ובזמן שבדרום הארץ מתחילה עוד מלחמה (בכל זאת קיץ), אלון הקטן והחמוד יתחיל מחר פרק חדש. מחר, יום א', אלוני יילך בפעם הראשונה למשפחתון שלו, שם הוא אמור לבלות את השנה הקרובה. או כמו שאמא שלי אמרה בסוף השבוע הזה די בצדק: מעכשיו זו תהיה מסגרת רודפת מסגרת.

בשביל קצת לבלבל את היוצרות, ביום רביעי הקרוב, אחרי שלושה ימי הסתגלות במשפחתון, ניסע שלושתינו – אלון, פוזי ואני – לפריז. הייתי בפריז בפעם האחרונה לפני 18 שנה בדיוק. חגגתי שם יומולדת 12. הסיטואציה אז הייתה קצת אחרת. אמא שלי לקחה אותי איתה לאירופה במסגרת טיול מאורגן. בפריז, ביום ההולדת, בערב, הלכנו למועדון לילה פריזאי. נשים בלי הרבה בגדים העלו אותי לבמה ונתנו לו עוגת יומולדת. באופן מוזר, הדבר היחידי הנוסף שאני זוכר מהאירוע הזה הוא ששכחתי שם את הסוודר עם הפילים. שנאתי את הסוודר עם הפילים.

אוגוסט מתחיל בעוד כמה שעות. הלחות הצליחה לטפס עד ירושלים. אני אוהב את חודש אוגוסט. הוא חם, ונולדתי בו. את אוגוסט 2003, כמעט את כולו, בילינו פוזי ואני בפירנצה. שכרנו דירת חדר מיניאטורית וחמה להפליא בפיאצה די סניוריטה, הכיכר בה ניצב (העתק) הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו. הייתי בן 23. מדי בוקר הייתי יורד לכיכר ויושב על יד אמני הרחוב. בשלב מסוים הכרתי את המופעים שלהם בעל פה. פוזי הייתה יושבת לעיתים על ידי ורושמת את הפסלים שבכיכר במחברת שלה. אוגוסט בפירנצה היה חם ולח בצורות בלתי סבירות, וחלק גדול מתושבי העיר סגרו את הבאסטות שלהם ונסעו למקום אחר, להתקרר. אנחנו הסתובבנו ברחובות וחיינו את הרגע, את הרגעים. היינו הולכים לסופר הכי רחוק בעיר רק בגלל שהיה בו יותר זול. קונים פקורינו אמיתית ועגבניות טריות ובזיליקום נהדר וחוזרים לדירה לבשל במטבחון הפצפון ולאכול על יד שולחן הגמדים שעמד בצמוד למיטה. בערבים היינו יוצאים להסתובב בכיכרות, להביט בצייר שריתק את העוברים והשבים ברישומי הגיר הגדולים על המדרכה.

שלוש שנים אחרי כן, שוב באוגוסט, כבר היינו בסין. ביום ההולדת שלי עלינו על החומה הגדולה. את החתול שלנו מאו השארנו בירושלים עם שני חברים שישגיחו עליו. התגעגעתי אליו מאד. הרגשתי שאפאחד לא מכיר אותנו כמו שאנחנו מכירים אותו. שאפאחד לא מכיר את הצרכים שלו כמו שאנחנו מכירים, את השטויות שלו, את המחוות שלו.

באוגוסט 2007, שנה לאחר מכן, נסענו שנינו לאמסטרדם. זה היה לפני שהמשכתי משם לקמינו דה סנטיאגו. כבר היינו מאורסים. ישבנו על יד האגם בוונדל פארק, על הספסל. פוזי שכבה על ברכיי. ישבנו וחשבנו איך נערוך את החתונה שלנו. באוגוסט לאחר מכן כבר היינו נשואים טריים.

באוגוסט הבא אלוני יהיה בן שנה וחצי. הוא כבר יילך, ויקשקש, ויגיד אבא ואמא וארטיק.

