מכה קלה בקשר השתיקה

1.
הבוקר מתפרסמת בעיתון כתבה שלי בענייני תקציב הביטחון. היא נוגעת בשלושה נושאים: הפנסיות הצבאיות, ניהול כוח האדם בצבא, והשאלה האם הצבא נערך לאיומים סבירים או שהוא נערך בערך לכל איום שהוא, ולעזאזל העלויות התקציביות. כבר היו הרבה כתבות כאלה, אחת מהן כבר כתבתי בעצמי לפני חודש.
אלא שהפעם, לשם שינוי ולשמחתי הגדולה, הצלחתי למצוא אנשים בשר ודם, קצינים בדרגות בכירות (יחסית) במילואים, שיגידו את הדברים בקולם, עם תמונתם בעיתון. בלי מסכות, בלי זיופים. קצינים בכירים שמסבירים און רקורד, תוך שהם חושפים את עצמם לקיתונות של ביקורת ובוז שהם עלולים לחטוף מהסביבה, כיצד ואיפה מערכת הביטחון מבזבזת כספים אדירים, כל אחד מנקודת המבט שלו.

2.
זה התחיל מפוסט של אל"מ במיל' דורון מיינרט שמישהו שיתף והגיע לפיד שלי בפייסבוק. מיינרט כתב דברים שלא רואים כל יום. לפחות לא מצד אלופי משנה במילואים. הוא יצא בגלוי נגד מערך הפנסיה התקציבית, ועוד כמה נושאים. התאפקתי כמה שעות, ובסוף פשוט שלחתי לו הודעה. אחרי תכתובת קצרה, הוא הסכים להיפגש.
נפגשנו. דיברנו. הוא דיבר בפתיחות ובלי חשש. זה נשמע טיפשי, כי בסוף מדובר בדברים הכי בסיסיים של העיתונות, אבל כשיצאתי מהמשרד שלו, הרגשתי לא רע. לא רע, משום שהצלחתי לאתר מישהו, להגיע אליו, לשכנע אותו לדבר, ובסופו של דבר לרשום את דבריו ו(בעוד רגע) להביא אותם לדפוס. כאמור, זה הבסיס של הבסיס של העיתונות. ובכל זאת, משום מה, זה לא משהו שקורה כל יום. כבר התרגלנו לדפוסי עבודה אחרים, שמבוססים הרבה על טלפונים חוזרים ונשנים עם אותם אנשים שאנחנו עובדים איתם כל הזמן. היה מרענן מאוד פתאום לצאת מהמעגל הזה, ואני אומר את זה בתור אחד שמסתובב לא מעט.

3.
אחרי שסיימנו לדבר, ביקשתי ממיינרט להמליץ לי על עוד קצינים בכירים לדבר איתם. הוא הפנה אותי לכל מיני. פניתי לכולם. טחנתי לא מעט שיחות טלפון וקילומטראז' בכבישים בשביל הכתבה הזו, אספתי אלפי מלים, רובן הגדול לא נכנסו בכלל לעיתון. זה בדיוק מה שכיף במקצוע הזה.
חלק מהאנשים כלל לא השיבו לי. חלק רצו לחשוב על זה, ובסופו של דבר סירבו. חלק דיברו, אבל בסוף השיחה החליטו שהם לא מוכנים בשום אופן שהדברים יתפרסמו, גם לא בתור מקור אלמוני. פשוט לא. ואחד, אחד דיבר גם דיבר, אבל ממש אתמול, רגע לפני הפרסום, התקשר ואמר שהוא לא מסוגל, שהוא לא רוצה, שהוא מתחרט, שהוא לא מוכן שהדברים יראו אור.
עד כדי כך חזק קשר השתיקה בנושאים האלה. הם פשוט לא מוכנים לדבר. לא בגלוי. לא עם גורמים חיצוניים. רק בחדרים סגורים, זה עם זה. הם פוחדים שיתנכלו להם. שיגידו שהם תוקפים את הצבא רגע אחרי שפרשו, שהם קצינים ממורמרים שלא זכו לקידום, שהם פוגעים בקודש הקודשים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, הסכימו שהגיעה השעה לדבר על הנושאים האלה, שהדיון הציבורי בנושאים האלה צריך להתנהל, משום שאין הרבה סיכוי שהצבא יוכל להמשיך לתחזק את אתוס צבא העם עוד הרבה שנים, משום שמחיר אחזקת האתוס הזה מגיע למימדים בלתי סבירים. לא ברי קיימא.

