עניין של הרגל

מאוחר. שבוע חדש עומד להתחיל, ואת הלכת לישון. אני יושב על הספה בסלון, על ידי ישן החתול. על הכורסא בצד ישנה החתולה השנייה. בחוץ, בגינה, בסוכת העץ הזולה, ישן השכן העיראקי הזקן. בבניין ממול ישנים אי אילו אנשים שאני לא מכיר. פעם הכרתי אחד מהם. היכרות חטופה. הוא היה גבר רוסי מבוגר שלא ידע הרבה עברית. כשהיה הולך, היה נעזר בקב. פעם, זמן קצר לאחר שנכנסו לדירה שלנו, כשהרבה מאד דברים עוד היו שטופים באור מאד אחר, הגבר הרוסי עצר אותי על יד פח הזבל במגרש החנייה, וביקש שאעזור לו להכניס כוננית נצרים שעמדה על יד הפח אל תוך הדירה שלו. הסכמתי. ביחד, אני ביחד אחת והוא ביד אחת, סחבנו איכשהו את הכוננית אל הבניין ממול. הכנסנו אותה למעלית ועלינו לקומה כלשהי שאיני זוכר מה היה מספרה. עזרתי לו להכניס את הכוננית אל הדירה, וירדתי בחזרה למטה. מאז יצא לי לראות אותו שוב כמה פעמים בחוץ, יושב על הספסל בגן השעשועים. לפעמים היה משחק עם הנכדה שלו. מעט זמן אחר כך, הוא כבר לא נעזר בקב אחד, אלא בשניים, ועוד מעט זמן אחרי כן הוא כבר לא נעזר בקביים כלל, אלא היה בכיסא גלגלים. באחת הפעמים הספקתי להציץ בו רק לרגע. היה נדמה לי שכרתו לו את זוג הרגליים עד גובה הברך. זמן קצר לאחר מכן הוא נעלם ולא ראיתי אותו יותר.

כלי רכב

כשאחד המפקדים שלי בצבא התאבד, ממש באותו הרגע, אני הייתי בסיבוב בטרנספורטר הממשלתית הגדולה שהייתה אהובה עלי כל כך באגף המטענים של מעבר הגבול גשר אלנבי, אי שם בבקעה. למעשה, בדיוק סיימתי את הסיבוב שלי באגף המטענים, שקרוב לוודאי לא נעשה לשם תכלית מוגדרת במיוחד אלא בעיקר בשביל להעביר את הזמן עד השחרור, ועשיתי את דרכי חזרה לעבר הטרמינל עצמו. באמצע הדרך מכשיר הקשר טרטר ואחד החיילים שלי עלה מולי. הוא צרח שאגיע מהר לכניסה. כשהגעתי, הספקתי רק לפתוח את דלת הרכב, בזמן שאותו חייל התקרב בריצה אל מגרש החנייה. העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן, אם להיות מליצי. "שכיב התאבד, שכיב התאבד!" הוא צרח עלי כמו משוגע, ואני שמעתי מלים שהתחברו למשפט שאת משמעותו לא ממש הצלחתי לתפוס. זה היה מוזר. הוא, מצידו, המשיך לצרוח. אחרי כמה רגעים, רצנו כולנו לארון כלי הנשק, שלפנו בזה אחר זה את הרובים הצה"ליים המיותרים שלנו, התארגנו כמו שהתארגנו, ונסענו כמו משוגעים לבסיס הקרוואנים הקטן שלנו בפאתי העיר יריחו. היה חם. הערב התחיל לרדת. הכביש, כהרגלו, היה ריק יחסית מתנועה. הגענו די מהר. כמה שעות לאחר מכן כבר הוציאו את הגופה שלו מהבסיס, רתומה לאלונקה, מכוסה בשקית זבל לבנה וגדולה. למחרת שני אוטובוסים הסיעו את כולנו להלוויה בכפר הדרוזי בצפון הארץ. מפקד הבסיס, זה שהייתי כותב עליו דברים רבים יש סיכוי שאקבל בשל כך מכתב מעורך דינו, נסע אחרי האוטובוסים ברכב המגאן טורבו דיזל שלו. הוא לא נהג בו בעצמו. מאוחר יותר באותו הלילה, ממש באמצע הלילה, הפעם כשאני נוהג בפיז'ו 205 הצה"לית החבוטה והמתפרקת שלי, מצאתי את עצמי מלווה במהירות שיא של 25 קמ"ש שורה של משאיות ירדניות לאורך כביש הבקעה הריק מאדם, חיה או כלי רכב. וזו לא הייתה הפעם האחרונה בה עשיתי זאת.

