.
כלום לא עזר.
בצר לי, השד יודע למה, עשיתי קרחת. לא סתם, על הסכין. אפס ממש. זה רק הפך את כל המצב לגרוע יותר. נראיתי כמו ביצה בלתי אסתטית בעליל. התקופה הזו היתה כל כך טראומטית בשבילי שאני ממש נמנע מלהסתכל בתמונות מאז. זה עושה לי צמרמורת רק לחשוב על זה.
הייתי משוכנע שזהו זה, שעד גיל 30 לא תישאר לי אפילו שיערה אחת על הראש. שאני אהיה בדיוק כמו אבא שלי, וכמו אבא שלו. אבל אז קרה משהו, אין לי מושג למה (הלוואי וידעתי!) ונשירת השיער המוגברת הפסיקה לתקופה ארוכה מאוד.
עכשיו היא חזרה - מה זה חזרה, משתוללת - ושוב בא לי למות.
אני לא יודע למה זה כל כך מכאיב לי. אין לי תובנות מקוריות או חכמות במיוחד לתרום לדיון הזה ולהסביר למה זה כל כך כל כך נורא, למה זה כל כך כל כך טראומטי ולמה כל כך חיוני לי שהשיערות שלי יישארו על הראש שלי ולמה אי אפשר להסתפק בזקן. אין לי.
ועזבו אתכם מסיפורי שמשון ומניתוחים פסיכולוגיים בגרוש של מקורות הגבריות. נדמה לי שיותר מהכל זה קשור לכך שאין לי שום שליטה על זה. דמיינו שהאף שלכם היה מתחיל להתפורר עד שנעלם לגמרי, מבלי שיכולתם לעשות עם זה כלום. שום קרם, שום תרופה, שום שמפו לאף לא היה עוצר את זה. לאט לאט, האף שלכם היה נשחק עד שנעלם לחלוטין והיה נשאר לכם רק חור באמצע הפרצוף. אז ככה אותו הדבר, רק עם השיער. זה נורא.
בינינו, זה לא רק חוסר האונים. האמת שזה פשוט גם מכוער. נורא.
יש אנשים שהקרחת שלהם נאה. יש לי כמה חברים כאלה. ביניהם כאלה שלא הכרתי כשעוד היו להם שיערות, כך שבעיני זה אפילו נראה לי טבעי. אבל יש אנשים שהקרחת שלהם מכוערת נורא. אין דרך להלבין את זה, אין דרך לייפות את זה, תרתי משמע. יש אנשים שהקרחת שלהם מזעזעת בכל קנה מידה אסתטי. לרוב, היא מכוערת יותר תוך כדי תקופת ההתקרחות. בלתי סימטרית, עם שיערות מקלישות פה ושם, לרוב איזה מיקום לא סביר.
אני שייך לקטגוריה הזו. אני יודע את זה, אי אפשר להכחיש את זה יותר. זה פשוט לא יעזור.
לקח לי זמן להשלים עם זה שאני לא בדיוק איתי טיראן או דודי בלסר. למדתי לחיות עם עצמי לאורך השנים, והיום זה בסדר. באמת. אבל זו בדיוק הנקודה: זה לקח לי איזה 35 שנה ללמוד לחיות איכשהו עם הפגמים החיצוניים הנוכחיים שלי. אני בכלל לא בטוח שיש לי את תעצומות הנפש הדרושות בשביל לעבור את זה עכשיו שוב.
הכי גרוע זה באמבטיה. אין לי שום ספק שכל חברי האיגוד הסודי של מעצבי תאורות חדרי האמבטיה ברחבי העולם הם פשוט נגדי. זה ממש נורא. אני עומד באמבטיה ומתבונן בעצמי במראה. זה גם ככה קשה לצפיה, ועכשיו כשאני נאלץ לראות בבירור את הקרקפת שלי זועקת לי משם, זה נהיה ממש נורא.
אני שונא להסתפר. להסתפר זה כמו להזכיר לעצמך בכוח שאתה מתקרח. כמו תזכורת חודשית שהמצב רק התדרדר בחודש האחרון. נורא, פשוט נורא. והספרים האלה, שמשום מה כמעט תמיד שופעי שיער בעצמם, לא עושים לך הנחות. להיפך, כל הספרים שלי כולם תמיד נורא מתעקשים לדבר איתי על זה, להסביר לי שהגיע הזמן להפסיק להתכחש ופשוט לקצץ את כל מה שנותר.
אני לא מסוגל. אני לא עומד בזה. זה מרסק אותי מבפנים.
הכי בעולם אני שונא אנשים עם שיער סמיך. שיער כזה שמתפרץ מכל הכיוונים. וככל שהם מבוגרים יותר, כך אני שונא אותם אפילו יותר. ככל שהשיערות שלהם שרדו יותר שנים, ורק הפכו ליותר סמיכות, כמו יער שלם של שיערות שגדל פרא, כך אני ממש מתעב אותם יותר. באמת, שונא אותם שנאה טהורה. שנאה שיש לה קטגוריה משל עצמה במזווה השנאות. שנאה תהומית כזו. אני שונא את הקיום שלהם על האדמה הזו. אני שונא את זה שמותר להם להסתובב בינינו, הקרחים, ולנפנף במחלפות הסמיכות שלהם. בא לי להרוג אותם. באמת.
אני יודע שזה לא יעצור. אני יודע שאני אגמור כמו אבא שלי. היום אני בן 35. אם זה לא יעצור, בסבירות גבוהה שעד גיל 40 כבר לא יישאר לי הרבה שיער על הראש.
אני יודע שבמצב הזה אני צריך דווקא להתנחם בכל יום שעוד נותרו לי שיערות על הראש, אבל אני לא מסוגל. עם כל שערה נוספת שנושרת, משהו ממני נושר איתה.
בסוף אנחנו סתם חיות מטופשות. כמה מעורר רחמים.
התמונה הזו צולמה בערך ב-1983. היום אני בדיוק בן גילו של אבא שלי בתמונה הזו