לפני שעה קלה הסתיים הפוסט-מורטם של האח הגדול, ואני מלא קבס. לא התייחסתי לאח הגדול בבלוג לאורך העונה, להוציא איזו אמירה שולית על בוריס אי שם בהתחלה, ואולי טוב שכך. יותר ויותר כשצפיתי בתכנית, כך התחוור לי שאני צופה בחצי השני של השירות הצבאי של בשידור חוזר, וזה לא עשה לי טוב. לא עשה לי טוב בכלל. הדברים שאני הולך להגיד בהמשך לא יהיו נעימים לחלק מן האנשים, אבל אני לא רואה סיבה טובה לא להגיד אותם. אז הנה.

בחצי השני של שירותי הצבא שירתתי כסגן מפקד לשכת הקישור בגשר אלנבי. הייתי קצין במנהל האזרחי, ובמסגרת הסכמי אוסלו הוחלט שלמנהל האזרחי תהיה שלוחה (היא לשכת הקישור) בגשר אלנבי, הוא מעבר הגבול בין הרשות הפלסטינית לבין ירדן. שירתתי שם במשך שנה וארבעה חודשים. אני לא זוכר בדיוק, אבל כשמצבת החיילים הייתה מלאה, נדמה לי שפיקדתי על (בערך) 12-15 חיילים ועל (בערך) שלושה קצינים.

יצא איכשהו שלאורך חלק גדול מן התקופה הזו, אני, אחד הקצינים ועוד חייל אחד היינו האשכנזים היחידים ביחידה הקטנה שלנו. היה סלנג מאד ברור ביחידה שלנו, סלנג שאני נכנסתי אליו כשהגעתי לשם: הייתה חלוקה ברורה בין "צהובים" לבין "שחורים". אתם יכולים לנחש באיזה מחנה נאלצתי למצוא את עצמי, אתם יכולים לנחש שהייתי במיעוט, ואתם יכולים לנחש שבעוד שלמחנה ה"שחורים" הוצמדו כל מיני סופרלטיבים, הרי שהסופרלטיבים שהוצמדו למחנה ה"צהובים" היו כולם שליליים. כלומר, דברים כמו אינטיליגנציה, ידע, נימוסין, עדינות, אי בערות, וכו', היו פתאום תכונות שליליות. האנשים איתם שירתתי, האנשים שעליהם נאלצתי לפקד, חיו בתודעת קיפוח, ברמות שלא הכרתי קודם. עבורם, בעצם קיומי, מעצם העובדה שנשמתי, התהלכתי, חייתי, אני הייתי המפקח, והם היו המקופחים. ולא היה צורך להוכיח או להפריך את התיאוריה הזו, היא הייתה האמת היחידה שאין בילתה.

הערב, כשצפיתי (שוב) בשפרה אומרת שהיא נדהמת מכך שאנשים מגדירים אותה על ידי שימוש בהגדרה שהיא לא משתמשת בשביל להגדיר את עצמה, מאד הזדהיתי איתה. ככה אני הרגשתי בשירות הצבאי שלי. הייתי האשכנזי, הייתי האינטלקטואל, הייתי זה ששומר על החוקים, הייתי המתנשא, הייתי החנון, הייתי הממושמע. כל הדברים האלה. יש עוד הרבה, אחסוך מכם.

באיזשהו שלב, הבנתי שבשביל לתקשר עם החיילים שלי טוב יותר, אני צריך לשנות את עורי. אני צריך לצחוק מפלוצים, כי משום מה זה מצחיק את כולם בצורה בלתי רגילה. אני צריך ללמוד לכופף את החוקים בעצמי, אני צריך לרדת עם כולם על המפקד שלי, אני צריך לדבר בצורה אחרת, אני צריך להתבהם, אני צריך להסתחבק בלי שום סיבה, אני צריך להעלים עין, אני צריך עוד המון דברים. אחסוך מכם. את חלקם עשיתי. את חלקם הגדול. הפכתי להיות אדם שלא אהבתי להיות, אבל לא מצאתי לי ברירה אחרת. הייתי פשוט במיעוט.

לצחוק מפלוצים, אגב, לא הסכמתי. זה באמת לא הצחיק אותי. תשאלו את אריאל, הוא יעיד שזה לא מצחיק אותי גם היום. זה גם לא מגעיל אותי, זה סתם לא מצחיק. מצטער.

בכל אופן, כשראיתי היום את לאון מתנצל בפני יוסי, הרגשתי רע. הרגשתי שהוא מתנצל בגלל שהוא מפחד ממנו. ואין לו סיבה, כשם שלי לא הייתה סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי. לא מזה שהם לא יאהבו אותי (כי הם ממילא לא אהבו), ולא מזה שהם יחשבו שאני שונה מהם (כי הם במילא חשבו, וכי ממילא הייתי). ובעיקר בעיקר, לא הייתה לי סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי, למרות שחלק מהם היו באמת מפחידים, מפחידים ברמה הקיומית, והם עשו את הכל בשביל להפחיד אותי. הם שברו דברים, הם שלפו סכינים. ואני איכשהו תמיד מצאתי את עצמי חוזר לנקודה הזו: להתנצלות, לניסיון לפייס, לניסיון להפיס.

אז עכשיו נשבר לי. כשראיתי אותם מהצד, מתפתלים, את לאון ואת שפרה, אל מול זוג הבהמות הגסות הללו, יוסי ועינב, משהו בי התפתל בחוסר נוחות. בחוסר נוחות מעצמי. בחוסר נוחות מהעובדה שבמקום לקבל את מי שאני, בחרתי לברוח מזה, בחרתי לשים את עצמי במקום אחר. והנה, אני אגיד את זה במפורש, כי זה מה שאני חושב ומרגיש: בחרתי להוריד את עצמי לרמה שאני לא נמצא בה. כן, להוריד.

אז עכשיו, בדיליי של חמש שנים, אני חש צורך להגיד את זה. אני לא אנקוב בשמות, כי זה מיותר ולא לעניין. אבל לכל מי שהיו החיילים שלי, מיררו לי את החיים, גרמו לי לחשוב שאני אפס, שלא מגיע לי לחיות, שמוטב היה לו לא הייתי נוגע בחייהם של אנשים, שמוטב היה לו הייתי מתרחק מכל מה שהוא אנושי, לכם אני רוצה לומר: אני אדם טוב מכם. לעולם לעולם לא תהיו טובים כמוני. זהו.