קריאת חובה של מתי גולן בגלובס על הטיפול התקשורתי בסיפור נחמן שי והפנסייה, ויותר מזה – על העיתונות היום.
בסוף השבוע, אם יהיה לי זמן פנוי, אשפוך מתובנותיי בעניין.

בגלל שאני עובד בתל אביב אבל גר בירושלים, השעות שבהן אני נמצא בבית מדי יום ולא עסוק בשינה מתמצות בשעתיים וחצי ביום טוב, או בשעתיים בלבד בדרך כלל. לרוב, אני מעדיף לנצל את הזמן בשביל לסעוד עם אשתי היקרה, לשוחח על פילוסופיה ועל קולנוע צרפתי, ואז לצפות בריאליטי מטומטם בערוץ 20.
אחד החביבים עלי, שכן אני טיפוס עממי, הוא הישרדות (בגרסה האמריקאית). בימים אלה משדרים בלוויין את הישרדות 18: ברזיל (מיד לפני התוכנית האלמותית – שפוזי לא מרשה לי לצפות בה – שוט כפול של אהבה עם התאומות איקי). בכל אופן, לאחד המשתתפים העונה קוראים "המאמן" (Coach), גם בשל העובדה שהוא מאמן כדורגל במקצועו, אבל בעיקר משום שהוא פסיכופט עם שיגעון גדלות.
השטות הזו, כלומר העובדה שכולם פונים אליו בתואר "המאמן", מצחיקה אותי בכל פעם חדש. הבוקר, כשחשבתי בשירותים עד כמה זה מוזר, נזכרתי פתאום שיש מי שמתעקשים כאן בישראל לקרוא לצביקה פיק המאסטרו. גם זה טיפשי למדי, בעיקר בשל העובדה שצביקה פיק הוא לא מאסטרו. רוצה לומר – מאסטרו הוא תואר מקצוע, או איך שלא קוראים לזה בתחבירית. באותה מידה, אפשר היה לקרוא לצביקה פיק העו"ד, או הרו"ח, או הפרופ'.
אבל הכי מכולם, הייתי רוצה שיקראו לצביקה פיק האינג'. אינג' צביקה פיק. קבלו את האינג'. מה דעתך על מורן העיוורת, אינג'? כל הכבוד לאינג'.

זהו. סליחה. אתם יכולים להמשיך לעשות את מה שעשיתם קודם.

אתמול אפיתי עוגה.

העוגה יצאה מלוחה.