ובהקשר הזה, כל הכבוד לדורון מיינרט. צריך הרבה ביצים בשביל לעשות את מה שעשה. כל הכבוד לו

4.
אחד הקצינים הבכירים במילואים שדיברתי איתם נתן משנה שלמה, סדורה, ולא הסכים בשום אופן שאצטט אותו בשמו. בסופו של דבר, לא הכנסתי ממנו שום דבר לעיתון. כלום. אף לא מילה. כשיש לך שני אנשים שמדברים בשמם (וכאמור, היה אמור להיות עוד אחד, אלא שהוא נסוג ממש ברגע האחרון) זה נראה לי עלוב, לא עיתונאי, להביא מישהו שמסתתר מאחורי מסכת אנונימיות.
אז לא הכנסתי לכתבה את הדברים שלו. מה שכן, פה זה לא עיתון ופה בקושי יש סטנדרטים. אז הנה, אני מביא את הדברים שלו כמו שהם. לא ערוכים, רק מסודרים קצת. יש לו דברים מעניינים להגיד, לכן חשוב לי להביא אותם כאן בכל זאת, למרות שלא התפרסמו בעיתון. תחשבו מה היה יכול לקרות אם הוא, ועוד הרבה אחרים כמותו, היו ניצבים ואומרים את הדברים האלה בגלוי, בשמם.

***הדובר הוא קצין בכיר מאוד במיל', וחלק ממערכת הביטחון גם בימים אלה***

על הפנסיה הצבאית ועל ניהול כוח האדם
"יש בצבא קבוצה של 25%-30% מהכוחות שמשעבדים את חייהם לאורך 25 שנה. אלה אנשים בדרג הלוחם ובדרג התומך לחימה שנמצא בשדה כל הזמן. אלה אנשים בלי יום ובלי לילה, שנמצאים בשדה נון סטופ. זו נשמת אפו של הצבא. לחבר'ה האלה, אחרי 25 שנה, כמו שמקובל בעולם, בהחלט מגיעה אתנחתא. מגיע להם שהחיים יחזרו אליהם. אני הייתי רוב בחיי ביחידות שדה. זו עבודה מפרכת שאין כמותה. אין דומה לזה בשירות האזרחי. לכן לתקוף את הקבוצה האיכותית והמצומצמת הזו או לשנות את הסטטוס שלה יהיה מאוד לא מאוזן ומאוד לא הוגן.
לעומת זאת, אנשים שבאים בשמונה בבוקר ועוזבים בארבע בצהריים ומשרתים בלב תל אביב, אין סיבה שיפרשו בגיל 50 מהצבא אלא בגיל 67 כמו כל אחד אחר במשק. זה ישמור עם המקצועיות שלהם ושל הצבא, וגם לא תצטרך להפלות אותם לטובה בפנסיה אל מול עובדים אחרים. ויש עשרות או מאות אלפים כאלה. אין שום סיבה שהם יקבלו פנסיה מגיל 45. הם בחרו מקצוע כמו כל מקצוע אחר. אגב, זה יחסוך כסף למערכת בטווח הארוך. כי אם אתה מחזיק מישהו בגיל 55 בעבודה מסוימת עם הניסיון שלו, אתה לא צריך להכשיר כל שנתיים מישהו חדש עם הקדנציות הקצרות המטורפות האלה שיש בצבא. זה יחסוך כסף לצבא. אז אם האנשים האלה ישתחררו בגיל 67, כמו כל האנשים במשק, והם רוב האנשים במערך הקבע של הצבא, זה בהחלט מקום לקיצוץ תקציבי".

