בשבת האחרונה טיילתי בירושלים עם שלוש אחייניותיי, בנות החמש וחצי והשלוש. השבת הייתה אביבית ונעימה, ואת הטיול התחלנו לרגליי טחנת הקמח בשכונת ימין משה, כי ילדים אוהבים אובייקטים חריגים. אחרי שניסינו להבין מדוע אין סוסים שקשורים לכרכרה של מונטיפיורי (כי הם היו נחנקים מאחוריי הזכוכית), ואחרי שהעדפנו להתגלש על המעקה מאשר להבין מי היה מוניטיפיורי ומה זאת ימין משה, ירדנו במדרגות אל עבר בריכת הסולטן, ומשם טיפסנו מעלה עם הרחוב, עד שהגענו אל הגשר שמעל לסינמטק.
עמדנו על הגשר והשקפנו על העיר העתיקה. התכופפתי כך שאהיה בגובהן של הזאטוטות. הן הביטו בפליאה בכנסיית הדורמיציון שזהרה בגאון באור השמש בצידו השני של גיא בן הינום. על תורן הכנסייה התנופף דגל לבן ועליו צלב אדום. הבנות השתאו. הן שאלו אותי מי גר בארמון הגדול. הקטנה שבהן מייד ענתה לעצמה, "סינדרלה!", אבל בנות החמש וחצי לא קנו את הסיפור הזה. הן כבר גדולות מדי. מכיוון שלא רציתי להסתבך בהסברים, אמרתי להן שמדובר בכנסייה, ולא בארמון, ושגרים בה נוצרים.
בדיעבד, מתברר שזו הייתה טעות. הקטנות הסתובבו אלי בעיניים שואלות. "מה זה נוצרים?", שאלה אחת מהן. לך תסביר לילדה בת שלוש מה זה נוצרים, ומי היה ישו, ועל מה ולמה כל המהומה. בניסיון לפשט את העניין, אמרתי משהו כמו שיש יהודים, שזה אנחנו, ושיש נוצרים. ואז שאלה אחת מהן שאלה מעניינת, באופן כמעט אוטומטי, "אז רגע, הם טובים או רעים?". האחרות הצטרפו בהנהונים לשאלה של אחותן. "למה שהם יהיו רעים?", שאלתי אותה. "כי הם לא יהודים", היא ענתה, והוסיפה, "ואנחנו יהודים".
בשביל לקצר את העניין, ניסיתי לשכנע אותן שהנוצרים לא רעים ולא טובים, כמו שאנחנו לא רעים ולא טובים. זה לא הלך. בסוף התפשרתי על זה שהם טובים. עדיף מכלום, אני מניח.
בהמשך הטיול, הגענו לשער יפו. ניגשנו אל מוכרי הבייגלה וקנינו בייגלה יבש עם זעתר תפל, ומים קרים. ישבנו בצד החומה לשתות ולאכול ולנוח מן הטיול. ממש מאחורינו, עמדה קבוצת גברים שדיברו ערבית בינם לבין עצמם. שאלתי את אחת הקטנות, שישבה לידי ושמעה את הגברים מדברים, אם היא יודעת באיזו שפה הם מדברים. היא מתחה צווארה ופרשה אזניה להאזין. כעבור רגע אמרה כשואלת, "ערבית". הופתעתי, ואמרתי לה שהיא צודקת. ומייד לאחר מכן, באופן אוטומטי לחלוטין, היא שאלה – "אלה ערבים טובים או רעים?"