כך מת עולם הפנסיה הישן, שבו המדינה לקחה אחריות על העתיד שלכם

עולם הפנסיה בישראל נחלק לשניים בתהליך הדרגתי מאמצע סוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000. מי שהתמזל מזלו להיות שם קודם שייך לעולם הפנסיה הישן, שזו פחות או יותר הדרגה הכי קרובה לאלוהים, במונחים פנסיוניים. מי שאתרע מזלו (כמוני) להגיע לשם רק אחר כך, מצא את עצמו נכנס לעולם הפנסיה החדש, ומפה והלאה הוא צריך לקוות שאלוהים יהיה איתו (איך התחלתי לדבר על אלוהים, השד יודע).

עולם הפנסיה הישן נחלק גם הוא לשניים. מי שנכנס לשירות המדינה (או לשלטון המקומי, או לחברות הממשלתיות, או לאחת מארבע האוניברסיטאות הגדולות), נמצא בעולם הפנסיה המושלם – עולם הפנסיה התקציבית. בעולם הזה, המדינה לוקחת 100% אחריות על העתיד של העובדים ביום שבו לא יעבדו יותר לפרנסתם. 100% אחריות פירושו שעד תחילת שנות ה-2000, העובדים אפילו לא חסכו שום דבר לפנסיה בעצמם, אלא המדינה הבטיחה להם את הכל. הכל פירושו צבירה של 2% בשנה (ולמיוחסים, 3% בשנה, 4%, ולחלקם אפילו 6% ו-7% בשנה), עד למקסימום של 70% מהשכר האחרון (ולמיוחסים – גם יותר מזה, 76% ואפילו 100% במקרים מסוימים).
עולם הפנסיה הזה היה כל כך מושלם, שעד לאחרונה, הפנסיה הזו המשיכה לעלות גם אחרי שהעובדים יצאו לפנסיה, כי היא היתה צמודה לשכר של העובדים שעדיין במערכת. כלומר, אם העובדים קיבלו העלאת שכר, גם הפנסיונרים קיבלו. למה זה הגיוני? אין לי מושג, אבל ככה זה עבד עד לשנים האחרונות ממש.
צריך להגיד ביושר, מלבד ההטבה המופלאה לעובדים, זה עזר גם למדינה, בשני אופנים. ראשית, עד תחילת שנות ה-2000, המדינה דפקה את העובדים שלה (לא בכל המגזרים), כי השכר שחושב לצורך פנסיה לא היה השכר המלא, אלא רק בסיס השכר, שהיה נמוך למדי. בשלב מסוים ההסתדרות קלטה את הטריק ובשנים האחרונות זה סודר, וכיום כמעט כל רכיבי השכר של מי שנמצאים עדיין בפנסיה תקציבית נחשבים לצורך הפנסיה.
אבל מעבר לזה, במשך עשרות שנים המדינה יכלה לא לשים בצד אפילו שקל לפנסיה, ובעצם לדחות את כל התשלומים האלה לעתיד (ובינתיים להוציא את הכסף על חינוך, רווחה, בריאות, ביטחון וכו׳). אבל בסוף, איזה קטע, העתיד הזה הגיע, והבטחות צריך לקיים, גם אם הן מופזרות לחלוטין. מעשית, כיום ההתחייבויות האלה שוות איפשהו בדרך לטריליון שקל (ולמדקדקים, אמנם בדוחות הכספיים של ממשלת ישראל כתוב 769 מיליארד שקל בהבשלה מלאה, אבל זה לא כולל את החברות הממשלתיות, השלטון המקומי, האוניברסיטאות ואת רשת הביטחון לקרנות הפנסיה הוותיקות).

מלבד עובדי המדינה, גם מי שחסכו לפנסיה עד אמצע שנות ה-90 דרך מקום העבודה שלהם (בין אם זה היה מקום עבודה הסתדרותי או סתם גדול ומסודר), חסכו בכללים הישנים – בקרנות הפנסיה הישנות. בשונה מעובדי המדיה הם ממש חסכו בעצמם (במקביל לכסף שהמעסיקים הפקידו לקרנות הפנסיה), אבל מודל הפעולה של קרנות הפנסיה היה די דומה לזה של הפנסיה התקציבית. כלומר, על כל שנת עבודה, העובד צבר התחייבות של עוד 2% בגובה הפנסיה שלו בסופו של דבר. כך שעובד עם ותק של 35 שנה, היה אמור להגיע לפנסיה של 70% מהשכר האחרון שלו.
בשלב מסוים, אי שם בשנות ה-90, כל מיני אנשים התחילו לטעון שהעסק הזה לא הולך להחזיק מים. הקטליזטור היה, למיטב ידיעתי, העליה הגדולה מברית המועצות לשעבר. פתאום, בבת אחת, הגיע לישראל גל גדול מאוד של אנשים, שחלק לא מבוטל מהם נכנס למעגל העבודה, וישר לתוך הקרנות הוותיקות. פתאום, אנשים שלא הספיקו לצבור כמעט כלום לפנסיה, נכנסו למעגל ההטבה הזה, ומישהו הבין שקרנות הפנסיה לא יצליחו לעמוד בהתחייבויות האלה, כי אין להם מספיק שנות חיסכון מאחוריהם. בקיצור, זה היה סוג של הונאת פירמידה, שעמדה להתפרק.
אז בתהליך הדרגתי שהתחיל ב-1995 והסתיים כשנתניהו היה שר האוצר, העולם הזה נסגר למצטרפים חדשים ובהמשך המדינה החליטה שהיא שופכת יותר מ-100 מיליארד שקל, שאנחנו שופכים עד היום ונמשיך לשפוך עוד הרבה מאוד זמן, בשביל שאשכרה תהיה פנסיה לכל אותם אנשים שהבטיחו להם פנסיה על הקרח.
וזה מביא אותנו אל ימינו אנו, ואל עולם הפנסיה החדש.