על ההיערכות של הצבא לאיומים
"מערכת הביטחון והיועץ הכספי לרמטכ"ל מתמחים בהגדלת מעגל האיומים בלי סוף. כשאתה שומע את עמוס גלעד (אלוף במיל', ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון – ש"א) מדבר על האיומים אתה ישר מתחיל לרעוד. זה מתחיל מבעיות באלסקה ומסתיים באיומים מיפן. מישהו צריך לשים את הגבולות בהצגת האיומים.
"קח את הנושא של השיריון. לצבא לבנון יש טנקים משנות ה-40 של המאה הקודמת. אין לו טנקים אמיתיים. ירדן לא קנתה טנק חדש ב-20 השנים האחרונות. המצרים קנו את הטנק האחרון שלהם לפני 10 שנים והצבא שלהם עסוק היום בשמירה על השילטון. בסוריה הצבא כבר התפרק לחלוטין ובכל מקרה הטנקים שלהם מיושנים מאוד.
"ולמרות זאת מפעל המרכבה שלנו ממשיך לעבוד ומספק תעסוקה ל-1,000 אזרחים עובדי צה"ל ועוד למאות אנשים בתעשיות הביטחוניות מסביב, ואתה שואל נגד מי כל זה? לאיראנים אין טנקים שיכולים להגיע לפה. נגד מי אנחנו מייצרים את זה? למה צריך להכין כוח שיריון כל כך גדול? למה לא להחזיק קצת בשוטף לאורך הגבולות, וקצת במחסני החירום? למה להמשיך לשפר אותם לרמה של סוף המאה ה-21 כשמסביב הכל קפא לפני 20 שנה? וזה נתח גדול מאוד מתקציב הביטחון.
"דבר דומה קורה גם בתחום האווירי, שהוא יונק התקציבים הגדול ביותר של מערכת הביטחון. המערך האווירי חשוב ורלוונטי מאוד לאיומים מרוחקים כמו איראן, או בסיס קדמי של האיראנים בסודן ודברים כאלה, ובנושאיםה אלה צריך להיות עם היכולות הכי מתקדמות. אבל בשביל הדברים הקונבנציונליים, המטוסים הכי מתקדמים של הסורים הם מלפני 20 שנה, הירדנים לא החליפו מטוסים כבר 30 שנה, ולמצרים יש מטוסים אמריקאים שרחוקים מאוד מהרמה שלנו משהו כמו 5-6 דורות אלקטרוניקה.
"אז למה אנחנו צריכים 100 מטוסי F35? האם אנחנו צריכים צי ענקי שכזה רק בשביל תקיפה באיראן או בסודן? אין אף מפקד בצבא שיגיד בשלב מסוים – זה מספיק לי. הם תמיד יגידו שהם רוצים יותר. וזו משאבת תקציבים אדירה, כי כשאתה מחזיק 100 מטוסים, אתה צריך להחזיק אותם ברמת כשירות טכנית מסוימת ולכן לתחזק כל הזמן מערך טיסות פעיל. ואתה צריך להחזיק טייסים בכשירות מבצעית, וכך זה מתרחב לעוד ועוד מעגלים. זה אוברשוטינג קטנלי.
"יש פה צי ענק, עם הכשרת טייסים ענקית. וזה נותן לנו יתרון עצום על האויבים שלנו, אבל אנחנו נהיה ביתרון כזה גם עם חצי מהגודל של הצי הנוכחי. אין כאן ציים של מטוסים מסביב שיכולים להוות סכנה של תקיפה מיידית של ישראל, אלא אם מישהו חושב שיש סיכוי שהאמריקאים או הרוסים יתקפו אותנו.
"אם תוסיף על זה גם את מערכי ההגנה האווירית שיש לנו, תבין שאנחנו הולכים עם שני שלייעקס וארבע חגורות על אותה משימה. זה שותה תקציבים של הרבה חילות אחרים בתוך הצבא. למשל, יש שכבת הגנה על טנקים מפני טילי נ"ט שנקראת מעיל רוח. במחיר של מטוס F35 אחד היית יכול לסגור שתי אוגדות טנקים עם מעילי רוח לכולם. ובכל זאת, החליטו שלא לעשות את זה. זו החלטה שאם הייתה מתקבלת הייתה חוסכת חיים של עשרות טנקיסטים מסכנים שנפלו במלחמת לבנון השנייה.
"גם קהילת המודיעין שיש לישראל, על כל שלוחותיה ארגוניה וזרועותיה, זה מנגנון בסדרי גודל של מעצמת על. אם תיקח את כמות העובדים בכל המנגנונים האלה ביחס לאוכלוסיה ותשווה את זה למדינות ענקיות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, אתה תהיה המום. זה פשוט מופרז. וזה יוצר שפע של גופים שמתעסקים באותה הדברים, כפילויות על גבי כפילויות, בלי שום סיבה. אתה לפעמים מקבל את אותה ידיעה מארבע גורמים שונים שכולם אספו אותה באמצעים שלהם בנפרד. בשביל מה זה נחוץ?"
למה זה ככה?
"כי אני לא מכיר פוליטיקאי אחד שהיה מוכן לקצץ בתקציבו ואני לא מכיר שר ביטחון אחד שלא התקשט בנוצות של האיום התמידי והקיומי שאנחנו חיים איתו כל דקה. ואני מכיר הרבה ראשי ממשלה שנוח להם להתחבא מאחורי הנוצות של האיום התמידי כי זה מפנה את תשומת לב הציבור אל איומים קיומיים ואז לא צריך לטפל בבעיות פנימיות קשות.
צריך מספיק כוח לראש ממשלה ולשר אוצר לשים על שולחן שר הביטחון ולהגיד לו אתה מפריז. אני אומר לך שבחלק מהדברים מהיכרות אישית האמריקאים באו לא פעם ושאלו בשביל מה אתם צריכים כאלה עוצמות? המערכות שבאמת מוצדקות הן מערכות ההגנה המתוחכמות. כאן כבר מדובר באיומים מאוד מוחשיים עם מספרים בדוקים וכאן המדינה באמת מחויבת לשמור על הגנה אפקטיבית".

