כביסה

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
לפני שבוע קיבלנו עלון משונה בדואר (או שאולי זה הגיע יחד עם הילדים מבית הספר? מי זוכר, כל כך הרבה ניירות מחלקים לנו כאן כל הזמן). הנה, צילמתי אותו:
IMG_20191126_153401
העלון הזה הזמין אותנו לעשות משהו מאוד משונה – להשתתף בפרויקט ״התקציב השתתפותי״. כלומר, להיכנס לאתר מיוחד ולהצביע בעבור איזה פרויקטים היינו רוצים שעיריית קיימברידג׳, העיר שאנחנו גרים בה, תשקיע מיליון דולר מהתקציב שלה בשנה הבאה. קצת מוזר, לא? אנחנו לא אזרחי ארה״ב. אנחנו אמנם תושבי העיר, אבל זה זמני בלבד, ובשנה הבאה לא מתכננים להיות כאן יותר. אנחנו אפילו לא משלמים מסים לעיר, או למדינת מסצו׳סטס (כי אנחנו משלמים מסים בישראל). ובכל זאת, הוזמנו.
יותר מזה, העלון הזה הזמין כל תושב ותושבת קיימברידג׳ בגיל 12 ומעלה – אני חוזר, 12 (!) ומעלה – להשתתף בהצבעה ולהגיד לאיזה מטרות הם מעוניינים שהעירייה תעמיד תקציבים. זה כל כך שונה מכל מה שאני מכיר, שממש לא ידעתי איך לאכול את זה.

נכנסתי פנימה לרשימה. הנה דוגמאות לכל מיני פרויקטים שעמדו להצבעה: שיפוץ, צביעה והתקנת סלים חדשים באחד ממגרשי הכדורסל הגדולים בעיר (עלות הפרויקט: 250 אלף דולר),
הצבת שלטים אלקטרונים שמורים לנהגים באיזו מהירות הם נוסעים, במטרה להפחית את מהירות הנסיעה באזורים עמוסים בהולכי רגל (150 אלף דולר), התקנת חמישים ספסלים באזורים אסטרטגיים בעיר בשביל לעודד שימוש בתחבורה ציבורית והליכה (150 אלף דולר). ויש עוד מלא. רשימת 20 הפרויקטים הסופיים שהשתתפו בהצבעה נמצאת כאן.

לפני שאגלה לכם מי הפרויקטים שזכו, מה זה בכלל הדבר הזה? מאחר שגם אני לא ידעתי ולא הכרתי את הדבר הזה, הנה מה שלמדתי מאז שנחשפתי לדבר הזה לראשונה. רעיון התקציב ההשתתפותי לא נולד בקיימברידג׳ השמאלנית ויפת הנפש, ובכלל לא בארה״ב, אלא בברזיל. זה אפילו לא קרה לאחרונה, אלא בסוף שנות ה-90. המטרה היתה להעביר קצת כח לידי הקהילות המקומיות, ובייחוד לידי אנשים מקהילות מוחלשות שהרגישו שהם לא באמת מיוצגים על ידי הפוליטיקאים הנבחרים, ושהאינטרסים שלהם לא באמת נלקחים בחשבון, אלא רק של העשירים ובעלי ההשפעה.

זה התחיל בקטן, בעיר אחת, ומשם התפשט לעשרות ואז למאות ערים אחרות בברזיל. ומשם, לרחבי כל העולם. היום ישנם תקציבים השתתפותיים גם בניו יורק, וגם בשיקגו, בבואנוס איירס, בבריטניה, בקוריאה, אפילו באיסלנד. בכל מדינה ועיר זה נראה קצת אחרת ומתנהג קצת אחת, אבל הרעיון המשותף בבסיס כל הפרויקטים זהה: לתת לתושבים המקומיים קצת שליטה לאן הולך הכסף. זה לא בהכרח הכסף שלהם – אחד מעקרונות המפתח בתקציב ההשתתפותי הוא שגם ילדים זוכים להצביע, למרות שהם לא משלמים מסים – אלא במה הקהילה משקיעה, כי כל מי שמתגורר במקום הוא חלק מהקהילה.

בקיימברידג׳ הפרויקט הזה מתנהל זו השנה השישית ברציפות. איך זה עובד? איפשהו באמצע השנה העירייה מודיעה איזה תקציב היא תעמיד לרשות ההחלטה של הציבור. כלומר, כמה כסף מתוך כספי משלמי המסים בקיימברידג׳ לא יושקעו על פי החלטת הפוליטיקאים והפקידים, אלא בהתאם למה שהציבור יחליט בעצמו. מיד לאחר מכן העירייה מזמינה את כל מי שרוצה להציע איזה רעיונות שהוא רוצה להשקעה. אלה לא חייבים להיות רעיונות מגובשים עם הסוף עם הצעת תקציב מסודרת בצידם, אלא יותר כמו משאלות. בריינסטורמינג קולקטיבי.

