ובזמן שבדרום הארץ מתחילה עוד מלחמה (בכל זאת קיץ), אלון הקטן והחמוד יתחיל מחר פרק חדש. מחר, יום א', אלוני יילך בפעם הראשונה למשפחתון שלו, שם הוא אמור לבלות את השנה הקרובה. או כמו שאמא שלי אמרה בסוף השבוע הזה די בצדק: מעכשיו זו תהיה מסגרת רודפת מסגרת.

בשביל קצת לבלבל את היוצרות, ביום רביעי הקרוב, אחרי שלושה ימי הסתגלות במשפחתון, ניסע שלושתינו – אלון, פוזי ואני – לפריז. הייתי בפריז בפעם האחרונה לפני 18 שנה בדיוק. חגגתי שם יומולדת 12. הסיטואציה אז הייתה קצת אחרת. אמא שלי לקחה אותי איתה לאירופה במסגרת טיול מאורגן. בפריז, ביום ההולדת, בערב, הלכנו למועדון לילה פריזאי. נשים בלי הרבה בגדים העלו אותי לבמה ונתנו לו עוגת יומולדת. באופן מוזר, הדבר היחידי הנוסף שאני זוכר מהאירוע הזה הוא ששכחתי שם את הסוודר עם הפילים. שנאתי את הסוודר עם הפילים.

אוגוסט מתחיל בעוד כמה שעות. הלחות הצליחה לטפס עד ירושלים. אני אוהב את חודש אוגוסט. הוא חם, ונולדתי בו. את אוגוסט 2003, כמעט את כולו, בילינו פוזי ואני בפירנצה. שכרנו דירת חדר מיניאטורית וחמה להפליא בפיאצה די סניוריטה, הכיכר בה ניצב (העתק) הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו. הייתי בן 23. מדי בוקר הייתי יורד לכיכר ויושב על יד אמני הרחוב. בשלב מסוים הכרתי את המופעים שלהם בעל פה. פוזי הייתה יושבת לעיתים על ידי ורושמת את הפסלים שבכיכר במחברת שלה. אוגוסט בפירנצה היה חם ולח בצורות בלתי סבירות, וחלק גדול מתושבי העיר סגרו את הבאסטות שלהם ונסעו למקום אחר, להתקרר. אנחנו הסתובבנו ברחובות וחיינו את הרגע, את הרגעים. היינו הולכים לסופר הכי רחוק בעיר רק בגלל שהיה בו יותר זול. קונים פקורינו אמיתית ועגבניות טריות ובזיליקום נהדר וחוזרים לדירה לבשל במטבחון הפצפון ולאכול על יד שולחן הגמדים שעמד בצמוד למיטה. בערבים היינו יוצאים להסתובב בכיכרות, להביט בצייר שריתק את העוברים והשבים ברישומי הגיר הגדולים על המדרכה.

שלוש שנים אחרי כן, שוב באוגוסט, כבר היינו בסין. ביום ההולדת שלי עלינו על החומה הגדולה. את החתול שלנו מאו השארנו בירושלים עם שני חברים שישגיחו עליו. התגעגעתי אליו מאד. הרגשתי שאפאחד לא מכיר אותנו כמו שאנחנו מכירים אותו. שאפאחד לא מכיר את הצרכים שלו כמו שאנחנו מכירים, את השטויות שלו, את המחוות שלו.

באוגוסט 2007, שנה לאחר מכן, נסענו שנינו לאמסטרדם. זה היה לפני שהמשכתי משם לקמינו דה סנטיאגו. כבר היינו מאורסים. ישבנו על יד האגם בוונדל פארק, על הספסל. פוזי שכבה על ברכיי. ישבנו וחשבנו איך נערוך את החתונה שלנו. באוגוסט לאחר מכן כבר היינו נשואים טריים.

באוגוסט הבא אלוני יהיה בן שנה וחצי. הוא כבר יילך, ויקשקש, ויגיד אבא ואמא וארטיק.

בחדר העבודה שלנו תלויות על הקיר מולו אני יושב כעת חמש תמונות קטנות בשחור לבן. חמש תמונות בשחור לבן, רובן שאריות של ניסויים בפיתוח תמונות מקורס הצילום שהשתתפתי בו לאורך 2004. התמונות, מצידן, צולמו במקומות שונים, בזמנים שונים.