זיפזיף

השבוע, באחת הפעמים ששכבנו על החוף בסרדיניה זו לצד זה, נמנמתי להנאתי, חולצת הטריקו שלי סוככת על עיני מן השמש. ובין נים לנים הרהרתי. בך, בתינוק שבדרך, ביונתן שעומד לעזוב בקרוב, במשפחה שבבית, בעבודה. נזכרתי גם בשיר ההוא של איתן נ. גלס שאני אוהב כל כך, שעלה בראשי לראשונה אחרי שאת הלכת לשחות בים, ואני נשארתי על החוף להתבונן בך. בסוף הפוסט הזה, אביא אותו במלואו כמתנה לכבודך. בינתיים, אסתפק במשפט שקפץ באותו רגע בראשי: "… שומעים את ז'ורז' בראסאנס, ויפתי / נשקה לי בפי מאושר, שיותר מכל דבר / אחר בעולם רצתה לשמוע / את ז'ורז' בראסאנס". ובזמן שהמשפט מתגלגל בראשי, בין נים לנים, את שכבת לצידי וקראת את הספר שלך. סוף היום הלך והתקרב, והרוח שליטפה את גופי הפכה קרירה יותר. שרעף התחלף בשרעף, ופתאום חשבתי על השבוע הזה, המתקרב. זה שאני חושב עליו גם כעת, בזמן שאת ישנה, ואני דוחה את הרגע. כל מיני דברים שקרו היום היו אמורים לעורר בי כל מיני רגשות. בלב חלול אני מודה שאף אחד מאותם הדברים לא עורר בי ולו תגובה רגשית אחת פעוטה. פעם הייתי חושב שזה לכשעצמו עניין לדון בו, להפוך בו, לתרגם אותו בייסורים לשירה. היום אני חושב שבעוד שבוע אקבל את תלוש המשכורת שלי, ואתייק גם אותו בקלסר השחור שעל המדף השלישי בחדר העבודה.

אושר

באוגוסט, באחרי צהרים נעים,

הלכנו לים

לנוח, לצפות בגלים, לבהות

ולרחוץ.

שכרנו כסאות נוח עם גגון,

הוצאנו פירות ולימונדה מהתיק,

קנינו שלגון-שוקולד, ושלגון-בננה,

את קראת עיתוני שישי, אני רחצתי

בגלי הים, וחזרתי לבהות בשמי-התכלת

וראשי על בטנך החמה.

חזרנו בשקיעה לביתנו,

התרחצנו במים מצננים,

הלכנו למטבח הקטן, אכלנו סלט טרי,

קבנוס, וטחינה עם הרבה לימון,

שתינו לימונדה, והפעלתי את הטייפ,

שומעים את ז'ורז' בראסאנס, ויפתי

נשקה לי בפי מאושר, שיותר מכל דבר

אחר בעולם רצתה לשמוע

את ז'ורז' בראסאנס.

(איתן נ. גלס)

בתוך היופי

לפני שעה קלה הסתיים הפוסט-מורטם של האח הגדול, ואני מלא קבס. לא התייחסתי לאח הגדול בבלוג לאורך העונה, להוציא איזו אמירה שולית על בוריס אי שם בהתחלה, ואולי טוב שכך. יותר ויותר כשצפיתי בתכנית, כך התחוור לי שאני צופה בחצי השני של השירות הצבאי של בשידור חוזר, וזה לא עשה לי טוב. לא עשה לי טוב בכלל. הדברים שאני הולך להגיד בהמשך לא יהיו נעימים לחלק מן האנשים, אבל אני לא רואה סיבה טובה לא להגיד אותם. אז הנה.

בחצי השני של שירותי הצבא שירתתי כסגן מפקד לשכת הקישור בגשר אלנבי. הייתי קצין במנהל האזרחי, ובמסגרת הסכמי אוסלו הוחלט שלמנהל האזרחי תהיה שלוחה (היא לשכת הקישור) בגשר אלנבי, הוא מעבר הגבול בין הרשות הפלסטינית לבין ירדן. שירתתי שם במשך שנה וארבעה חודשים. אני לא זוכר בדיוק, אבל כשמצבת החיילים הייתה מלאה, נדמה לי שפיקדתי על (בערך) 12-15 חיילים ועל (בערך) שלושה קצינים.