כך נולד עולם הפנסיה החדש, שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו

כלקח או טראומה מעולם הפנסיה הישן, האנשים שבנו את עולם הפנסיה החדש בנו אותו כך שהמדינה לוקחת בדיוק 0 אחריות על העתיד שלכם, על היכולת שלכם לפרנס את עצמכם ביום שבו לא תוכלו יותר לעבוד (ולמי שרוצה לדייק, לכל היותר המדינה לוקחת 30% אחריות).
בעולם הפנסיה החדש אין יותר הבטחות (כמעט) לכלום. מה שתחסוך, תחסוך. ואפילו לא זה בטוח יהיה שלך, כי בין 70% ל-100% מכספי הפנסיה שלנו מושקעים בשוק ההון, מה שאומר שתיאורטית הפנסיה שלכם יכולה לגדול במלא, או להתכווץ במלא, תלוי מה יקרה בבורסה רגע לפני הפרישה שלכם.
המודל הזה נבנה כך שגופי הפנסיה החדשים לעולם לא יקרסו. יש בהם מנגנוני אל כשל מובנים, שיגרמו לכך שהפנסיה שלכם תתכווץ ותתכווץ בלי סוף, והעיקר שהקרנות לא יקרסו. זה יקרה אם תוחלת החיים תתארך מעבר לתחזיות, זה יקרה אם הריבית תהיה נמוכה מדי יותר מדי זמן, זה יקרה אם לא יהיו מספיק אנשים צעירים שיכניסו כסף למערכת בשביל לממן את המבוגרים, אם יהיו יותר מדי תספורות, אם התשואות לא יהיו מספיק גבוהות. זה יקרה תמיד, שוב ושוב, העיקר שהקרנות לא יקרסו, העיקר שהמדינה לא תצטרך לקחת על זה אחריות.
ואם תוסיפו לכך את השינויים בשוק העבודה, ואת העובדה שאנחנו חוסכים פחות זמן, ואת זה שאנחנו עוברים בין מלא עבודות (ולכן מושכים כספי פיצויים), ובאופן כללי נמצאים בסכנת הכחדה תעסוקתית גוברת אחרי גיל 45 ואילך, תקבלו שהפנסיה שלנו בסכנה משמעותית, בניגוד מוחלט לדור הקודם (שגם כשהפנסיה שלו באמת היתה בסכנה, המדינה פרסה תחתיו רשת ביטחון נאה על חשבון משלם המסים).

ואיך דוח לוקר קשור לכל זה לכל הרוחות?

בתווך שבין העולם הישן לבין העולם החדש נכנסים משרתי הקבע בצה״ל (ואיתם גם השוטרים, הסוהרים ואנשי השב״כ והמוסד). עולם הפנסיה הישן (הפנסיה התקציבית) בצה״ל ויתר כוחות הביטחון הסתיים בסוף 2003. בערך. זאת אומרת, כל מי שנכנס לשירות קבע מינואר 2004 ואילך חוסך לפנסיה על פי כללי העולם החדש. כל מי שהספיק להיכנס קודם לכן, הרוויח ושייך ועולם הישן.
א-מה-מה, במסגרת אותו הסכם הוחלט שלמשרתי הקבע (ויתר אנשי כוחות הביטחון) בכל זאת תינתן הטבה. כשהם יגיעו לגיל הפרישה מצה״ל, הם יקבלו מהמדינה פנסיית גישור, מאותו היום ועד להגיעם לגיל 67, או מה שלא יהיה באותה עת גיל הפרישה הכללי במשק. פנסיית הגישור הזו היא פנסיה תקציבית בתחפושת, שכן המדינה מממנת אותה מבלי שהמשרת עצמו עשה משהו לטובת העניין. ואם זה לא מספיק, באותו הסכם נקבע כי בעת הפרישה המדינה תכניס עוד 12 משכורות, כלומר משכורות של שנה שלמה, לתוך קרן הפנסיה שלו, בשביל להגדיל לו את פנסיית הגישור.
פנסיית הגישור תהיה בגובה זהה לזה שהוא היה אמור לקבל מקרן הפנסיה שלו על בסיס הסכום שצבר עד כה. ובגלל שהכסף בקרן הפנסיה יילך ויגדל ב-20 ומשהו השנה שיחלפו מגיל הפרישה מצה״ל ועד לגיל הפרישה הקבוע במשק, הרי שגם פנסיית הגישור תלך ותעלה, והכל על חשבון משלם המסים.
אותו משלם מסים, אגב, שתקוע בעולם הפנסיה החדש עם הכללים החדשים והמסריחים שלו. למה? ככה.
את זה, את הנקודה הזו בדיוק, ועדת לוקר מבקשת כעת לשנות. במקום פנסיית גישור, מענק פרישה חד פעמי, בסכום נמוך יותר. אגב, לאנשי הקבע הלוחמים שמגיעים לגיל פרישה (כלומר, מג״דים ומעלה), הוועדה ממליצה לא לגעת בפנסיית הגישור.

