1.

השבוע, התקשר אלי מישהו, לנוכח כתבה לא מחמיאה שעמדתי לפרסם, ואמר לי, שאילו הייתי נשאר בתפקידי הקודם, הוא היה דואג לזיין אותי עד אחרון הימים. בהמשך השיחה חזר על כך שוב והוסיף מיני איחולים. למחרת, התקשר להתנצל והזמין אותי לקפה. אמרתי לו שאני לא שותה קפה. הוא ענה לי שגם הוא לא.

2.

בקיץ 1993, עת הייתי בן מצווה, הלכנו משום מה להופעה של מייקל ג'קסון בפארק הירקון. אני אומר משום מה, כי לא היינו לנו כרטיסים. ובכל זאת, עברנו את מסכת העינויים הבני-ברקית של קו 92, והשתרכנו עם יתר ההמונים מעל הגשר שלימים יקרוס, דרך חניון המימדיון, אל עבר מתחם ההופעה. היינו יונתן, דן, ואנוכי. בדרך דיברנו על השמות המצחיקים במשפחה של דן.

3.

כשהגענו להופעה, עמדנו מחוץ לגדרות, וניסינו לקלוט משהו. אני לא זוכר כמה זמן בדיוק זה לקח, אבל בסוף הסתלקנו משם לכיוון קניון איילון. כשהגענו, גילינו שהוא היה שומם למדי. זה היה מאוחר בערב, ואחרי שסיימנו לנסות לזכות בבובות שונות של חיות במכונה האוטומטית באחד ממסדרונות הקניון, התיישבנו לנוח על אחד הספסלים.

4.

זה לא היה ספסל רגיל, אלא בעצם שולחן של מזנון מהיר. ישבנו שם, ודן נשען בגבו על קיר גבס גדול. הקיר הזה חצץ בינינו ובין מה שעתיד היה להיות סניף המקדונלד'ס הראשון בישראל, שבאותה תקופה היה עוד בבנייה. ישבנו ודיברנו. החיים בגיל 13 נראים אחרת, אבל אני לא זוכר איך. המשכנו לדבר, עד שפתאום משהו נראה לנו קצת מוזר, ולפני שהספקנו לקלוט, דן אמר משהו כמו "יו", וכל הקיר שמאחוריו התמוטט.

5.

כאמור, לא היו הרבה אנשים בקניון. אחרי שהבנו מה בדיוק קרה, ואחרי שקלטנו שחשפנו מבעוד מועד כיצד יראה הפלא האמריקאי שכל ישראל חיכתה לו – שכן הקונסטרוקציות שהיו מצידו השני של קיר הגבס פערו בו חורים – נמלטנו משם כל עוד נפשנו בנו, כשאנחנו צוחקים כמו ילדים בני 13, שהעולם לא מעניין אותם והם לא מעניינים את העולם.

6.

מאז נעלם מייקל ג'קסון, ואיתו נעלם גם דן.