בהמשך קבוצת מתנדבים מסננת את כל ההצעות, מאגדת אותם, מקבצת, ומתחילה במחקר. מחקר על איך אפשר להפוך את הרעיונות הגולמיים האלה, את המשאלות האלה, לפרויקטים אופרטייבים. משם זה עובר לצוות של העירייה שמחשב כמה פרויקטים כל פרויקט כזה יעלה. אחר כך יש סינון ראשוני, בין היתר לפי מידת ההיתכנות של הפרויקטים השונים, ובסופו של דבר 20 פרויקטים עומדים להצבעה. תודו שזו חתיכת מחויבות לתהליך וחתיכת השקעה, גם מצד העירייה וגם מצד התושבים המתנדבים.

השנה הצביעו 7,602 תושבים מתושבי קיימברידג׳ (זה ממש לא הרבה. בעיר גרים בערך 100 אלף בני אדם. מודה שהתאכזבתי מאוד מהמספר הזה) ובחרו שמונה פרויקטים (בעלות כוללת של 1.1 מיליון דולר): נטיעת 100 עצים בעלי חופת עלים נמוכה שעושה צל, בעיקר בשכונות מוחלשות; התקנת ברזיות לבילוי בקבוקי מים בכיכרות המרכזיות של העיר; התקנת עשרה רמזורים חכמים בצמתים אסטרטגיים שמתעדפים הולכי רגל; התקנת נקודות ווי-פיי חינמיות באזורים ציבוריים בעיר; שתילת פרחים וצמחיה אנדמית באזור ספציפי בעיר בשביל להפוך אותו לירוק יותר אבל גם בשביל לעודד האבקה על ידי דבורים; החלפת עשרה פחי זבל ציבוריים גדולים בפחי זבל מתקדמים ואקולוגיים יותר; הקמת מתקן נוסף של שירותים ציבוריים באזור הומה אדם בעיר.

2.
חדי העין שביניכם ישימו לב שהבטחתי שמונה פרויקטים זוכים, ומניתי רק שבעה. סחתיין עליכם. לפרויקט הזוכה האחרון רציתי להקדיש קצת יותר תשומת לב מלאחרים. הכותרת של הפרויקט הזה היתה ״נגישות לשירותי כביסה בבתי ספר ציבוריים״, והסיפור שמאחוריו כל כך עצוב שהוא ממש שובר את הלב (למען ההגינות, לולא נירית הסבה את תשומת ליבי אליו הייתי מפספס את הסיפור הזה).

ארה״ב היא מהמדינות העשירות ביותר בעולם במונחים של תוצר לנפש – ובוודאי המדינה הגדולה העשירה ביותר. ובתוך ארה״ב, מדינת מסצו׳סטס היא מהמדינות העשירות ביותר בתוצר לנפש. ובתוך מסצ׳וסטס, העיר קיימברידג׳ היא מהערים עם התוצר לנפש הכי גבוה שיש. בקיצור, אני גר כאן ממש בקרם דלקרם שיש למדינה הזו להציע.

ועדיין, אפילו כאן ישנם ילדים שלפעמים לא הולכים לבית ספר משום שהבגדים שלהם מלוכלכים ואין להם נגישות למכונת כביסה, אז הם מעדיפים לא ללכת לבית הספר, בשביל שלא יצחקו עליהם, ובשביל שלא ירגישו שונים ומושפלים.

השנה היא 2019, כן? ואנחנו לא גרים באיזה כפר נידח באפריקה.

האמת שזה לא קורה רק כאן, אלא בכל רחבי ארה״ב – בקנטקי, במיזורי, אבל גם בניו ג׳רזי ובקולורדו. במרץ האחרון הניו יורק טיימס פרסם את הסיפור הזה בכתבה הנרחבת הזו. הרעיון הוא כזה: היעדרות של תלמידים מהלימודים בבית הספר היא מגיפה בארה״ב. לאחר שכמה מחקרים הראו שהיעדרות מבית ספר נמצאת בקורולציה עם נשירה מהלימודים, כניסה למעגלי פשע ואלימות וכו׳, הרשויות התחילו למדוד את שיעור ההיעדרות של תלמידים מהלימודים. הרעיון הוא לתמרץ את המנהלים והמורים לעשות הכל בשביל שהילדים לא יעדרו. ואם פעם הגישה היתה פשוט להעניש, מה שלא תרם כלום לאף אחד, היום הגישה מנסה להיות אחרת. לזהות איפה הבעיה – מה גורם להיעדרות של תלמיד – ולנסות למצוא פתרון לבעיית השורש, ולא רק לסימפטום.

וככה הגענו למכונות הכביסה. מתוך הכתבה: ״אם הבחירה של התלמידים היא בין לבוא לבית הספר מלוכלך, ולהסתכן בכך שילדים יצחקו או ילעגו לך, לבין להישאר בבית, הם יבחרו להישאר בבית״, אומרת רבקה ניקולס, המנהלת של תיכון בלואיסוויל, קנטקי.