זו הנקודה שבה כל מיני אנשים אומרים לי – רגע, אבל אתה כל הזמן מטיף לנו שעולם הפנסיה החדש הוא מסריח, ושבמקום לקחת אחריות על עתיד שלנו המדינה מסירה את האחריות הזו לחלוטין ומפקירה אותנו חשופים בצריח. אז מה פתאום אתה רוצה לדפוק את אנשי הקבע? להיפך, במקום להוריד את אנשי הקבע למטה, תשאף לשפר את התנאים של כל היתר.
אז דבר ראשון, אני באמת שואף לשפר את התנאים של כל היתר. מי שקרא את אלפי המלים שכתבתי על ענייני הפנסיה בשנים האחרונות יודע שהמסר העיקרי שלי אינו שדמי הניהול דופקים אותנו, אלא שהמודל עצמו של עולם הפנסיה החדש דפוק. שהוא הלך רחוק מדי בהסרת האחריות מהמדינה.
דבר שני, על אף שאני בעד פנסיה סבבה לכולם, אני לא חושב שאנשי הקבע צריכים ליהנות ממה שאולי פעם היה זכות, אבל הפך עם הזמן להיות זכות יתר. תוחלת החיים התארכה, הריבית נמוכה, ועלות הפנסיה שלהם גדלה מאוד מאוד עם הזמן. את זכות היתר הזו מממן הציבור, אותו ציבור שהפנסיה שלו עצמו תהיה לא משהו בכלל. אי הצדק פה, לפחות לתפיסתי בולט (וזה, לתפיסתי, לא קשור רק לאנשי הקבע אלא לכל עולם הפנסיה התקציבית, ובטח למי שמקבלים פנסיה תקציבית של עשרות אלפי שקלים בחודש, זו פשוט שערורייה, נקודה).
העניין הוא שאני לא רואה כיצד ניתן להעלות את מצבם של כל אנשי עולם הפנסיה החדש למצבם של אנשי הקבע, כפי שמישהו אמר אתמול בטוויטר. איך בדיוק עושים את זה? ראשית, האם אנחנו בכלל רוצים שאנשים יתחילו לקבל פנסיה מגיל 40 ומשהו כמו אנשי הקבע הפורשים? פנסיה מגיל 40 ומשהו משמעותה פנסיה לאורך 40 שנה פלוס מינוס. זה מאוד נחמד הסידור הזה, אבל מי בדיוק אמור לממן את זה ומאיזה כסף? אז מספיק שנגיד שאנחנו לא באמת רוצים שאנשים יקבלו פנסיה מגיל 40 ומשהו וכבר אנחנו בעד להרע את מצבם של אנשי הקבע.
אם הכוונה היא אחרת, ופשוט להעניק רשת ביטחון לאנשים שעובדים בעבודה מסוימת ונפלטים משוק העבודה בגיל 40 ומשהו ולא מצליחים לחזור, זה כבר סיפור אחר. אבל האמת שיש כבר מנגנונים כאלה. ייתכן שהם לא טובים מספיק או נדיבים מספיק, ייתכן שצריך לשכלל אותם, ובעיקר צריך לחשוב איך מתאימים את שוק העבודה לעולם שיש בו המון צעירים מצד אחד והרבה יותר מבוגרים מצד שני מאשר בעבר. אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו רוצים להתחיל לחלק מיליונים מכספי משלם המסים לכל מי שחצה את גיל 45.
אז אני לא בעד לחזור לעולם הישן שבו לכאורה המדינה לוקחת 100% על כולם ובפועל מדובר בהונאת פונזי שמתישהו מתפוצצת, אבל אני בהחלט בעד לא להישאר במקום שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו. הפתרון יכול להיות איפשהו בין שני הקצוות האלה, של פעם והיום.
איך עושים את זה? יש כל מיני רעיונות שמסתובבים. למשל, על ידי פריסה מחדש של רשת הביטחון המינימלית שקיימת כבר היום לפנסיה, כך שחוסכים מבוגרים יותר יקבלו יותר. או על ידי מתן מענק פנסיה שלילי (כמו מס הכנסה שלילי) לבעלי הכנסות נמוכות. או חלוקה מחדש של הטבות המס כך שייטיבו עם מעמד הביניים ולא עם העשירון העליון. או החלת חובת פנסיה מגיל 0 בשביל להגדיל את בסיס החיסכון. יש המון המון רעיונות שמסתובבים, ואני מאוד מקווה שבקרוב אגף שוק ההון במשרד האוצר יתחיל ליישם חלק מהם (למשל, קרן פנסיה ממלכתית בדמי ניהול מוזלים. אנחנו קרובים לדבר הזה יותר מאי פעם, לשמחתי), ולמיטב הבנתי מנכ״ל משרד האוצר שי באב״ד מרכז צוות פנים-אוצרי שמטפל באופן רחב יותר בעניין הפנסיה.

