1.
לקוראי הבלוג שלום. היה לי יום מחורבן. לאחרונה נודע לי במפתיע כי גם חלק מנבחרי הציבור קוראים כאן – שלום וברכה – אז אני אנסה להיזהר בלשוני. ששלא תהיינה פדיחות, אתם יודעים, אני הרי צריך לראות אותם כל בוקר. נו, כמעט כל בוקר. בעצם, רק עד יום שני הקרוב.

איזה כיף.

2.
היום היה לי יום מחורבן. קיבלתי שטיפה מעמית למקצוע, על כך שאין לי עמוד שדרה ועל כך שאני כותב כתבות "מטעם", במקום ללחום בכוחות הרשע. הכל בגלל הכתבה הזו מראש השנה. אני לא אכנס לכל הפרטים. אני מכבד את העמית שלי, אני מניח שהכוונות שלו היו טובות, אבל התוצאה הייתה עוגמת נפש איומה. באמת איומה. היא תלווה אותי עוד זמן רב. מי שיקרא את הכתבה, ויזהה את הפרסונה שמרואיינת שם, ואולי גם מכיר קצת את החומר, יבין אולי על מה אני מדבר (שימו לב לטוקבק מספר חמש).

2.5
חוצמזה, רבתי עם אחד הידידים היותר טובים שרכשתי לי במסגרת העבודה, ספגתי כמה הערות ציניות, שוב מצאתי את עצמי כותב אייטמים שלא קשורים לתחום שלי, ונסעתי ארבעים דקות במונית הביתה, כי עיריית ירושלים – עשרה קבין של חוכמה ירדו על העולם, אף לא אחד לקחה עיריית ירושלים – החליטה שהיא מבטלת את הרמזורים בצומת הגבעה הצרפתית ופוקקת את כל האזור.

3.
הריב הזה שהיה לי עם הידיד הזה – הוא פקיד באחד ממשרדי הממשלה – היה באמת נורא. העניין היה סביב אייטם כלשהו שרציתי לכתוב. התקשרתי אליו כי רציתי עצה מקצועית, כי האייטם שכתבתי עליו נמצא בתחום עבודתו. הוא הבטיח לי אתמול שיעזור לי. היום, כשצלצלתי אליו, הוא ביקש שלא אפרסם את האייטם. אמרתי לו שאני מתכוון לפרסם כי זה אייטם ראוי לחלוטין. הוא התחיל לקרוא לי בשמות גנאי מאד לא נעימים. אמר לי שאני עובד אצל בעלי אינטרסים, שאני מעדיף לקדם את האג'נדה שלהם, ושאם זה ככה אין לו מה לדבר איתי יותר. ניסיתי להסביר לו שלאייטם שאני רוצה לכתוב אין קשר לבעלי האינטרסים, כי חשבתי עליו לגמרי בעצמי. איש לא התקשר אלי, איש לא ביקש שאכתוב את האייטם הזה. למרות שנכון, הוא בסופו של דבר ישרת אינטרסים של אנשים עם כסף. אתם יודעים מה? הוא ישרת את האינטרסים של אנשים שאני אפילו לחלוטין מתנגד למימוש האינטרסים שלהם. אבל הי, למה אני צריך לצנזר אייטם שאני חושב שהוא ראוי לחלוטין, מציע זווית מעניינית, אפילו קצת מצחיק, רק בגלל שהוא מנוגד לעמדה של פקיד ממשלתי כלשהו, תהא העמדה הזו אשר תהא? אותו פקיד צריך ליישם מדיניות שהחליטו עליו נבחרי הציבור – כלומר, כולנו – ואין לו שום שיקול דעת בעניין. הוא צודק, אחרי פרסום האייטם הוא יאלץ באופן אישי להתמודד עם לחצים פוליטיים, לא ראויים ולא ענייניים, אבל זה חלק מתוקף עבודתו, משום שזהו חלק מהשיטה, לצערי. אין לו שום שיקול דעת בעניין בשלב זה, ואין סיבה שאצנזר את האייטם שלי בגלל זה.

אלא שכל העניין גרם לי להרגיש רע. ממש ממש רע. לרגע תהיתי אם באמת הצטרפתי לכוחות הרשע. הרי האייטם הזה – בכל פרספקטיבה כלשהי – הוא לא באמת חשוב. אני אחיה בלעדיו. העולם יחיה בלעדיו. העיתון יחיה בלעדיו. אז נכון, סיכוי סביר שהמתחרים שלי יכתבו עליו בשלב כלשהו. ואז אני ארגיש תחושה חמוצה מאד בבטן. חמוצה מאד.

לא יודע מה חשוב יותר – להיות בנאדם, לשמור על קשר עם אנשים שאתה מחבב ומכבד, להיות נאמן לכללים מקצועיים כלשהם שקבעת לעצמך? ואם כן, האם בכל מחיר? ואם לא, באיזה מחיר?

לא ברור. אין אפאחד שם שמדריך אותך ברגעים האלה. רק תחושות בטן רעילות.

4.
אני תוהה ביני לביני אם ככתב כנסת אני רשאי להביע ברבים את עמדותיי לגבי צורת הממשל בישראל, ויתרה מכך – האם אני רשאי להביע ברבים את עמדותיי לגבי ההשתתפות בבחירות. או אי ההשתתפות, ליתר דיוק. הרהורים בנושא יתקבלו בברכה.