אז בשביל להתגבר על בעית השורש, ניקולס ומנהלות ומנהלים אחרים שמצוטטים בכתבה גייסו כסף – אגב, ממש ממש לא המון כסף, אלפי דולרים בודדים לבית ספר או 10,000-20,000 דולר לכל היותר אם מדובר בשיפוץ ממש נרחב – בשביל להקים חדרים בבתי הספר שבהם התלמידים יוכלו לכבס את הבגדים שלהם ללא תשלום. הם מנסים לבנות חדרים נעימים יחסים, מוארים, נקיים, וגם ללמד את הילדים, על הדרך, איך עושים כביסה (ולמי שמצקצק בלשונו – מתי אתם למדתם איך עושים כביסה? ומי לימד אתכם?).

הסיפור הזה היה בעיני מכמיר לב באותה מידה שהוא היה מחמם לב. זה עצוב מאוד לקרוא על תופעות מהסוג הזה באחת המדינות העשירות ביותר בעולם, ומצד שני משמח לראות שיש אנשים שמצליחים לבודד את כל רעשי הרקע, לזהות מה לא בסדר בעולם, ולעשות מה שצריך בשביל לתקן אותו.

3.
האם אפשר היה ליישם את הרעיון שעומד בבסיס התקציב ההשתתפותי בקנה מידה יותר גדול מקנה המידה העירוני? אני לא בטוח. כאן יש דוח של הבנק העולמי על הנושא (קצת ישן, מ-2007) שמציין מה המגבלות של תקציבים השתתפותים. גם במקומות אחרים שקראתי נדמה שזה עובד בעיקר במישור המקומי. אפשר לחשוב על כל מיני סיבות, אבל בראש ובראשונה נראה שבשביל שדבר כזה יעבוד, צריכה שתהיה קהילה מובחנת מספיק, אינטימית מספיק, בשביל שיהיה אכפת לה.

ממש במקרה יצא שהפרק האחרון של הפודקאסט פריקונומיקס עוסק בנושא דומה (ואפילו מזכיר ממש במילה את עניין התקציב ההשתתפותי). הפרק הזה עוסק בשאלה ׳איך אפשר לגרום ליותר אנשים לשלם מסים ולהפסיק להתחמק/להעלים מס׳. אחד הפתרונות שעולים בפרק הוא ׳לתת לאנשים את האפשרות לקבוע בעצמם לאן יילכו כספי המסים שלהם (או חלקם)׳.

תוך כדי שקראתי על זה, ושהתלבטתי לאיזה פרויקט להצביע, חשבתי עם עצמי האם זה היה יכול לעבוד בישראל? האם היה יכול לבוא ראש רשות מקומית צעיר ונמרץ, להחליט ש-5% מהתקציב העירוני (הגזמתי? אולי 2.5%? לא יודע, מניח שזה תלוי ברשות ובמידת הגמישות שלה, וגם במידת היציבות הפיננסית שלה) עומדים לבחירתם של התושבים באופן ישיר. אפשר היה לעשות את זה כמו כאן – לגרום לחברי הקהילה להיות מעורבים בכל התהליך מתחילתו ועד סופו, לוודא לאורך התהליך שהפרויקט המוצעים הם ברי ביצוע ושהאומדנים התקציביים ריאליסטיים – ולשעוט קדימה. האם זה היה מגדיל את התמיכה של תושבי הרשות בראש העיר, מחזק את האמון שלהם ברשות, בדמוקרטיה, וגורם להם לשלם את הארנונה שלהם בזמן?

אני רוצה להגיד ׳כן׳. מצד שני, כשאני רואה שכל כך מעט מתושבי קיימברידג׳ הצביעו והשתתפו, אני תוהה אם זה בכלל שווה את הזמן והאנרגיה.

מה שכן, בואו נדמיין רגע שהיינו לוקחים את זה לרמה הארצית. נניח שהממשלה הישראלית היתה אומרת לציבור – תקשיבו, מיליארד שקל בשנה, אתם מחליטים. מיליארד זה לא המון. מתוך תקציב של 400 מיליארד בשנה (פלוס מינוס) זה בסך הכל רבע אחוז. מה היה קורה לו הציבור הישראלי היה יכול להשפיע לאן ילך המיליארד הזה? בין מה למה הוא יתחלק? האם זה היה מגביר את הסולידריות החברתית בישראל או דווקא את הקיטוב? האם זה היה מחזק את אמון הציבור בכך שראוי לשלם מסים ולא להתחמק מתשלום מס, או דווקא להיפך? וגם: האם האופן שבו המיליארד האלה היו מתפלגים (לדברים שקשורים לחינוך, בריאות, תרבות, ביטחון, ניקיון, ויתר הנושאים) היה דומה או שונה מההתפלגות של כלל תקציב המדינה (כלומר של סדרי העדיפויות כפי שהממשלה מעצבת אותם, מבלי לערב את הציבור)?

אין לי מושג מה התשובות לשאלות האלה (לחלק מהשאלות האלה יש טיפה תשובות בפרק של פריקונומיקס), אבל ממש ממש ממש הייתי רוצה שהממשלה תעשה את הניסוי הזה בשביל שנוכל לבדוק.