בשורה התחתונה, הייתי שמח מאוד לו תנאי הפנסיה של כולנו היו משתפרים. זה לכשעצמו עדיין לא אומר שצריך להמשיך להיטיב בהטבת יתר עם הדור הנוכחי של משרתי הקבע, אלה שאמורים להיות חלק מעולם הפנסיה החדש כמו כולנו, אבל עדיין נהנים משאריות של עולם הפנסיה הישן.
זה לא עניין אישי נגד משרתי הקבע, זה עניין נגד חלוקת הטבות יתר לאוכלוסיות ספציפיות, ואי טיפול בצרכים האמיתיים של כל היתר. לכן, כשמסתכלים על התמונה הרחבה, אני בעד המלצות לוקר לעניין הפנסיה הצה״לית (אפשר לעשות בהן תיקונים, כמו למשל להרחיב את אוכלוסיית הזכאים לפנסיית גישור או להעלות מעט את המענק), אבל בבסיס, אני לא מבין מדוע אני צריך לממן הטבה בשווי מיליונים רבים לאוכלוסיה מאוד מאוד מסוימת בזמן שכל היתר מקבלים קדחת. ובאופן משלים, אני חושב (ופועל, בגזרתי) בשביל לוודא שאלה שהולכים לקבל קדחת לא יקבלו קדחת, אלא שהמדינה תיקח עליהם יותר אחריות. למשל, על ידי סבסוד יותר גדול של הפנסיה מאשר היום (אבל באופן פרוגרסיבי), וגם ביצירת כלים שיאפשרו להקטין עלויות, (קרן פנסיה ממלכתית, כבר אמרתי) או חלוקה מחדש של הטבות המס.
זה לא זה או זה. זה גם וגם. וזו נראית לי הצעה הרבה יותר מפוכחת מאשר הקריאה של חלק מהאנשים שקראתי בימים האחרונים שקוראים פשוט להשוות את תנאי הפנסיה של כולנו לאלה של אנשי הקבע.
איך נשיא המדינה היה אומר בוועדת הכספים פעם? כולנו בעד חיסול הטרור. נו יופי.

ובסוף בסוף, עם כל הדיבורים על פנסיה, יש בערך שני שלישים מהציבור שלא חסכו מעולם לפנסיה. בין אם כי לא היו בשירות המדינה ולא זכו לפנסיה תקציבית, בין אם כי לא עבדו במקום גדול ומאורגן או הסתדרותי, ובין אם היו עצמאים. מה יש לאלה? רק קדחת. כלומר, יש להם את קצבת הזקנה של הביטוח ומה שלא יהיה שהצליחו לחסוך בעצמם לאורך הדרך. ואם לא הצליחו? זבש״ם.
אשמח לראות יום אחד מישהו מתגייס לטובתם כמו ההתגייסות החצי אוטומטית לטובת אנשי הקבע.

1.

בימים האחרונים יצא שהתעסקתי קצת יותר מבדרך כלל עם כל מה שקשור לתקציב הביטחון, התנאים של אנשי הקבע בצה"ל, וכיוצא באלה דברים. הפרסומים האלה לרוב מרגיזים מאוד את הקצונה הבכירה של הצבא ואת ההנהלה של משרד הביטחון. הם רואים בזה עליהום בלתי קביל, אמירות לא לגיטימיות, "ניסיון ציני לפגוע בערך השירות בצה"ל", כפי שהגדירה זאת ראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי.

בעקבות חלק ממה שכתבתי, אחד מקוראי העיתון שלח לי את המייל הזה:

״חייב לכתוב אליך אישית אתה צריך להתבייש לכתוב כך על ילדי אנשי הקבע .מתי הם רואים את ההורים שלהם בסופי שבוע וכמה בתי קברות יש בארץ לחילים אתה יודע כמה 24000 קברים יש שנתנו את נשמתם .למה אתה לא כותב על תנאי עובדי מס הכנסה למשל כי רועדות לך הידים בכתיבה .אני רוצה לומר לך כי אתה הבאת על עצמך בושה בכתיבה הזאת״

2.

פרסמתי את המייל הזה על הקיר שלי בפייסבוק. זמן קצר אחר כך הגיבה מישהי שאני מאוד אוהב ומעריך, בעצמה אשת קבע בצה"ל. וזה מה שהיא כתבה:

"שאול יקר, אני מנסה להתאפק מלהגיב, כי לרוב אני מאוד מאוד מכבדת ומעריכה את הדברים שאתה כותב ואת המקוריות שבהם, אבל הפעם קצת פחות נוח לי עם ההשתתפות בעליהום הציבורי, הקלישאתי והנוח כל כך על אנשי הקבע. נתח של אוכלי חינם, עצלנים ונצלנים כנראה שנמצא בכל ארגון, אבל נדמה לי שאנשים מ"האזרחות" לא כ"כ מבינים את מידת ההשקעה, המחויבות, התרומה והמחירים האישיים הגבוהים מאוד שמשלמים רבים רבים מאנשי הקבע שבחרו בקריירה הצבאית כיעוד, ולא רק אלה המשרתים כקרביים בגבולות, וחבל שכך. החלקים האלה תמיד פחות מודגשים, והכי קל להתלהם ולזרוע עוד קצת ארס וקנאה בלא ברור מה… אם תשאל את הילדים שלי אם היו רוצים ישור שיניים חינם או שאמא תעבוד במקום אחר, לא היתה להם שום התלבטות מהי התשובה המובהקת…"

3.

