עניין של הרגל

מאוחר. שבוע חדש עומד להתחיל, ואת הלכת לישון. אני יושב על הספה בסלון, על ידי ישן החתול. על הכורסא בצד ישנה החתולה השנייה. בחוץ, בגינה, בסוכת העץ הזולה, ישן השכן העיראקי הזקן. בבניין ממול ישנים אי אילו אנשים שאני לא מכיר. פעם הכרתי אחד מהם. היכרות חטופה. הוא היה גבר רוסי מבוגר שלא ידע הרבה עברית. כשהיה הולך, היה נעזר בקב. פעם, זמן קצר לאחר שנכנסו לדירה שלנו, כשהרבה מאד דברים עוד היו שטופים באור מאד אחר, הגבר הרוסי עצר אותי על יד פח הזבל במגרש החנייה, וביקש שאעזור לו להכניס כוננית נצרים שעמדה על יד הפח אל תוך הדירה שלו. הסכמתי. ביחד, אני ביחד אחת והוא ביד אחת, סחבנו איכשהו את הכוננית אל הבניין ממול. הכנסנו אותה למעלית ועלינו לקומה כלשהי שאיני זוכר מה היה מספרה. עזרתי לו להכניס את הכוננית אל הדירה, וירדתי בחזרה למטה. מאז יצא לי לראות אותו שוב כמה פעמים בחוץ, יושב על הספסל בגן השעשועים. לפעמים היה משחק עם הנכדה שלו. מעט זמן אחר כך, הוא כבר לא נעזר בקב אחד, אלא בשניים, ועוד מעט זמן אחרי כן הוא כבר לא נעזר בקביים כלל, אלא היה בכיסא גלגלים. באחת הפעמים הספקתי להציץ בו רק לרגע. היה נדמה לי שכרתו לו את זוג הרגליים עד גובה הברך. זמן קצר לאחר מכן הוא נעלם ולא ראיתי אותו יותר.

כלי רכב

כשאחד המפקדים שלי בצבא התאבד, ממש באותו הרגע, אני הייתי בסיבוב בטרנספורטר הממשלתית הגדולה שהייתה אהובה עלי כל כך באגף המטענים של מעבר הגבול גשר אלנבי, אי שם בבקעה. למעשה, בדיוק סיימתי את הסיבוב שלי באגף המטענים, שקרוב לוודאי לא נעשה לשם תכלית מוגדרת במיוחד אלא בעיקר בשביל להעביר את הזמן עד השחרור, ועשיתי את דרכי חזרה לעבר הטרמינל עצמו. באמצע הדרך מכשיר הקשר טרטר ואחד החיילים שלי עלה מולי. הוא צרח שאגיע מהר לכניסה. כשהגעתי, הספקתי רק לפתוח את דלת הרכב, בזמן שאותו חייל התקרב בריצה אל מגרש החנייה. העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן, אם להיות מליצי. "שכיב התאבד, שכיב התאבד!" הוא צרח עלי כמו משוגע, ואני שמעתי מלים שהתחברו למשפט שאת משמעותו לא ממש הצלחתי לתפוס. זה היה מוזר. הוא, מצידו, המשיך לצרוח. אחרי כמה רגעים, רצנו כולנו לארון כלי הנשק, שלפנו בזה אחר זה את הרובים הצה"ליים המיותרים שלנו, התארגנו כמו שהתארגנו, ונסענו כמו משוגעים לבסיס הקרוואנים הקטן שלנו בפאתי העיר יריחו. היה חם. הערב התחיל לרדת. הכביש, כהרגלו, היה ריק יחסית מתנועה. הגענו די מהר. כמה שעות לאחר מכן כבר הוציאו את הגופה שלו מהבסיס, רתומה לאלונקה, מכוסה בשקית זבל לבנה וגדולה. למחרת שני אוטובוסים הסיעו את כולנו להלוויה בכפר הדרוזי בצפון הארץ. מפקד הבסיס, זה שהייתי כותב עליו דברים רבים יש סיכוי שאקבל בשל כך מכתב מעורך דינו, נסע אחרי האוטובוסים ברכב המגאן טורבו דיזל שלו. הוא לא נהג בו בעצמו. מאוחר יותר באותו הלילה, ממש באמצע הלילה, הפעם כשאני נוהג בפיז'ו 205 הצה"לית החבוטה והמתפרקת שלי, מצאתי את עצמי מלווה במהירות שיא של 25 קמ"ש שורה של משאיות ירדניות לאורך כביש הבקעה הריק מאדם, חיה או כלי רכב. וזו לא הייתה הפעם האחרונה בה עשיתי זאת.

זיפזיף

השבוע, באחת הפעמים ששכבנו על החוף בסרדיניה זו לצד זה, נמנמתי להנאתי, חולצת הטריקו שלי סוככת על עיני מן השמש. ובין נים לנים הרהרתי. בך, בתינוק שבדרך, ביונתן שעומד לעזוב בקרוב, במשפחה שבבית, בעבודה. נזכרתי גם בשיר ההוא של איתן נ. גלס שאני אוהב כל כך, שעלה בראשי לראשונה אחרי שאת הלכת לשחות בים, ואני נשארתי על החוף להתבונן בך. בסוף הפוסט הזה, אביא אותו במלואו כמתנה לכבודך. בינתיים, אסתפק במשפט שקפץ באותו רגע בראשי: "… שומעים את ז'ורז' בראסאנס, ויפתי / נשקה לי בפי מאושר, שיותר מכל דבר / אחר בעולם רצתה לשמוע / את ז'ורז' בראסאנס". ובזמן שהמשפט מתגלגל בראשי, בין נים לנים, את שכבת לצידי וקראת את הספר שלך. סוף היום הלך והתקרב, והרוח שליטפה את גופי הפכה קרירה יותר. שרעף התחלף בשרעף, ופתאום חשבתי על השבוע הזה, המתקרב. זה שאני חושב עליו גם כעת, בזמן שאת ישנה, ואני דוחה את הרגע. כל מיני דברים שקרו היום היו אמורים לעורר בי כל מיני רגשות. בלב חלול אני מודה שאף אחד מאותם הדברים לא עורר בי ולו תגובה רגשית אחת פעוטה. פעם הייתי חושב שזה לכשעצמו עניין לדון בו, להפוך בו, לתרגם אותו בייסורים לשירה. היום אני חושב שבעוד שבוע אקבל את תלוש המשכורת שלי, ואתייק גם אותו בקלסר השחור שעל המדף השלישי בחדר העבודה.

אושר

באוגוסט, באחרי צהרים נעים,

הלכנו לים

לנוח, לצפות בגלים, לבהות

ולרחוץ.

שכרנו כסאות נוח עם גגון,

הוצאנו פירות ולימונדה מהתיק,

קנינו שלגון-שוקולד, ושלגון-בננה,

את קראת עיתוני שישי, אני רחצתי

בגלי הים, וחזרתי לבהות בשמי-התכלת

וראשי על בטנך החמה.

חזרנו בשקיעה לביתנו,

התרחצנו במים מצננים,

הלכנו למטבח הקטן, אכלנו סלט טרי,

קבנוס, וטחינה עם הרבה לימון,

שתינו לימונדה, והפעלתי את הטייפ,

שומעים את ז'ורז' בראסאנס, ויפתי

נשקה לי בפי מאושר, שיותר מכל דבר

אחר בעולם רצתה לשמוע

את ז'ורז' בראסאנס.

(איתן נ. גלס)

בתוך היופי

[audio:https://amsterdamski.com/wp-content/uploads/2009/10/Georges-Brassens-Le-joli-sein.MP3]