ומעבר לסקרנות האישית שלי – נדמה לי שבשנת 2020, הגיע הזמן לרענן קצת את המודל הדמוקרטי שאנחנו חייו לפיו. העובדה שהציבור הישראלי הולך לקלפי פעם שלישית בתוך שנה (ומצב דומה בבריטניה) מראה עד כמה השיטה הזו חשופה לגליצ׳ים. גליץ׳ אחד גדול מספיק והכל תקוע. אין תקציב, ולא יהיה אחד בקרוב, כי כולם מחכים לפוליטיקאים. וואלה? אם הגענו עד כדי פיגור כזה, אולי אפשר היה לחשוב על מודלים מעניינים יותר של איך לנהל את כספי הציבור?

זה לא פוסט בחירות

השבוע The Correspondent פרסמו את רשימת חמשת הכתבים הראשונים (ויש מצב שהאחרונים) שהם גייסו בשביל להשיק את הפעילות שלהם בארה״ב. אני חושב שהרשימה הזו יכולה להוות השראה מסוימת גם עבור כלי תקשורת בישראל, אבל שניה לפני שאני צולל אליה, מה זה בכלל The Correspondent?
נחשפתי לכלי התקשורת הזה בדיוק לפני שנה, כשהמייסד והעורך שלהם פרסם את הפוסט הזה. עד לאותו רגע, דה קורספונדנט היה כלי תקשורת הולנדי, שהחזיק בפילוסופיית תקשורת אחרת: במקום לדווח על חדשות מתפרצות, בלעדיות וכו׳, הם בחרו להתמקד במה שכולם בוחרים להזניח. בדברים שמתרחשים כל יום, ולכן אף אחד לא מסקר אותם. הוא קרה לזה Unbreaking News במקום Breaking News. כשקראתי את הפוסט שלו הרגשתי כאילו אני קורא מלים שאני עצמי כתבתי.

הפוסט ההוא היה בעצם יריית הפתיחה בקמפיין גיוס כספים של דה קורדפונדנט להקים שלוחה אמריקאית, שתעשה בארה״ב את מה שהם עשו קודם לכן בהולנד. הם הצליחו לגייס כמה כוכבים בעולם העיתונות לייחצן אותם, קיבלו הרבה חשיפה, וגייסו יותר מ-2.5 מיליון דולר. אחרי זה הם קצת הסתבכו ברגליים של עצמם כשהתברר שהפעילות שלהם בארה״ב היא לא באמת מארה״ב, אבל נראה לי מיותר להיכנס לזה כרגע. השבוע, כאמור, הם פרסמו את רשימת חמשת הכתבים הראשונים שהם גייסו.

מה שמעניין אותי בסיפור הזה הם לאו דווקא הכתבים עצמם, אלא הבחירה שלהם בתחומי הסיקור האלה. תהיה להם כתבת לענייני Othering (איך בשם אלוהים לתרגם את זה לעברית?), כתב לענייני משבר האקלים, כתבת שהתחום שלה יהיה 1,000 הימים הראשונים שלנו בחיים, וכתב שיכסה את תחום בריאות הנפש (הם מציגים את זה בתור כתב לענייני Sanity, מה שנשמע מגניב פי אלף) וכתבת שתסקר Better Politics, בניסיון לדווח לא רק על מה שלא עובד, אלא גם על מה שכן.

אפשר לראות את הבחירה בנושאים האלה בתור פלצנית, מתייפיפת, מתנשאת וכו׳. אבל אפשר לראות אותה גם בתור שוברת שגרה. כלי התקשורת מסקרים את אותם תחומים כבר מיליון שנה. פוליטיקה, ביטחון, פשע, אלימות וכו׳. בכלי התקשורת הכלכליים צומחים מדי פעם תחומים חדשים, כשהעולם משתנה – אנרגיה, למשל, תחבורה, פנסיה וכו׳ – ואני חושב שזה יכול להוות מודל לא רע לפתוח תחומי סיקור חדשים ויצירתיים בכל כלי התקשורת. מה רע בכתבת דמוגרפיה? (נדמה לי שבגרדיאן יש משהו כזה). הכוחות הדמוגרפיים בישראל ישפיעו על העתיד שלנו הרבה יותר מכל כח אחר (הזדקנות, למשל), למה לא להקדיש כתבת שתסקר רק את זה? אולי אפשר ליצור תחום סיקור כמו פלסטיק. כתב לענייני פלסטיק. אני יודע שזה נשמע מטומטם בקריאה ראשונה, אבל תקשיבו – יש ממש ממש הרבה דברים להגיד על פלסטיק! וחלקם אפילו ממש מעניינים! או כתבים לענייני אוכל – לא ביקורת מסעדות, לא מתכונים, אלא כתבות וסיפורים על אוכל. זה תחום סיקור מהמרתקים שיצא לי לפגוש.

יש אנשים הרבה יותר יצירתיים ממני שיכולים לחשוב על תחומי סיקור הרבה יותר מעניינים, חשובים ורלוונטיים לחיים שלנו. הנקודה היא שאולי הגיע הזמן לשבור מוסכמות ישנות, לתת לכל האחרים לסקר את מה שממילא כולם מסקרים וכולם כבר הפכו עייפים ושבעים ממנו, ולסקר דברים חדשים ומלהיבים. לכו תדעו, אולי זה אפילו ימשוך קוראים/מאזינים/צופים חדשים שקצת ויתרו על התקשורת.