יצא איכשהו שלאורך חלק גדול מן התקופה הזו, אני, אחד הקצינים ועוד חייל אחד היינו האשכנזים היחידים ביחידה הקטנה שלנו. היה סלנג מאד ברור ביחידה שלנו, סלנג שאני נכנסתי אליו כשהגעתי לשם: הייתה חלוקה ברורה בין "צהובים" לבין "שחורים". אתם יכולים לנחש באיזה מחנה נאלצתי למצוא את עצמי, אתם יכולים לנחש שהייתי במיעוט, ואתם יכולים לנחש שבעוד שלמחנה ה"שחורים" הוצמדו כל מיני סופרלטיבים, הרי שהסופרלטיבים שהוצמדו למחנה ה"צהובים" היו כולם שליליים. כלומר, דברים כמו אינטיליגנציה, ידע, נימוסין, עדינות, אי בערות, וכו', היו פתאום תכונות שליליות. האנשים איתם שירתתי, האנשים שעליהם נאלצתי לפקד, חיו בתודעת קיפוח, ברמות שלא הכרתי קודם. עבורם, בעצם קיומי, מעצם העובדה שנשמתי, התהלכתי, חייתי, אני הייתי המפקח, והם היו המקופחים. ולא היה צורך להוכיח או להפריך את התיאוריה הזו, היא הייתה האמת היחידה שאין בילתה.

הערב, כשצפיתי (שוב) בשפרה אומרת שהיא נדהמת מכך שאנשים מגדירים אותה על ידי שימוש בהגדרה שהיא לא משתמשת בשביל להגדיר את עצמה, מאד הזדהיתי איתה. ככה אני הרגשתי בשירות הצבאי שלי. הייתי האשכנזי, הייתי האינטלקטואל, הייתי זה ששומר על החוקים, הייתי המתנשא, הייתי החנון, הייתי הממושמע. כל הדברים האלה. יש עוד הרבה, אחסוך מכם.

באיזשהו שלב, הבנתי שבשביל לתקשר עם החיילים שלי טוב יותר, אני צריך לשנות את עורי. אני צריך לצחוק מפלוצים, כי משום מה זה מצחיק את כולם בצורה בלתי רגילה. אני צריך ללמוד לכופף את החוקים בעצמי, אני צריך לרדת עם כולם על המפקד שלי, אני צריך לדבר בצורה אחרת, אני צריך להתבהם, אני צריך להסתחבק בלי שום סיבה, אני צריך להעלים עין, אני צריך עוד המון דברים. אחסוך מכם. את חלקם עשיתי. את חלקם הגדול. הפכתי להיות אדם שלא אהבתי להיות, אבל לא מצאתי לי ברירה אחרת. הייתי פשוט במיעוט.

לצחוק מפלוצים, אגב, לא הסכמתי. זה באמת לא הצחיק אותי. תשאלו את אריאל, הוא יעיד שזה לא מצחיק אותי גם היום. זה גם לא מגעיל אותי, זה סתם לא מצחיק. מצטער.

בכל אופן, כשראיתי היום את לאון מתנצל בפני יוסי, הרגשתי רע. הרגשתי שהוא מתנצל בגלל שהוא מפחד ממנו. ואין לו סיבה, כשם שלי לא הייתה סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי. לא מזה שהם לא יאהבו אותי (כי הם ממילא לא אהבו), ולא מזה שהם יחשבו שאני שונה מהם (כי הם במילא חשבו, וכי ממילא הייתי). ובעיקר בעיקר, לא הייתה לי סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי, למרות שחלק מהם היו באמת מפחידים, מפחידים ברמה הקיומית, והם עשו את הכל בשביל להפחיד אותי. הם שברו דברים, הם שלפו סכינים. ואני איכשהו תמיד מצאתי את עצמי חוזר לנקודה הזו: להתנצלות, לניסיון לפייס, לניסיון להפיס.

אז עכשיו נשבר לי. כשראיתי אותם מהצד, מתפתלים, את לאון ואת שפרה, אל מול זוג הבהמות הגסות הללו, יוסי ועינב, משהו בי התפתל בחוסר נוחות. בחוסר נוחות מעצמי. בחוסר נוחות מהעובדה שבמקום לקבל את מי שאני, בחרתי לברוח מזה, בחרתי לשים את עצמי במקום אחר. והנה, אני אגיד את זה במפורש, כי זה מה שאני חושב ומרגיש: בחרתי להוריד את עצמי לרמה שאני לא נמצא בה. כן, להוריד.

אז עכשיו, בדיליי של חמש שנים, אני חש צורך להגיד את זה. אני לא אנקוב בשמות, כי זה מיותר ולא לעניין. אבל לכל מי שהיו החיילים שלי, מיררו לי את החיים, גרמו לי לחשוב שאני אפס, שלא מגיע לי לחיות, שמוטב היה לו לא הייתי נוגע בחייהם של אנשים, שמוטב היה לו הייתי מתרחק מכל מה שהוא אנושי, לכם אני רוצה לומר: אני אדם טוב מכם. לעולם לעולם לא תהיו טובים כמוני. זהו.