הרהור בשלושה חלקים

1.
אז הממשלה נזכרה שצריך לעשות משהו עם הגירעון הזה. אז היא אישרה חבילה של צעדים בתחום הגדלת ההכנסות, בסכום של 14.4 מיליארד שקל, אם הכל באמת יתממש (מה שלא לגמרי ברור כרגע). בכל מקרה, זה לא יספיק בשביל לסתום את החור. ב-2014 נראה העלאת מסים נוספת, וייתכן שאפילו לפני כן. ובכל מקרה, זה רק צד ההכנסות. הממשלה צריכה לתקן גם את צד ההוצאות. וכשאני אומר לתקן, אני מתכוון לקיצוץ בקנה מידה אפי של 10-14 מיליארד שקל.

2.
סביר להניח שבשביל להקטין את הסכום האדיר הזה הממשלה תנסה כמה שיותר "לדחות ביצוע" של פרויקטים והוצאות אחרות. למשל, סלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל. כאלה דברים. אבל גם לזה יש גבול. בסופו של דבר, הממשלה תהיה חייבת לקצץ, ולקצץ ממש. סטייל מה שהיה ב-2003. איזה קטע, גם אז זה היה ביבי.
בסבירות די גבוהה, אפשר להניח שחלק מחבילת הקיצוצים תהיה הקפאה או דחייה של ביצוע הסכמי שכר – למשל, דחיית הפעימה השנייה של העלאת שכר המינימום באוקטובר, או דחייה של הפעימה האחרונה בהסכם השכר במגזר הציבורי בינואר, וכהנה וכהנה. ולא בטוח שזה הסוף. ייתכן גם שהממשלה תלך למתווה של קיצוצי שכר ממש במגזר הציבורי, ואם המצב יהיה חמור ממש – אפילו לפיטורים. גם זה קרה ב-2003.
אלא שהפעם הממשלה תהיה על מסלול התנגשות חזיתי וכואב מול ברנש אחד בשם עופר עיני. עופר זה הוא רק נראה תמים. עמוק בפנים הוא ממזר ממזר. הוא יודע בדיוק מה מבשלים לו באוצר. הוא מכיר היטב את הנתונים שעוד מעט יתחילו להיות מודלפים לעיתונים – על כך שהנהנים העיקריים מהפטור ממס שיש לקרנות ההשתלמות זה העשירון העליון, ואיך בחברת החשמל ובמונופולים הממשלתיים האחרים העובדים עושקים את מעמד הביניים, וכו'. הוא יודע היטב מה מכינים לו במשרד האוצר, והוא לא פראייר.

3.
אם המשבר הזה אכן יפרוץ, ואם הוא ינוהל בידי מנהלי המשברים של שני הצדדים כפי שמשברים מנוהלים פה בדרך כלל, כל אחד מהצדדים ינסה לגייס את דעת הקהל הציבורית ולטנף היטב על הצד השני. בשלב כלשהו, הציבור יצטרך להחליט – הוא בעד או נגד ההסתדרות. הוא בעד קיצוץ שכר במגזר הציבורי – הרי במגזר הפרטי מקצצים ומפרטים כאילו אין מחר, למה שעובדי המדינה לא יתרמו את חלקם? – או שהוא נגד. האם הציבור בעד דחייה של עוד תוספת לשכר המגזר הציבורי או שהוא נגד. וכו' וכו'. באופן אינטואיטיבי, אני מניח שהציבור ייקח את הצד של ההסתדרות בלי קושי רב מדי. מה שאני תוהה הוא לגבי התגובה של ראש הממשלה. האם נתניהו ינסה לצייר את יו"ר ההסתדרות בתור מי שנוהג בחוסר אחריות ובחוסר ממלכתיות בשעת משבר (בתוכנית הייצוב של 1985 ההסתדרות והמעסיקים נכנסו לעסקת חבילה עם הממשלה מתוך תחושת אחריות, יגידו בלשכת ראש הממשלה) או שמא פשוט ייכנע לו אחרי שיראה את התגובה הציבורית? ומי יודע, אולי כל זה ייגמר בסוף בבחירות.

דאס איס פנטסטיש

1.
נו.

2.
השבוע, יום לפני הבחירות, ערכנו בעיתון פאנל בהשתתפות בכירים לשעבר במשרד האוצר, שיתנו עצות מניסיונם לשר האוצר ולממשלה הבאה, לנוכח המשבר הכלכלי. במהלך הדברים יוסי קוצ'יק, שהיה פעם הממונה על השכר ומאוחר יותר גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אמר שהתקופה בה לראש הממשלה יש את הכוח הרב ביותר היא בחודש הזה שבין היום בו הנשיא מטיל עליו את הרכבת הממשלה עד יום השבעת הממשלה. בתקופה הזו הוא מלך, לאחר מכן הכל מתחיל בתהליך הדרגתי של התפוררות עד הבחירות הבאות. מאוחר יותר במהלך הפאנל אחד המשתתפים העיר שזה לא מדויק, משום שגם בתקופה שמתחילה בהתפטרותו של ראש הממשלה ועד ליום בו מורכבת ממשלה חדשה, גם אז נהנה ראש הממשלה מכוח אפקטיבי למשול. כולם צחקו בעצב, ומישהו הוסיף שאולי מוטב לקצר את כהונת ראשי הממשלה כך שתהיה רק התקופות הללו במצטבר. אוהד מראני, מי שהיה מנכ"ל האוצר בעבר, העיר שממילא זה מה שקורה כאן, פחות או יותר.