מדור חיפוש תורמים

עמותת מפעלות שמחה נוסדה בשנת 1997 על ידי אשתו של שר הפנים, יפה דרעי. העמותה פועלת בתחום החינוך והרווחה. היא מפעילה בית ספר תיכון ופנימייה לבנות, וגם סמינר. היא אמנם נתמכת בידי משרדי הממשלה, אבל נהנית גם מזרם נאה של תרומות מצד הגורמים הכלכליים הדומיננטיים ביותר במשק הישראלי.
במאי האחרון חשפו גידי וייץ ויניב קובוביץ בהארץ שהעמותה קיבלה תרומות עתק מבנק הפועלים ומבנק לאומי, מחברות בקבוצת IDB כשהיתה בשליטת נוחי דנקנר, מחברות בקבוצת דלק של יצחק תשובה, משרי אריסון באופן אישי, מקרן אלרוב של איל הנדל"ן אלפרד אקירוב, מהקרן של היהלומן החשוד בשוחד בני שטיינמץ, מבעלי רשת אודי אנג'ל, מאיל הספנות והרכב המסתורי רמי אונגר, מהילומן הבינלאומי החשוד בעבירות שונות דן גרטלר, ואפילו ממרטין שלאף, ויש עוד.
העמותה הזו, והכסף שזרם דרכה, נמצאים ככל הידוע במרכז חקירת המשטרה שנערכת בימים אלה נגד שר הפנים אריה דרעי ורעייתו יפה.

לכאורה, המידע על התרומות הללו נגיש לציבור. מאחר שמדובר בעמותה, היא מחויבת בהגשת דוחות לרשם העמותות. הדוחות הללו פומביים. באתר גיידסטאר, שמושך מידע מתוך רשם העמותות, ניתן למצוא את הדוחות הכספיים של העמותה (קובץ PDF) ופרטים נוספים. אם תשלמו אגרה, תוכלו להזמין את תיק העמותה מרשם העמותות אליכם למייל, וקרוב לוודאי שתוכלו לראות שם את המידע המפורט הזה.

רק שבשביל לדעת שבתוך התיק של עמותת מפעלי שמחה מסתתר האוצר הזה, המידע הזה, אתם צריכים שמלכתחילה יהיה לכם חתיכת טיפ. אתם צריכים שמלכתחילה מקור אנושי יספר לכם שכדאי לכם לעיין בתיק של עמותת מפעלות שמחה.

אין לכם שום דרך אחרת לדעת לחפש דווקא בתיק של העמותה הזו, אחת מתוך יותר מ-42 אלף עמותות שפעילות בישראל. אם אי פעם חיפשתם את ההגדרה למחט בערימת שחת, זה בדיוק זה.

כשהייתי עיתונאי צעיר מאוד, ובאמת שלא הבנתי מימיני ומשמאלי, קרה מקרה ובטעות התחלתי לרחרח בתוך עמותה מהיישוב שלומי – "ברכת מרגלית" – אותה הקים חבר הכנסת מטעם ש"ס יצחק וקנין. מפה לשם, אחרי כיתות רגליים וחיפוש פיזי בתיק העמותה ברשם העמותות (אז עוד היה צריך לנסוע לגבעת שאול, היום זה באינטרנטים), נתקלתי בטעות במסמך התורמים של העמותה. ושם, במקרה, גיליתי שחברת הטבק פיליפ מוריס תרמה 67 אלף שקלים לעמותה הזו. מכל העמותות בישראל, פיליפ מוריס תרמה 67 אלף שקלים דווקא לעמותה הזו, משלומי, שמחלקת ילקוטים וקמחא דפסחא לנזקקים. אולי זה קשור לעובדה שהיא הוקמה בידי חבר כנסת מכהן, שברבות הימים ישב בדיוני ועדת הכלכלה וצידד בעמדת חברות הטבק נגד יוזמות ממשלתיות.

לפיליפ מוריס היה את המודיעין המדויק שעזר לה לדעת שצריך לתרום דווקא לעמותה הזו. למי שמחפש להתחקות אחרי התרומות של פיליפ מוריס, או כל חברה אחרת, אין שום דרך לעשות את זה, זולת לעבור עמותה עמותה, או להצטייד במודיעין מדויק שקשה מאוד להגיע אליו.

תארו לעצמכם מקרה היפותטי לגמרי. אתם חברה מסחרית גדולה שיש לה הרבה מאוד כסף, והממשלה מקדמת איזו חקיקה או רפורמה או מה שזה לא יהיה שעלולה לפגוע באינטרס המסחרי שלכם, בשוק שבו אתם פועלים, בכנסות שלכם. מה עושים? אתם מפעילים לובינג והכל, אבל יש עוד אפיק. אתם יכולים לתרום כסף לעמותה, או לעמותות, ולקוות לטוב. או שאתם גוף מסחרי גדול, ויש קהל גדול שאתם רוצים להגיע אליו, ואתם יודעים שאם תתרמו סכום לא גדול (הכל יחסי כשאתה חברה של עשרות מיליונים או יותר) לעמותה המקורבת לאדם בר השפעה, הוא יוכל להסיט אליכם שוק אדיר של לקוחות, או תקציב ממשלתי שהוא איכשהו יודע לנווט. מה, לא שווה? זה אפילו לא פלילי.
האם התסריט שהעליתי כאן הוא קונספירציה שהמצאתי? לא יודע. האם זו לכל הפחות אפשרות סבירה? נדמה לי שכן, אבל אין לי דרך להוכיח זאת.