לא הספקתי להגיב, יום קצת עמוס וזה, אבל הדברים האלה הטרידו אותי. אז הנה התשובה שלי באיחור משהו.

לפני הכל, בעיני יש להבדיל בין מי שהקריירה הצבאית שהוא בחר בה היא קריירה של לחימה, של חירוף הנפש ועמידה בחזית, לבין מי שהמקצוע שלהם אזרחי לחלוטין, רק שבמקרה הם לובשים מדים (כן, גם אם הם עובדים הרבה שעות ומוקפצים מעת לעת, אתייחס לזה בהמשך. הם לא הופכים למסכני חיים בגלל זה, זה פשוט אומר שהם עובדים קשה, כמו הרבה עובדים אחרים במשק שלא עוטים מדים).

ראשית, את מה שהיא מגדירה עליהום ציבורי, אני מגדיר דיון ציבורי. זה אולי לא דיון נוח, אולי לא מידתי, אולי לא מנומס, אבל דיון. לדעתי חשוב שהדיון הזה יתקיים. גם אם הוא אינו נוח, מידתי או מנומס, זה עדיף על פני שתהיה דממה מוחלטת בנושאים האלה.

שנית, חשוב להכניס את הדיון/עליהום הזה לקונטקסט. עליהום/דיון ציבורי דומה מתחיל גם ביחס להטבות שמקבלים עובדים במקומות אחרים – למשל בחברת החשמל או בנמלי הים – בכל עת שצצה איזו תקלה תקציבית במקומות האלה. בכל פעם שרשות החשמל מעלה את תעריפי החשמל, או בכל פעם שחברת החשמל מבקשת ערבויות מן המדינה, או בכל פעם שחברת החשמל נקלעת לאיזו מצוקה תקציבית, מתעורר מחדש הדיון בהטבות המופלגות שמקבלים (חלק מ) עובדיה. כך גם לגבי הנמלים. אלון חסן הוא אחד האנשים המושמצים ביותר במדינה, לא בלי סיבה. וכך, להבדיל ההבדלות הנחוצות, כך גם לגבי אנשי הקבע. הקונטקסט הוא חשוב. הדיון הזה לא התחיל אגב אורחא. הוא התחיל משום שהצבא טוען שאין לו כסף לאימונים, להצטיידות, להחזקת מלאים, להתעצמות ובאופן כללי לביטחון, בעוד שאנשיו מקבלים הטבות מופלגות שלחלקן אין אח ורע בשירות הציבורי, וגם לא במגזר הפרטי. למי שמתעניין, הנה הרשימה המלאה (ככל שהצלחתי לשים עליה את היד) של ההטבות שמקבלים אנשי הקבע (טיזר: הם משלמים מס בריאות מופחת, פחות מכל הישראלים האחרים, ומקבלים בחינם סל בריאות מורחב, הרבה יותר מכל הישראלים האחרים, שכולל תרופות ללא השתתפות עצמית, טיפולים שיניים וכו'). במלים אחרות, יש סיבה טובה מאוד שהדיון/עליהום הציבורי הזה מתחיל לגבי אנשי הקבע. ואת האחריות לכך צריך להפנות בחזרה אל הצבא עצמו. התקשורת, ככל שיש יישות-בעלת-מוח-חושב-אחד כזו, לא התעוררה סתם כך.

שלישית, כפי שיונתן ענה בהמשך אותו שרשור, מה, עובדים במקומות אחרים במשק לא עובדים הרבה שעות? מה, הילדים שלי מרוצים מזה שאבא שלהם חוזר אחרי ארוחת הערב במקרה הטוב? הם לא היו רוצים שאבא יבוא בחמש? הם לא היו רוצים שאבא יהיה בבית בשבת (במשך שלוש שנים עבדתי מהמערכת בכל שבת שלישית, כי מישהו צריך לעשות את העיתון שתקראו ביום ראשון). הטיעון הזה, לדעתי, לא מחזיק מים. בשוק העבודה המודרני, היכן שהעובדים עובדים שעות ארוכות מאוד, חסרי ביטחון תעסוקתי, מקבלים שכר לא הולם ובונים על פנסיה שלא תהיה, הטבות תנאי שירות הן דבר נדיר יחסית. אנשי הקבע לא יכולים להלין, לטעמי, שהם עובדים הרבה יותר קשה מכל עובד אחר, ולכן מגיע להם לקבל – במימון הציבור הרחב – הטבות מרחיקות לכת.

רביעית, כפי שהגיב אמירימון בהמשך אותו שרשור תגובות, ישנה טענה כי "במקום להתעסק שלכולם יהיה טיפולי שיניים משאירים אותנו לריב על פירורים. שיטת הפרד ומשול ידועה. אני גאה בכך שלמשפחות אנשי קבע יש תנאים סוציאלים טובים". אני חושב שהטענה הזו אינה נכונה. דבר אחד נכון, זו אכן שיטת הפרד ומשול ידועה. עם זאת, כשקבוצה קטנה יחסית נהנית מהטבות מופלגות שממומנות בידי הציבור הרחב, זו לא סולידריות חברתית, זה סתם ניצול. כך הדבר גם לגבי הפנסיה התקציבית. הטבה סוציאלית יוצאת מגדר הרגיל, שניתנה בידי המדינה לקבוצה מצומצמת (יחסית) של עובדים, בעולם שבו תוחלת החיים הייתה נמוכה (יחסית). היום, בעולם שבו תוחלת החיים כבר גבוהה יותר בעשור או שניים, ההטבה הזו הפכה להיות על גבול החזירית, בוודאי בשעה שליתר העובדים – שמממנים את הפנסיה התקציבית – כמעט שלא תהיה פנסיה משלהם.