1. שכן סוס

כשגרתי בקריית טבעון היה לי שכן סוס. קרה לא פעם שישבתי במרפסת, והסוס עבר וסובב את ראשו אחורה. בתפנית חדה, בגלל סכי העיניים שלו. מה הוא רואה? שאלתי את עצמי. מהסוס לא קיבלתי תשובה.
חלפו שנים, ואני חי בירושלים. התעוררתי בבוקר סגריר. היה לי חלום רע בלילה. חלום רע היו גם החדשות ברדיו. ומשני החלומות התעקם לי הגוף. חשתי ששריר נתפס בצוואר.
סובבתי קצת את הראש ואמרתי, אוה, הסוס השכן שלי מקריית טבעון.
שנים רבות אני חי בארץ ישראל. כמעט מקוּם המדינה. שנים רבות אני חי גם בארץ הסיפורים.
קורה לא פעם שהסיפור עצוב, ואני חש בדמעה בעין שלו. אבל סיפור כתוב היטב הופך את הדמעה בעין לשמחה בלב.
עשיתי עוד סיבוב בראש. הפעם תפנית חדה, כמו הסוס.
ואז השתחרר השריר. כי ידעתי מה ראה הסוס. עגלה. עגלה לסחוב. גם לי יש עגלה לסחוב. ראיתי בחלון יום אפור והתכוננתי לסחוב את העגלה שלי.

2.
את הסיפור הזה כתב הסופר יוסל בירשטיין, זיכרו לברכה. קראתי אותו באסופת סיפורים של בירשטיין בהוצאת הקיבוץ המאוחד (הספריה החדשה) בעריכתו של מנחם פרי, שנקראת "סיפורים מאזור השלווה". הסיפור שהבאתי כאן הוא חלק מן הטיוטות שנמצאו בעזבונו של בירשטיין לאחר מותו בשנת 2003.

3.
אני אוהב את הסיפור הקצרצר המסוים הזה שהבאתי כאן, ואהבתי מאד את הספר של בירשטיין, כשם שאהבתי סיפורים אחרים שלו שקראתי בעבר. באופן משונה, את כל סיפוריו של בירשטיין, לרבות בספר הזה, קראתי בסין. אז, ב-2006, והפעם, בשלושת השבועות האחרונים.
בבירשטיין יש משהו שאיני יכול אלא להתקנא בו. הוא יודע לתמצת. הוא יודע בדיוק כיצד להפעיל על עצמו ועל מילותיו את נוסחתו הפלאית של חלפי, שביקש לצמצם את עצמו לכדי נקודה, אלמונית, שלא להטריד בגופו מלכויות.
הוא כותב במשפטים קצרים. מתאר תמונות מורכבות להפליא במלים ספורות, במיעוט אלמנטים. מכניס פנימה רק את מה שהכרחי, ורק את מה שהמספר בסיפוריו יכול לדעת. הוא יודע לומר במשפט או שניים את מה שסופרים אחרים, בעלי לשון עשירה, יכול תיאור וירטואוזית ונפש אומן של ממש, יודעים להגיד בשני עמודים, לא פחות. בירשטיין יודע לכתוב למשל:

מתחת לשולחן בביתו של הסוחר עשיתי כדבריו של אבא. הסוחר אסף את פיסות העור בסל קש ולא התרשם מן המלים 'אדון סוחר' ולא מן הניגון של 'אדון עולם'.
כשהתחלתי להתעייף, והרגשתי שעוד מעט אירדם, החלפתי את המלים 'אדון סוחר' במשחק 'קפוץ עכבר', והסוחר צחק. גם אשתו צחקה קצת.

ואז פתאום לשזור את הפסקה הבאה –

אבא והסוחר נורו למוות בדרכם לטרבלינקה. הגרמנים רצחו אותם ביער סמוך לעיירה מזריץ'. במותו היה אבא כבן חמישים, ואני הייתי בן עשרים, וכבר חייתי במלבורן שבאוסטרליה. היום אני בן שמונים, וחי בירושלים. יצאתי הבוקר החוצה, לראות מה קורה בעיר וללקט פירורי זכרונות מאותו לילה שמח.

4.
במובנים מסוימים מזכיר לי בירשטיין את קארבר, גם הוא אהוב עלי מאד, בעיקר במינימליזם שלו. למרות שנדמה כאילו הם שונים מאד זה מזה – קארבר מתייסר בשיכר וביגון ומצייר עולם שהצבעים נזלו ממנו לפני עידן ועידנים, ואילו בירשטיין לא מפסיק לנסות להצחיק ולהתחכם, לחמם את הלילה – הרי שמאחורי שניהם מסתתרת עצבות גדולה, עיסוק בלתי פוסק במוות. לפי הפרשנות של מנחם פרי, שמובאת באריכות בסוף הספר, בירשטיין למעשה כתב את כל מה שכתב בשביל לכסות על השואה, כאילו היה שם עליה טלאי, תוך טויית אומן של ניגודים, משחקי לשון ושאר אלמנטים ספרותיים שאיני מכיר. בקיצור, הבנאדם היה בבאסה כללית מהחור השחור שהשאירה השואה בהיסטוריה הישראלית המודרנית, התבאס לגמרי מהעובדה שהישראלים החדשים ניסו להצמיח חברה חדשה שאינה מבוססת על ההיסטוריה היהודית, מנותקת משורשיה ומתעלמת מן הכיב המדמם שהוא השואה היהודית, וניסה לדחוף לנו את כל זה לתוך הפרצוף בחבילה צבעונית ונוחה.
תודו שזה מגניב.