וזו בדיוק הבעיה, זה בדיוק מה שמתסכל אותי.

כל המידע גלוי ונגיש באינטרנט, אבל הוא לא נגיש באמת. תיקי העמותות שמופיעים בגיידסטאר כוללים קבצי PDF סרוקים שלמיטב הבנתי הטכנית לא ניתן לכרות מהם מידע בצורה אוטומטית מרוכזת. ואפילו אם היה ניתן, המידע הג'וסי באמת – רשימות התורמים – כלל לא נמצאות בגיידסטאר אלא רק בתיקי רשם העמותות, ואותם אי אפשר להוציא כלל בלי לשלם אגרה ולחכות לקבצים שיגיעו במייל.

בארה"ב, למשל, זה לא כך. טפסי ה-990 (הצהרות למס) של כל העמותות נגישים ברשת ואפשר לכרות מהם מידע בקלות. היום צייצתי בטוויטר שהלוואי והיו מפתחים שהיו לוקחים את כל המידע שמופיע שם והופכים אותו למאגר מידע שאפשר לחפש בו. לבדוק כמה קוקה קולה תרמה ולאיזה עמותות (תחקיר שביצע כתב הדסק הכלכלי שלנו עקיבא ווייס גילה שקוקה קולה תרמה לאיחוד מוסדות גור, העמותה המרכזית של החסידות של שר הבריאות, סליחה סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, 72 אלף שקלים), או פיליפ מוריס או נובל אנרג'י, או איזו חברה שבא לכם. זה ממש לא חשוב.

מנוע חיפוש כזה היה יכול לחשוף את רשת הקורים הבלתי נראית של התרומות שמועברות מחברות מסחריות וגורמים עסקיים לעמותות שונות. חלק מהתרומות לגיטימיות לחלוטין. חלק אחר, אין לי צל של ספק, הוא בבחינת שלח לחמך על פני המים. או לכל הפחות, בואו נתרום למטרות שקרובות לליבם של פוליטיקאים מסוימים או גורמי שלטון מסוימים, זה כמו ויטמינים – זה בטח לא יכול להזיק.

ממש כמו בבנקים!

לפני שלושה שבועות קיבלתי הודעה לעיתונות שממש היממה אותי מרוב עצבות. זו היתה הודעה מטעם חברת הביטוח מגדל, שהיא אחת משלוש חברות הביטוח/פנסיה הגדולות ביותר בישראל, שמנהלת כמעט 100 מיליארד שקל.
הכותרת – מגדל משיקה אפליקציה. לא פחות. אפליקציה לטלפון. רבותיי, מדובר בסנסציה. ואם אתם לא מאמינים לי, הנה מה שהיח"צ של מגדל כתב בהודעה לעיתונות:
"פריצת דרך בעולם הביטוח, הפנסיה והפיננסים: קבוצת מגדל משיקה אפליקציית לקוחות חדשה ורחבת היקף, באמצעות טביעת אצבע בלבד – ממש כמו אפליקציות הבנקים".
פריצת דרך, ממש כמו אפליקציות הבנקים. השנה היא 2017, כן?

רק שמגדל לא משקרת. זו אכן פריצת דרך. לחברות הביטוח הגדולות האחרות אין אפליקציות כאלה (לפחות לא לאנדרואיד). לחלק מהן יש אפליקציות נקודתיות שקשורות לביטוח רכב, לפסגות יש אפליקציה (שמעט מאוד אנשים הורידו) שמאפשרת לכם לחסוף כסף בקליק.
וזהו.
בחיי, יש אפילו צילומסך. תראו:

WhatsApp Image 2017-09-17 at 10.22.06

איך הגענו למצב שבו בשנת 2017 השקת אפליקציה על ידי גוף פנסיה/ביטוח שמאפשרת לכם פעולות כל כך בסיסיות כמו לראות את כל הכסף שלכם – ממש כמו בבנקים – מוגדרת בתור פריצת דרך?
התשובה היא שילוב של כמה דברים. ראשית, בעיני לפחות, זו חתיכת עדות לכך שהשוק הזה לא באמת תחרותי. שוק הפנסיה, בכל אופן. אם היתה בו תחרות אמיתית, אם גופי הפנסיה היו מסתערים על החוסכים ומנסים למשוך אותם לחסוך אצלם דווקא, הם היו עושים את זה בין היתר על ידי הצעת אפליקציות חדשניות שנותנות שירות טוב וערך מוסף, ממש כפי שעושים הבנקים.
אבל הם לא.
שנית, זה לא באמת מעניין אותנו, ואנחנו מסתכלים על חשבון הפנסיה שלנו לעיתים רחוקות מאוד, לצערי. בחשבון הבנק שלנו אנחנו מציצים בתדירות גבוהה יחסית (אני אישית נכנס לאתר הבנק אחת לשבוע, ולפעמים יותר אם אני צריך לעשות איזו פעולה). כמה פעמים בשנה אתם מתעניינים בתיק הפנסיה שלכם? במה היתה התשואה ברבעון האחרון ומה דמי הניהול ששילמתם? לא המון, ולכן זה נתן תמריץ די נמוך לגופי הפנסיה להשקיע באפליקציות ושירותים דיגיטליים, שגם ככה היה להם תמריץ נמוך מלכתחילה לעשות כן.
ושלישית, התשובה היא גם הרגולטור. עד לשנה האחרונה פלוס מינוס הרגולטור הישראלי היה מאוד שמרן ביחס לפעילות באמצעות כלי דיגיטליים וכו'. ממש כמו שהבנקים מאשימים את הפיקוח על הבנקים בכך שהם מכריחים אותם להכריח אתכם לשלוח פקס (וזה, אגב, לא נכון), כך הפיקוח על הביטוח עד לשנה האחרונה פלוס מינוס אסר על הרבה מאוד דברים באופן דיגיטלי.