לכן, למרות שצריך לשאוף להגדיל את הזכויות הסוציאליות של העובדים, לטעמי אין פירושו שהעובדים צריכים להסכים לממן באופן עיוור את ההטבות המופלגות שמקבלת קבוצה מצומצמת של עובדים, רק כי מדובר בפרה קדושה שאין לגעת בה, ואין לדבר בה.

ולבסוף, חלק לא מבוטל מהאנשים שבוחרים בצבא כקריירה עושים זאת לא מתוך הסתכלות על השכר או על התנאים, אלא מתוך תחושת שליחות אמיתית, מתוך הזדהות עם האתוס. על כך בנוי הצבא. רק בגלל זה הוא מתקיים ומצליח לעמוד ביעדים שלו. לטעון שדיון על ההטבות של אנשי הקבע פירושו שחיקת ערך השירות הוא כמו לטעון שאנשי הקבע נשארים בקבע רק בגלל התנאים. והם לא. הטיעון הזה הוא זילות של הערכים שהאנשים האלה פועלים לפיהם.

4.

אגב, בהמשך אותו שרשור הגיב לי גם בעלה של אותה אשת קבע תגובה מעניינת. הנה זה:

"ההשקעה, המחויבות והמחירים האישיים בקבע הם יותר או פחות ממקומות אחרים. גם בתוך הקבע עצמו ברור שיש כאלה שמשלמים מחירים גבוהים יותר מאשר אחרים. אבל הכעס הוא על כך שבתקשורת יש הדגשה של חלקים מאד מסוימים בסיפור הזה שנקרא "צבא קבע". התקשורת מדגישה את פלח המשרתים שמשלם את המחירים הנמוכים ביותר, מצד אחד, ומדגישה את ההטבות המקסימליות מצד שני (הטבות שלא תמיד אותו פלח זכאי להן). משום מה לא מדגישים את העובדה שכבר כמעט 10 שנים המתגייסים לקבע אינם זכאים לפנסיה תקציבית, אלא פנסיה צוברת, כמו כל אחד במגזר הפרטי. או את העובדה שרכב הליסינג הצבאי מקבל הקצבת דלק שמחושבת כך שהיא תספיק לנסיעה לבסיס וחזרה, פלוס נסיעות לסופרמרקט, וגם זה רק אם משרת הקבע נוסע בו (בן הזוג אינו יכול לעשות ברכב שימוש). אה כן, ורק אם הוא/היא בדרגת רב סרן ומעלה. בניגוד לתדמית יחידת ה-804 (או 805), יש הרבה מאד ג'ובניקים בקבע שנותנים לא רק את הנשמה, אלא את מרבית שעות הערות שלהם. כן, גם כאשר הם לכאורה בבית – הם לא בבית. הם על הכביש כי הבסיס נמצא במרחק של 100 ק"מ מהבית, או שהם בטלפון כי יש מקרה חירום שצריך לנהל, או שהם בקורס שהצבא מחייב אותם לקחת, שלא תורם להם כלום באזרחות, אבל מחייב אותם "לבלות" שבוע (או חודש) מחוץ לבית. מבלי להכנס ללמה הטבה כזו או אחרת מוצדקת (או לא), אני רוצה להציב את השאלה הבאה: המקומות הדומים שמועלים על המוקד הם בדרך כלל מקומות כמו חברת החשמל, הנמלים ושאר מונופולים עם יד על השלטר. אנשים עומדים בתור על מנת להתקבל לעבודה בחברת החשמל ובנמל. איפה התורים הארוכים בלשכת הגיוס? אז הנה המצב בעיני בן זוג של משרתת קבע: השעות מחורבנות, העבודה נמשכת אל תוך הלילות וסופי השבוע, השכר זעום יחסית למקצוע (האזרחי), הצבירה לפנסיה על-הפנים, אבל הגאווה של זוגתי והסיפוק שלה מהעבודה שווים את זה. וכמעט שכחתי, פעם בשנה אנחנו יכולים לצאת לנופש של סוף שבוע ולשלם רק שליש מחיר. בעיני לשרת בקבע זה לא כלכלי בעליל. כנראה שגם בעיני רוב עצום מהאוכלוסיה שאינה משרתת בקבע, אחרת היתה נהירה לשם. אתה יודע מה? צה"ל צריך לשלם יותר, ולגרום לכך שיהיו תורים. אנחנו רוצים אנשים טובים בצבא, לא? כאלו שכיום עושים לביתם באזרחות, ודואגים לכך שהמגזר הפרטי יהיה טוב יותר. אני רוצה אותם גם במגזר הציבורי. אני רוצה אותם בתור המפקדים. ועכשיו לגבי "התקשורת": אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אין ספק. צריך להמשיך ולחשוף את המקומות שבהם יש שחיתות, או סתם חוסר יעילות, ולהצביע עליהם. אבל להוציא את זה מפרופורציה (הכתבה המקורית אף מודה בכך: "זה אמנם לא הרבה כסף בהשוואה לתקציב צה"ל כולו, העומד על כ־29 מיליארד שקל. אבל, כאמור, זהו רק משל לכסף קטן") משרת את האיטרסים של הכתב ובעלי העיתון: העליהום מושך קוראים, מייצר באזז, ובסופו של דבר מוכר יותר פרסומות. זה הרבה יותר מעניין לקרוא על טיפולי השיניים של ילדי הקבע (לא שמענו על כך עד היום, דרך אגב. צה"ל לא טוב בהפצת אינפורמציה על ההטבות שלו…), ולהתעצבן על ההורה מהגן עם הדרגות, מאשר לקרוא כתבה על דולר סיוע אמריקאי והאופן שבו הוא מחייב את צה"ל לרכוש בארה"ב".