3.
באותו הפאנל, בעניין אחר, אמר אורי יוגב, שהיה הממונה על התקציבים באוצר, משהו מאד מעניין. לא מדובר בחשיפה מסעירה, אלא במשהו שכשהוא נאמר בריש גלי הוא נראה פתאום אחרת לגמרי. יוגב תומך בעמדה של נתניהו (הוא מקורב אליו) לפיה צריך להאיץ את תהליך הפחתת המיסים. יוגב הסביר, שהמטרה של הפחתת המיסים היא הקטנה מקבילה של הוצאות הממשלה. איך זה עובד? דרך המנגנון של הגירעון הממשלתי (שהוא ההפרש בין ההכנסות של הממשלה להוצאותיה). אם ההכנסות של הממשלה מגביית מיסים תקטנה, לא יהיה מנוס מהקטנה מקבילה של הוצאות הממשלה. זו הדרך להקטנת הממשלה, לשיטתו של יוגב. כלומר, תוצר הלוואי של תהליך הקטנת שיעור המס, כפי שנתניהו מציג זאת, וכפי שדיברתי עליו כאן, כלומר הגדלת הכנסות המדינה מגביית המיסים, עלול בכלל להיות תוצר לוואי לא רצוי. במלים אחרות, אפשר להעלות סיבות אחדות למה נתניהו אומר את מה שהוא אומר, ולא אומר את מה שיוגב אומר. כפי שאני רואה את זה, אופן הצגת הדברים על ידי יוגב הוא קפיטליזם בבהירותו, והצגת הדברים על ידי נתניהו היא קפיטליזם בעמימותו. אילו הדברים היו מוצגים בשיח הציבורי באופן שונה, אולי התמונה הייתה אחרת.

4.
ורק בשביל לרבע את המעגל:
נו.

שתי הערות

0.
– הפסקה שהיתה כתובה כאן קודם בטאה היטב את רחשי ליבי, אבל היתה פוגענית מדי, כך אמרו לי אנשים שקרובים אלי ושאת דעתם אני מעריך. לכן הסרתי אותה. עמכם הסליחה –

1.
תני גולדשטיין פרסם הערב את הטור הזה בוואינט. אני נוטה לקבל חלק מהדברים שגולדשטיין כותב בטור שלו. למשל, ההתחלה שלו די מוצלחת, משום שהיא כניסה לפרספקטיבה היסטורית את תכנית ההאצה של האוצר (אני מוכן לשים כסף שהדבר היחידי שמוטי שרף עשה מאז שהוא נשכר על ידי משרד האוצר להיות יועץ אסטרטגי לעניין תקופת המשבר הוא לשנות את השם של התכנית מ-"תכנית החירום" ל-"תכנית ההאצה" רק בגלל שזה משדר אופטימיות. אמר, ולקח הביתה 50 אלף דולר, או השד יודע כמה משלמים לו). בהמשך הטור גולדשטיין מעיר שתי הערות. אביא אותן כאן, ואעיר הערות משלי.

להמשך קריאה

תעלולציה

1.
לידיעות בלעדיות בעיתון, לרוב, יש מחיר. הנה דוגמא עדכנית. הבוקר פרסם כתב האוצר של דה מארקר, מוטי בסוק, את פרטי תכנית החירום של משרד האוצר, להתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי. על פי בסוק, משרד האוצר יציג את התכנית במסיבת עיתונאים מחר (על פי דובר המשרד, שלומי שפר, אולי אולי זה יהיה מחרתיים). הישג עיתונאי מכובד.

2.
ומה בתכנית? על פי בסוק, הפניית 10 מיליארד שקלים להשקעה בפרויקטי תשתיות (בניסיון להתניע את המשק, ברוח כללי הכלכלה הקיינסיאנית), הכפלת תקציב המדען הראשי (שיעמוד על 3 מיליארד שקלים), העברת תקציבים לפריפריה, הזרמת כספים לקרנות אשראי לעסקים קטנים ובינוניים, הקלות בתחום המיסוי, ועוד.

3.
אבל איך מממנים תכנית כזו? כאן בסוק נכשל, למיטב הבנתי הכלכלית. על פי בסוק:

להמשך קריאה