לא עוד.

לפחות במה שקשור לרגולטור נרשם בשנה ומשהו האחרונות שינוי כיוון מסוים. כרגיל, גם זה נובע בסוף מאנשים ספציפיים שנפל להם האסימון שלא יכול להיות שאנחנו בשנת 2017 וזה נראה כמו שזה נראה.
השינוי התחיל בהוראות רגולטוריות שיצאו בשנה האחרונה לגופי הפנסיה והסירו כל מיני חסמים רגולטוריים שהפריעו להם לעבוד באופן דיגיטלי. אבל זה לא הספיק. מאחר שהתמריץ של גופי הפנסיה להשקיע הרבה מאוד כסף בעולם הדיגיטלי הוא נמוך, כי התחרות נמוכה, יש צורך בצעדים משלימים.
וזה בדיוק מה שהרגולטור של הפנסיה מנסה לעשות עכשיו.

בתחילת נובמבר (6-7/11) רשות שוק ההון, הרגולטור של הפנסיה, תקיים האקתון שאמור להפגיש את שלוש הצלעות של המשולש – אנשי תעשייה הפנסיה והביטוח, פקידי הרגולטור ויזמים (אנשי קוד, מעצבים וכו') – בשביל להבין מה הבעיות של עולם הפנסיה והביטוח, ואיזה פתרונות דיגיטליים אפשר להציע להם.

אם אתם מתכנתים, מעצבים או איכשהו קשורים לעולמות האלה, אם יש לכם מוצרים מדהימים שכבר עובדים או רק רעיון, אם בא לכם לפגוש את אנשי התעשייה הזו מקרוב ולדבר איתם ולזהות הזדמנויות, תגיעו להאקתון.

הנה לינק לאתר שנפתח להרשמה, יש שם סרטון וידאו לא מוצלח (בכל זאת, ממשלה) + רשימה של האתגרים שיהיו בהקאתון הזה + רשימה של כל האנשים מטעם התעשייה ומטעם הרגולטור שיגיעו.

זה לא שאני חושב שבאירוע של 48 שעות אפשר יהיה לפתור או להתקרב לפתרון של הבעיות הקשות שיש בשוק הזה – לא רק איפה הכסף שלכם, אלא איך קונים שירותים באופן דיגיטלי ומהיר בלי סוכני ביטוח ובלי מגע יד אדם, איך מזהים לקוחות, איך מנהלים באופן חכם מאגרי מידע וכו' – אבל זו לא המטרה. המטרה היא להפגיש בין אנשי תעשייה מצד אחד לבין אנשי שוק ההייטק מצד שני שלא תמיד יודעים בכלל שהצד השני קיים. אם ייצא מזה משהו טוב שאחרי זה ייתן שירות טוב לנו, הצרכנים, אני מאוד אשמח.

אחרת, קיים חשש שבשנת 2020 אני אקבל עוד הודעה לעיתונות על עוד אפליקציה פורצת דרך של חברת ביטוח שמאפשר לי, תחזיקו חזק, לחדש את ביטוח הרכב שלי, או משהו כזה.
ממש כמו בבנקים.

חג שמח.

ועד בית

הספר החדש של אמירזיו והתכתבות מקרית עם אמירבןדוד בטוויטר גרמה לי להיזכר בדבר הזה

אי שם בשלהי שנת 1999, כחצי שנה לפני פורים 2000, זמן לא רב אחרי שגוייסתי לצבא ההגנה, עשיתי בעצם את הפריצה הראשונה והבלתי מורגשת שלי לעולם התקשורת. נועם פיינהולץ, שבאותה העת שירת כחייל מן השורה במחלקת התרבות של גלי צה"ל, בא אלי ובשורה בפיו. "פורים מתקרב ואני רוצה להעלות תכנית מוקומנטרית על להקת רוק שלא היתה. אני רוצה שתכתוב לה את התסכית", אמר לי. מהיוזמה הזו נולד בסופו של דבר "ספיישל ועד בית" – תכנית עם טל ברמן במלאת עשור להקמת הלהקה הפיקטיבית, לרגל הוצאת דיסק האוסף שלה "אולי מספיק?".