על תהליך בניית האיומים
"אצלנו במדינה לכל תחום יש רגולטור, חוץ מתחום אחד – בניית האיומים. לזה אין רגולטור. בניית האיומים עובדת במעגלים אוד מסודרים בצבא, עד שבסוף מגיעים לקבינט הביטחוני. אין יועץ ביטחוני חזק או עצמאי מספיק שיודע לבקר את זה. אין מישהו שיבוא ממשרד החוץ או מהמועצה לביטחון לאומי שיגיד שהאיומים האלה מופרזים. יש רק את הגוף הדומיננטי הזה שיושב בתוך הצבא (הכוונה לאמ"ן – אגף המודיעין – ש"א), שמורכב מאנשים מאוד צעירים שלא יכולים לראות ראייה לאומית כוללת ורחבה, שמציג את כל האיומים שהוא רק יכול למצוא.
"לאורך כל השנים כמעט שאין ערעור על מה שאמ"ן מציג כאיום. גם בימים שאלה היו פרס ורבין ושרון. משיקולים פוליטיים היה להם נוח להאדיר את האיומים האלה. וכשמציגים את מניפת האיומים האלה, נגזרת ממנה תוכנית העבודה של מערכת הביטחון, והתקציב של המערכת. וכשאין רגולציה על האיומים, אתה נמצא בסיטואציה שכל מה שתבקש – תקבל. פתאום צריך את כל התקציבים האלה למטוסים, ולטנקים ולכוח קומנדו מיוחד שיכול לנחות פה ושם. אם מישהו היה בא בתבונה ואומר שאנחנו חייבים לשתף פעולה מבצעי עם האמריקאים באיראן, זה היה משפיע גם על תמונת האיומים ועל הדרישות התקציביות. והפוליטקאים גם אף פעם לא שואלים כמה זה עולה. כמה עולה גיחת צילום כל יום? אולי אפשר להסתפק בגיחת צילום פעם ביומיים? פעם בשבוע?
"למערכת הביטחונית יש מחלה קשה בתחום הזה, ואין שום הענשה על התראת יתר, רק על התראת חסר. אני לא פסיכולוג של מערכות אבל אניח מניח של-1973 יש נתח בעניין הזה. אז קנית 150 מטוסים ובסוף השתמשת רק ב-2? אף אחד לא יבוא אליך בטענות. אבל אם חס וחלילה יקרה משהו, אז יש הדחות וועדות חקירה ואף אחד לא רוצה להיות בצד הזה של הדברים. עוד לא ראיתי מישהו מקבל נזיפה או ביקורת מצד מבקר המדינה על כך שבזבז יותר מדי תקציבים על היערכות מופרזת".