1.
היום פרסם העיתון טקסט שכתבתי על הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע בצה"ל, נושא טעון מאין כמותו שבכל פעם שמישהו נוגע בו כל היצרים משתחררים מכל הכיונים.
אבל לפני שאגיד משהו על העניין הזה, קודם כל תיקון טעות, בעקבות פנייה שקיבלתי במייל:
בטקסט כתבתי במקור כי הפנסיה התקציבית היא "הטבה מופלגת שקיבלו כל עובדי המדינה בעבר, ובהם גם אנשי מערכת הביטחון, שבמסגרתה העובד לא חוסך דבר לפנסיה, ומיום פרישתו מקבל מהמדינה פנסיה חודשית של 70% ממשכורתו האחרונה עד יום מותו".
כאמור, אחד הקוראים העמיד אותי (בזעם) על אי דיוק, והוא אכן צודק. מדובר בפנסיה חודשית של עד 70% מהמשכורת האחרונה, לפי 2% בשנה. כלומר, אחרי 25 שנה של שירות בקבע (מגיל 21 ועד גיל 46, למשל), איש הקבע יהיה זכאי לפנסיה של 50% ממשכורתו האחרונה. כך שאם משכורתו הייתה 16 אלף שקל בחודש אזי הפנסיה שלו תהיה 8,000 שקל בחודש (ברוטו), וכן הלאה. הכתבה תוקנה באתר העיתון בהתאם.

2.
אי הדיוק הזה לא מוריד, בעיני, מהסיפור הבסיסי – שהפנסיה שאנשי הקבע מקבלים (וכן כל עובדי המדינה באשר הם שהיו במסלול של פנסיה תקציבית) היא הטבה מופלגת. את ההטבה המופלגת הזו מממנים, וימשיכו לממן עוד עשרות שנים, משלמי המסים. אותם משלמי מסים שבעוד עשורים בודדים יפרשו לפנסיה ויגלו שהפנסיה שלהם נמוכה להפליא, ועדיין ימשיכו למממן את הפנסיה התקציבית של אחרים.
בכל פעם שאני או מישהו אחר כותבים על הנושא הזה מתחיל מעגל של תגובות. מצד אחד, אלה שחושבים שצריך לשלול כל הטבה שהיא מאנשי הקבע. מצד שני, כל אותם אלה שכותבים שהם גמלאים של צה"ל שחיים מפנסיה זעומה ועל מה אנחנו מדברים.
אחת הסיבות, לטעמי, שהנושא הזה מעורר כל כך הרבה אמוציות היא משום שאנחנו חיים היום בעולם שונה מאוד מזה שהיה כאן לפני כמה עשורים בכל מה שקשור לשכר של עובדיו, ונגזרותיו (כמו הפנסיה).
אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שהדרך שלהם להשתכר בהתאם ליוקר המחיה היא: 1. להיות מנכלים בכירים או איכשהו במועדון הזה של האנשים שיושבים מאוד גבוה בצמרת ומקבלים משכורות עתק 2. לעשות אקזיט בהייטק 3. להיות חברים באיזו גילדה מקצועית או בוועד חזק שנהנה מזכויות יתר שלא קיימות יותר היום. כמו, למשל, פנסיה תקציבית.
ככל שיגדל הפער בין כלל העובדים לבין העובדים משלוש הקבוצות האלה, כך הכעס, לדעתי, רק יגבר. ואם הניתוח שלי נכון, מוטב לטפל בבעיה הזו ולא לתת לה להחריף, משום שהיא לא רק בעיה תקציבית, אלא גם חברתית.

2.5
במאמר מוסגר, הנחיתי הערב כנס במכון ון-ליר בנושא הפרטת הנמלים. הרבה אנשים דיברו שם, והרבה אנשים מהקהל שאלו שאלות. אחד מהם היא מיכאל (שכחתי את שם משפחתו) שסיפר שהוא עבד בעבר בחברת הדלק הממשלתית פז, ופוטר במסגרת תהליך הפרטתה. מיכאל דיבר מדם ליבו, סיפר שהוא קורבן הפרטה, ושבגיל 53, כשפוטר, איש לא דאג לו לפנסיית גישור תקציבית.
המלים הנוקבות שלו, שקשה מאוד להתמודד איתן, גרמו לי לחשוב שוב על הפנסיה התקציבית של גמלאי צה"ל. מיכאל, אני מניח, היה מוכן להסתפק בחצי מפנסיית הגישור שיקבלו אנשי הקבע של צהל שישתחררו בעוד 15-20 שנה, מיום שחרורם ועד היום שיגיעו לגיל הפרישה במשק. אבל הוא לא מקבל כלום. מה מותר הדם שלהם ממנו?