מי שהכיר אותי אז יודע שלא היה צורך ביותר מדי מאמצים בשביל להוציא אותי מביצת הבינוניות העגמומית שטבלתי בה. אימצתי את המשימה בשתי ידי כאילו זו היתה הזדמנות להתקבל לגל"צ.

את התכנית התחלתי לכתוב בלילות ההזויים והבודדים של האבט"ש שעשיתי בקיבוץ אלמוג, אי שם בבקעת הירדן בצפון ים המלח. ישבתי בלילה בבקתת השמירה הפרוצה לרוח המדברית החמה. בעודי מחכה למשאית החלב ולמשאית הלחמניות של אנג'ל שיורדות מירושלים חיפשתי רעיונות להתחיל. בבקתת השמירה שבכניסה ליישוב לא היה דבר מלבד דפים מצהיבים שהיו תלויים על הקירות, הוראות לשמירה נכונה מאת מח"ט הבקעה דאז, אל"מ אפי מושקטו, ורדיו טייפ ישן. מי ששירת בבקעה יודע שאין ברדיו שם שום קליטה לשום תחנה מלבד אחת – רדיו עמאן. וברדיו עמאן, אם לא ידעתם, היה אז מנהג מגונה לנגן בכל לילה על טייס אוטומטי את האלבומים של בוב דילן. וכך, לאחר כמה שעות רצופות של ניסורי מפוחית מורטי עצבים, הבזיק במוחי הרעיון כיצד להתחיל. נכתוב את סיפורה של להקת רוק אנטי-מחתרתית שקמה במחאה כנגד שילוב מפוחית במוסיקת רוק.

לילות על גבי לילות, שבוע שלם של כתיבה מאומצת ועוד כמה לילות של ליטושים לאחר מכן, בבסיס האם ברמאללה, הביאו בסופו של דבר לתוצאה הבוסרית הזו. אחרי שכתבתי את הכל, העברתי את החומר לנועם לעריכה. נועם, שהוא כנראה עורך הרדיו הטוב ביותר שאני מכיר, חתך בבשר החי ללא בושה ועשה שמות בטקסט עד גרסתו הסופית. אפילו שינינו את שמה המקורית של הלהקה הפיקטיבית מ"תצרף" ל"ועד בית". את השלד למרבית שירי הלהקה הפיקטיבית כתבתי אני, אם אני זוכר נכון, ואחר כך הוספנו עליהם נדבכים נוספים ביחד עם יונתן יעקבי וחברים נוספים.

עמוד השדרה של התסכית הבוסרי הזה היו השירים המומצאים של הלהקה. הם היו מלאים בבדיחות פנימיות, והשד יודע מי אישר לשדר ברדיו דבר טיפשי שכזה.

האחראים על הלחנים הם יונתן ונועם. על הביצוע להקת חיל האוויר דאז שכללה את עיליי בוטנר, מיקי ורשאי, איתי ניצן ואיתמר גרוס. עוד ניגנו, זיו רהב ונועם בעצמו. סולן הלהקה הוא מי שהפך לימים המנהל המוסיקלי האגדי של כוכב נולד, עמוס בן דוד.

השחקנים שהשתתפו בתכנית: טל ברמן, יואב גלזנר, אילן ברמן, רוני קובן, יואב קוטנר, אהוד גרף, יוסי חרסונסקי, שני ארז וגיא פינס.

אני זוכר שביום שידור התכנית לקחתי יום חופש מהצבא. לקחתי את המכונית של אמא ונסעתי לתל אביב, משום מה. החניתי את הרכב במגרש החניה הסודי של בית בני ברית בתל אביב, והסתתרתי מן העולם. שם, באוטו, במסתור, האזנתי לתכנית לראשונה מתחילתה ועד סופה. הרגשתי כמו ילד שעולל תעלול מוצלח במיוחד ואיש אינו יודע זאת. נדרשו לי כמה שנים טובות עד שהצלחתי להגיע לאושר רב מזה שהציף אותי באותו יום.

אני זוכר שלפני השידור גזרתי מהעיתון את החלק הרלוונטי בלוח השידורים של גל"צ שבישר על התכנית. הגדלתי את זה במכונת הצילום, ניילנתי, והסתובבתי עם פיסת הגאווה הקטנה והסודית הזו בארנק שלי למשך הרבה שנים אחר כך. כאילו ניסיתי להיאחז באיזו תעודה לכך שגם אני מגניב, שגם אני ראוי.

מתישהו, אחרי הרבה שנים, זרקתי את זה.

שמונה שנים אחרי שידור התכנית נועם עשה מצווה. הוא שלף אותה התכנית מהסרטיה של גל"צ והפך אותה לדיגיטלית. אז הנה, אני גאה לשים כאן את התכנית כולה, כולל מילות השירים למי שממש מעוניין.

אגב, רק אחרי ששמעתי את התכנית, הבנתי עד כמה היא דומה לספיינל טאפ. אני נשבע בהן צדקי שלא התכוונתי להעתיק. בחיי.

הנה התכנית המלאה: