1. שכן סוס

כשגרתי בקריית טבעון היה לי שכן סוס. קרה לא פעם שישבתי במרפסת, והסוס עבר וסובב את ראשו אחורה. בתפנית חדה, בגלל סכי העיניים שלו. מה הוא רואה? שאלתי את עצמי. מהסוס לא קיבלתי תשובה.
חלפו שנים, ואני חי בירושלים. התעוררתי בבוקר סגריר. היה לי חלום רע בלילה. חלום רע היו גם החדשות ברדיו. ומשני החלומות התעקם לי הגוף. חשתי ששריר נתפס בצוואר.
סובבתי קצת את הראש ואמרתי, אוה, הסוס השכן שלי מקריית טבעון.
שנים רבות אני חי בארץ ישראל. כמעט מקוּם המדינה. שנים רבות אני חי גם בארץ הסיפורים.
קורה לא פעם שהסיפור עצוב, ואני חש בדמעה בעין שלו. אבל סיפור כתוב היטב הופך את הדמעה בעין לשמחה בלב.
עשיתי עוד סיבוב בראש. הפעם תפנית חדה, כמו הסוס.
ואז השתחרר השריר. כי ידעתי מה ראה הסוס. עגלה. עגלה לסחוב. גם לי יש עגלה לסחוב. ראיתי בחלון יום אפור והתכוננתי לסחוב את העגלה שלי.

2.
את הסיפור הזה כתב הסופר יוסל בירשטיין, זיכרו לברכה. קראתי אותו באסופת סיפורים של בירשטיין בהוצאת הקיבוץ המאוחד (הספריה החדשה) בעריכתו של מנחם פרי, שנקראת "סיפורים מאזור השלווה". הסיפור שהבאתי כאן הוא חלק מן הטיוטות שנמצאו בעזבונו של בירשטיין לאחר מותו בשנת 2003.

3.
אני אוהב את הסיפור הקצרצר המסוים הזה שהבאתי כאן, ואהבתי מאד את הספר של בירשטיין, כשם שאהבתי סיפורים אחרים שלו שקראתי בעבר. באופן משונה, את כל סיפוריו של בירשטיין, לרבות בספר הזה, קראתי בסין. אז, ב-2006, והפעם, בשלושת השבועות האחרונים.
בבירשטיין יש משהו שאיני יכול אלא להתקנא בו. הוא יודע לתמצת. הוא יודע בדיוק כיצד להפעיל על עצמו ועל מילותיו את נוסחתו הפלאית של חלפי, שביקש לצמצם את עצמו לכדי נקודה, אלמונית, שלא להטריד בגופו מלכויות.
הוא כותב במשפטים קצרים. מתאר תמונות מורכבות להפליא במלים ספורות, במיעוט אלמנטים. מכניס פנימה רק את מה שהכרחי, ורק את מה שהמספר בסיפוריו יכול לדעת. הוא יודע לומר במשפט או שניים את מה שסופרים אחרים, בעלי לשון עשירה, יכול תיאור וירטואוזית ונפש אומן של ממש, יודעים להגיד בשני עמודים, לא פחות. בירשטיין יודע לכתוב למשל:

מתחת לשולחן בביתו של הסוחר עשיתי כדבריו של אבא. הסוחר אסף את פיסות העור בסל קש ולא התרשם מן המלים 'אדון סוחר' ולא מן הניגון של 'אדון עולם'.
כשהתחלתי להתעייף, והרגשתי שעוד מעט אירדם, החלפתי את המלים 'אדון סוחר' במשחק 'קפוץ עכבר', והסוחר צחק. גם אשתו צחקה קצת.

ואז פתאום לשזור את הפסקה הבאה –

אבא והסוחר נורו למוות בדרכם לטרבלינקה. הגרמנים רצחו אותם ביער סמוך לעיירה מזריץ'. במותו היה אבא כבן חמישים, ואני הייתי בן עשרים, וכבר חייתי במלבורן שבאוסטרליה. היום אני בן שמונים, וחי בירושלים. יצאתי הבוקר החוצה, לראות מה קורה בעיר וללקט פירורי זכרונות מאותו לילה שמח.

4.
במובנים מסוימים מזכיר לי בירשטיין את קארבר, גם הוא אהוב עלי מאד, בעיקר במינימליזם שלו. למרות שנדמה כאילו הם שונים מאד זה מזה – קארבר מתייסר בשיכר וביגון ומצייר עולם שהצבעים נזלו ממנו לפני עידן ועידנים, ואילו בירשטיין לא מפסיק לנסות להצחיק ולהתחכם, לחמם את הלילה – הרי שמאחורי שניהם מסתתרת עצבות גדולה, עיסוק בלתי פוסק במוות. לפי הפרשנות של מנחם פרי, שמובאת באריכות בסוף הספר, בירשטיין למעשה כתב את כל מה שכתב בשביל לכסות על השואה, כאילו היה שם עליה טלאי, תוך טויית אומן של ניגודים, משחקי לשון ושאר אלמנטים ספרותיים שאיני מכיר. בקיצור, הבנאדם היה בבאסה כללית מהחור השחור שהשאירה השואה בהיסטוריה הישראלית המודרנית, התבאס לגמרי מהעובדה שהישראלים החדשים ניסו להצמיח חברה חדשה שאינה מבוססת על ההיסטוריה היהודית, מנותקת משורשיה ומתעלמת מן הכיב המדמם שהוא השואה היהודית, וניסה לדחוף לנו את כל זה לתוך הפרצוף בחבילה צבעונית ונוחה.
תודו שזה מגניב.

5.
קנו את הספר הזה, אם אתם מתגעגעים קצת ליידיש, לגולה, זו שבפנים וו שבחוץ, לחמלה אנושית, לקצה קצהו של חיוך. קנו את הספר הזה, זה פשוט וקל. לא תתאכזבו. ואם תתאכזבו, חזרו לכאן, והמליצו על ספר אחר שאתם אהבתם, שנוכל לתקן דרכי עולם ביחד.

6.
היה טוב לנסוע. וטוב גם לחזור הביתה. אני מצרף כאן מבחר קטן של תמונות מהטיול. את האלבומים המלאים תוכלו למצוא בפיקסה של פוזי ושלי.

From DunHuang

From Turpan

From Kashgar

From Beijing 2008

From Karakul Lake & Tashkurgan