5.
קנו את הספר הזה, אם אתם מתגעגעים קצת ליידיש, לגולה, זו שבפנים וו שבחוץ, לחמלה אנושית, לקצה קצהו של חיוך. קנו את הספר הזה, זה פשוט וקל. לא תתאכזבו. ואם תתאכזבו, חזרו לכאן, והמליצו על ספר אחר שאתם אהבתם, שנוכל לתקן דרכי עולם ביחד.

6.
היה טוב לנסוע. וטוב גם לחזור הביתה. אני מצרף כאן מבחר קטן של תמונות מהטיול. את האלבומים המלאים תוכלו למצוא בפיקסה של פוזי ושלי.

From DunHuang

From Turpan

From Kashgar

From Beijing 2008

From Karakul Lake & Tashkurgan

1.
כמה דברים מעניינים קורים בימים אלו. ראשית, אני עדיין לא מבין מה פיני עושה ביפה והחנון, אבל התכנית הזו עומד להסתיים, וזה ממלא אותי באושר קטן ומקומי. לא שבאמת אכפת לי. אני הרי לא צופה אדוק בתכניות ריאליטי.

2.
שנית, החגים מתקרבים, ואני מנסה להתרחק. פוזי ואני היינו אמורים לנחות הלילה בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אבל מאו החתול החמוד החליט שהוא בקטע של חסימות מעיים, והשאר היסטוריה. כרגע המאמצים מתרכזים בהשגת כרטיסים לערב ראש השנה לבייג'ינג, עד ה-21 באוקטובר. אם זה יצא אל הפועל, במקום דרך המשי, נלך לטייל בטיבט.

3.
הפוליטיקה רוגשת בימים אלו, ואני כמעט שלא מתעניין אפילו. חשבתי לעצמי היום, מה זה כבר משנה מי השניים הבאים יהיה שר התחבורה: שאול מופז או רוחמה אברהם. האם מישהו מהם יקדם את התחבורה הציבורית יותר מהשני? האם אחד מהם יצליח להילחם בצורה מוצלחת יותר בתאונות בדרכים? ובכן, לא. אז למי אכפת מכל הספקולציות, הניתוחים, והרחש בחש הפוליטי שממלא את העיתונים בימים אלו?
ובכלל, אם מישהו מבין הקוראים שמבין בזה – כי אני לא מבין בזה – רוצה לכתוב על איך עובדת השיטה בארה"ב, ולמה טכנוקרטיה טובה יותר משלטון של פוליטיקאים שלא מבינים דבר וחצי דבר בתחום המקצועי שהם אמונים עליו, מוזמן.

4.
אני חייב לנסוע רחוק מכאן, כבר אמרתי?

5.
והנה סיפור אמיתי. היום, באמצע היום, התקשר אלי השר במשרד האוצר, משולם נהרי, איש ש"ס. זוכרים את משולם נהרי? אם לא, האשמה לא בכם. לא רבים יודעים שנהרי הוא השר במשרד האוצר. גם במשרד האוצר לא כולם יודעים זאת. בכל אופן, לפני שבועיים בערך התחלתי לעבוד על איזה אייטם על נהרי, שלא יצא אל הפועל. לא משנה. במהלך העבודה על אותו אייטם, ניהלתי עם נהרי שיחה ארוכה מאד, שלא מרצוני. נהרי סיפר לי אז שיש עליו איום והשב"כ הצמיד לו אבטחה. הוא לא יכול היה לפרט יותר, כי, לטענתו, השב"כ לא התיר לו.
היום חשף השב"כ כי נעצרה חולייה של ערביי מזרח-ירושלים שתכננו להתנקש בשר מש"ס. איך שראיתי את הידיעה הזו באמצע היום, נפל לי האסימון שמדובר בנהרי. ובאמת, אחר הצהריים, נהרי התקשר אלי. בחיי. אמר לי, אתה רואה, לא המצאתי. אמרתי לך שיש עלי איום. אחר כך החלפנו כמה מלים, ולבסוף אחלתי לו שנה טובה, והוא ענה לי במועדים לשמחה.
ואני חזרתי לשגרת חיי. שלם יותר.

6.
תרבחו ותסעדו.