3.
בעקבות הטקסט שפורסם היום קיבלתי כל מיני תגובות למייל. החלטתי לפרסם כאן חלק קטן מהן.

תגובה ראשונה

לשאול,
קראתי את הכתבה שלך על הפנסיות של צה"ל.

בשנים האחרונות זה הפך למודה "לרדת" על המבוגרים שבנינו בגלל הפנסיה התקציבית….. יחד עם זאת אני לא חושבת שאנשים צעירים, יכולים לחוות את מה שאנחנו חשנו וחשבנו בתחילת שנות השמונים כדוגמא במקרה שלי.
אני לא איש קבע, אבל גם אני זכאית לפנסיה תקציבית, אני שוטרת.
אני לא אנסח מכתב חדש…….. אבל לפני חודשים בערך כתבתי מכתב לכתבת של גלובס. אני אעביר לך אותו מילה במילה.
אני מקווה שכך, תוכל לקבל הצצה הוגנת למחשבות של מי שנמצא בצד השני……..
של מי שעשה בחירות בגיל 20 ולא יכול להיות שוב בגיל 20

אני כן הוסיף ואספר לך, שאני בת לאיש צבא קבע שנפטר לפני 25 שנה. הוא היה גאה בעבודתו והרגיש אז שליחות…… הם כולם הרגישו שליחות……. אלו היו ימים אחרים של ציונות!!! שללכת לפני הצבא ל"כדורי" לדוגמא……. ורוב חברי וחברותי נשמו בבית את השליחות!!!
לצערי, היום אם היה בחיים היה מתקרב לגיל 78…. אני חושבת שהוא היה בהלם!!!

תודה מראש,
ר'

תגובה שניה

בכתבה נאמר כי כל איש צבא שנכנס לקבע עד ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית,
המשפט הנ"ל אינו מדויק משום שכל איש צבא שהתחייב להכנס לצבא הקבע לפני ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית.
לדוג' ישנו מסלול של עתודה אקדמאית בצבא שבמסגרתו אתה לומד תואר ראשון לפני הגיוס לצבא ורק לאחר מכן מתגייס לשרות הצבא,
במסגרת המסלול אתה מתחייב ל3 שנות קבע לפחות וזכאי לפנסיה תקציבית בתנאי שהתחייבת לקבע לפני ינואר 2004
ולכן המצב הנוצר הינו כי ישנם אנשי צבא (למדו תואר ראשון 4 שנים + 3 שנות שרות חובה) שנכנסים לקבע ב2011 וזכאים לפנסיה תקציבית.
(למיטב זכרוני הרופאים הצבאיים שלומדים 6/7 נכנסים לקבע מיד עם חזרתם לצבא ולכן שנת המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת הוא בערך ב2011).
ישנם גם את כל מסלולי הקצונה היעודיית שמתחייבים על כניסה לקבע לפני תחילת שרות החובה שלהם.
הכמות הכוללת של אנשי הקבע הללו אולי קטנה, אבל השכר (והפנסיה) שהם מקבלים הינו מהגבוהים בצבא, מי שלמד לפני השרות בצבא זכאי לדרוג מהנדסים,
ובהמשך הקבע מקבל דרוג מחקר.
המסלול של הקצינים הייעודיים הינו לרוב עבור אנשים שישרתו בשטח ויקבלו רמת פעילות (שאגב מתקבעת לאחר מספר שנים).
לדעתי מדובר בכסף רב בייחוד שמדובר על סך אנשי צבא שנכסו לקבע, לכל היותר, 7 שנים אחרי ינואר 2004.

תגובה שלישית

היי שאול,

כתבה מאוד מעניינת ונכונה, ידעתי את הפרטים האלה.

מה שכן, אגב, ולא נאמר בשום שלב על הקטע של הרעה החולה של הפנסיה התקציבית,
הוא שחיילים שבקבע ומשתחררים יחסית מוקדם (אני אתן את עצמי כדוגמה של עתודאי שהשתחרר אחרי 3
שנים בקבע, וכן, אני הייתי בפנסיה תקציבית), בעצם משתחררים בלי שום חסכון פנסיוני בשלב הזה.

אני אתן לך את זה כחישוב מהיר:
אני כעתודאי למדתי עד גיל 21 תואר ראשון.
בגיל 21 התחלתי את שירות החובה שלי.
בגיל 24 התחלתי שירות קבע והשתחררתי בגיל 27.

לא בטוח כמה זה נכון לאנשים שמשתחררים "באמצע" אחר כך (בגילאים כמו 30-35).

כשהשתחררתי למעשה איבדתי את כל הפנסיה התקציבית שלי ופשוט החזירו לי את דמי הניהול שגבו ממני אבל את הכסף הנחסך שהפרישו לי אני הפסדתי למעשה.

כך שהשתחררתי בגיל 27 אחרי שעבדתי 3 שנים בקבע ולמעשה לא חסכתי אפילו שקל אחד של פנסיה.

שוב, אני לא בטוח איך זה עבור אנשים שמשתחררים בתחילת גיל ה-30 אבל אם המצב דומה שם, אז בעצם נוצר מצב שאנשים שעבדו כבר כמעט עשור משתחררים מהצבא בלי שהם חסכו שקל אחד לפנסיה שלהם.