התמונה השמאלית צולמה בפירנצה, ב-2001. היינו שם – נועם, טל, יונתן ואנוכי – בדיוק בזמן שבג'נין מתו ביום אחד 13 חיילי מילואים באחד מקרבות חומת מגן. בתמונה, אנשים עומדים בתור למוזיאון האקדמיה, בשביל לצפות מקרוב בפסל "דוד" של מיכאלאנג'לו. יורד גשם, ואחד האנשים בתמונה מחזיק מטריה גדולה. אישה אחרת, זו שניצבת במרכז התור, מביטה בדאגה כמעט היישר למצלמה. מאחורה בתור עומד איש בשכמייה, ומאחוריו שלשיית תיירים יפנים בבגדים ססגוניים.

התמונה הבאה משמאל צולמה בראשון לציון, ב-2004. ביום שבת אחד נסעתי עם פוזי לגינה שבלב ראשון לציון הישנה, ממש על יד התחנה המרכזית, שבינתיים נהרסה. בפארק ההוא, מבלי שידעתי מראש, משתתפים מדי שבת עשרות קשישים במשחקי קבוצתיים. הם משחקים ברידג' ומשחקי קלפים אחרים, שחמט, ודומינו. רובם ככולם יוצאי מדינות חבר העמים. בתמונה, זוג ידיים נשלחות אל עבר שעון שחמט, כשמאחוריהן נראה חלקו של לוח המשק. בצד, על יד שעון השחמט, עיתון ברוסית, עליו חייל שחמט שוכב הרוג.

התמונה האמצעית צולמה בחוף הים בתל אביב, ב-2004. זווית הצילום היא מחוף התופים לכיוון הבננה ביץ'. התמונה צולמה בסרט ברגישות 400 אסא, אבל דחפתי אותה, אם אני זוכר נכון, בשני סטופים. לכן, התמונה קצת מוזרה, הצבעים שלה – כלומר, גווני האפור שלה, כי כל התמונות בשחור לבן – קצת מימיים. כאילו מישהו ריטש אותה בפוטושופ. בתמונה אנשים משחקים במטקות. ברקע מגדלי המלונות. במרכז התמונה עומד גבר כושי אם תסרוקת אפרו גדולה, על עיניו רוכבות משקפי שמש, ובידו הימנית גיטרה חשופה ללא נרתיק. חצי מטר לפני האיש פוסע כלב גדולה, גם הוא בשחור לבן. כלב ללא רצועה, לשונו משורבבת מחמת החום, וצבעי פרוותו כמו נשפכים ממנו, בגלל המניפולציה הכימית שעשיתי לתמונה.

התמונה הבאה, אחת לפני האחרונה, גם היא מאותו גן משחקים בראשון לציון, מ-2004. בתמונה הפעם, זוגות ידיים קשישות משחקות דומינו סביב שולחן עץ מחורץ. במרכז השולחן 6 אבני דומינו מסודרות בצורת צלב. בצידו הרחוק של השולחן שלוש זוגות ידיים, ובצידו הקרוב שתיים. משתיהן מציצות כלפי המצלמה אבני הדומינו של השחקנים, מרמזות במשהו על הצעד הבא.

התמונה האחרונה, כסוגרת מעגל, צולמה גם היא באיטליה באותו הטיול ב-2001. אולם המיקום כאן הוא ונציה, ממש בלב כיכר סאן מרקו. אני זוכר שעמדנו שם, בשבילי זו הייתה הפעם השנייה, מתוך שלוש, וכרגיל שנאתי את היונים. אני לא אוהב יונים. זה מרגיש לי כאילו מדובר בציפורים מלוכלכות, ומשק הכנפיים הפתאומי שלהן – בעיקר כשהן בקבוצות גדולות – מלחיץ אותי מאד. בכל אופן, בתמונה, ברקע, הרבה יונים, כמובן, וגם חלק מאכסדרות העמודים הרבות המקיפות את הכיכר. במרכז התמונה, באופן חד מאד, אם ובנה. שניהם כושים, כנראה תיירים מאינשהו. את פניה של האם לא ניתן לראות, משום שהיא מתכופפת על מנת לרכוס את רוכסן המכנסיים של בנה. זה, מישיר מבטו למצלמה, במבט נבוך. היום, אני מניח, הוא גר במקום הרחק מאד מכאן, גדול ב-5 ב-8 שנים מאז שנתפס בעדשה, לא מודע לחלוטין לעובדה שהוא תלוי לי מדי יום מול הפרצוף ברגע מביך.