תגובות

  1. Zvika

    הצטערתי לקרוא את הכתבה , אכן אם אתה אל״מ כשניראה שירת במקומות שבנו לך ״ קריירה שניה״ ועל כך אני מברך אותך .
    נעבור אלי, אני סא״ל מיל׳ אגב מבצע 50 ימי מילואים בשנה . מרבית שירותי הצבאי בחיל היפ היה ביחידות רמה א׳ למעט 4 שנים בתפקיד רוחב בריריה . פרשתי בגיל 48 וכמובן שבגיל כזה אין ״ רצים״ אחריך למילוי מישרה . הימים בהם ניתנה עדיפות לפורשים , תמו מן העולם !! היום אני מקבל גימלה של 9000 ש״ח ברוטו כך שאני לא מבין מהיכן הנתונים של 20000 ויותר. לעדכנך ישנם גילאים המקבלים קיצבה של כ5000 ₪ , אבל אותם כשניראה לא פגשת !!!
    לגבי היערכות הצבא וכו׳ השקפתך היא המדיניות שהיתה שהיתה בטרום מלחמת לבנון השניה .. וראה לאן הובילה .
    חבל שבדרך זו אתה מעוניין להיות ״ פופולארי״

  2. סמ"ר מיל.

    תחליט – או שמגוחך לשדרג טנקים לרמה של המאה ה-21 כי ללבנון יש טנקים משנות הארבעים, או שאם היו מפנים תקציב ל"מעיל רוח" לשריון היו ניצלים "עשרות טנקיסטים מסכנים" במלחמת לבנון השנייה.
    אתה לא יכול לאחוז במקל בשני קצותיו בשם הדמגוגיה.

  3. רון

    לסמ"ר- לא הכניסו אוגדות ללבנון, הכניסו מעט טנקים שהיו מוגנים ממה שפגע בהם באמצעות מעיל רוח. זו דמגוגיה להגיד שהכותב סותר את עצמו.
    למילואימניק המבוגר- פנסיה של 9000 שקל בגיל 45- שתהיה בריא. אני איש הייטק ובגיל 67 לא תהיה לי פנסיה של 9000 שקל גם אם אמשיך לעבוד ולהשתכר 2.5 משכורות ממוצעות עד אז.

    אם יש פנסיונרים שיש להם קצבה של 5000 שקל ואין משרות שממתינות להם בחוץ- גם לאבא שלי שאיבד את עבודתו לא המתינה משרה בחוץ. הו שינס מותניו, והלך לעבוד עבודת פועלים לא קשה במיוחד בעבור 5000 שקלים נוספים. בלי פנסיה של 5000 שקל ברקע.

    צריך לבנות מערך תיגמול הולם למי שנותן ימים ולילות לצבא, ובתנאי שהצבא ביקש את זה ממנו. יכול להיות מענק שחרור או הסתגלות. אפשר לעשות זאת על ידי דיווח שעות נוכחות חובה באצעים טכנולוגיים כאלה ואחרים.

    הצבא ידוע בקומבינות שלו- ביחידה עורפית של יחידה קרבית בה שרתתי היה יוצא רכב פעם בשבוע ללבנון, כדי שהנגדים המשרתים ביחידה העורפית ידווחו כזכאים לתוספת א+ לשכר. נגדי מטבח ביחידה אחרת היו משתמשים בטבחים צבאיים וחומרי גלם ולעיתים במטבח ביחידתם לעסקי קייטרניג (וכלי רכב, כמובן).
    אגב כלי רכב- הללו משמשים שימוש אזרחי מסחרי בכל הזדמנות (שוב אזכיר נגדים) שביצעו הובלות בתשלום ברכב צבאי.

    אין סוף לקומבינות.
    צריך גם לטפל בעבריינות לכל דבר, גם לטפל בתגמול הולם למי שמגיע, וגם להיגיון כלכלי המתאים למדינה כולה, ולא למדינת צה"ל המתנהלת במקביל ובלי חשבון.

להגיב זה מגניב