האיש שאחראי לחזות מתי תמותו

המצאות סטטיסטיות

״תחזית דמוגרפית בכלל, של תמותה ופיריון וכו', הן לא תחזיות כמו תחזיות מזג האוויר. תחזית מזג האוויר אמנם נסמכת על הסתברות אבל היא פיזיקלית. איך אני אמור לחזות 50 שנה במערכת שאינה פיזיקלית? אני תמיד אומר שנאמר שהייתי דמוגרף ב־1900 והיו מבקשים ממני תחזית של תוחלת החיים ל־50 שנה קדימה. המלכה ויקטוריה בשלטון, הקיסר וילהלם בשלטון, הצאר יושב בשלטון. יש לי מגפות בדרך, שתי מלחמות עולם בדרך, המצאת המכונית והמטוס. איך אני יכול לחזות את זה? אז למה אתה חושב שהמצב שלי ב־2010 הוא שונה?״.

הכירו את ארי פלטיאל, האיש שאחראי מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס) לחשב את תוחלת החיים שלכם, ולנבא מתי תמותו, ומתי ימותו הילדים שלכם, גם אם עדיין לא נולדו. כמו דמוגרפים ואנשי למ״ס אחרים, גם לפטליאל חשוב לדייק. הוא לא אוהב שעושים מהנתונים שלו מה שהם לא. השיחה הבאה היא ניסיון להסביר איך בדיוק מחשבים את תוחלת החיים – או יותר נכון, את שיעורי התמותה – וניסיון להסביר מה אפשר לעשות עם הנתונים האלה, ומה לא.

״תוחלת החיים אינה תחזית, אלא סיכום סטטיסטי של תמותה בתקופה נתונה. כשאני אומר שתוחלת החיים היום היא 80 ומשהו שנה, אף אחד לא יחיה לפי הנתון הזה. לא מי שנולד היום ולא מי שנולד בעבר, זה רק סיכום תקופתי. זו המצאה סטטיסטית, זו לא תחזית תמותה אלא סיכום של תנאי התמותה כיום. רוב האנשים שמשתמשים בנתון הזה לא יודעים את זה. אף אדם לא יחיה לפי תנאי התמותה האלה.

״תוחלת החיים, המספר הזה שאתה רואה, מבוסס על שיעורי התמותה של תקופה מסוימת. כשאני אומר שתוחלת החיים בשנה מסוימת היא x אני לוקח את שיעורי התמותה של היום, ואני עושה עליהם הנחה: אילו שיעורי התמותה האלה היו נשארים זהים ויציבים לאורך 120 שנה, כמה זמן אדם היה חי. למעשה אנחנו ממציאים קוהורטה היפותטית – קבוצה היפותטית של אנשים שנולדו למשל ב־2014 – ולאורך כל החיים שלהם שיעורי התמותה לא משתנים ונשארים בדיוק כמו היום. אם ניקח 100 אלף אנשים שנולדים היום ונחשוף אותם לתנאי התמותה של היום, ואז נראה 90 אלף מגיעים לגיל 20, 80 אלף מגיעים לגיל 50 וכך הלאה עד גיל 120. עושים לכל זה ממוצע וכך מגיעים לתוחלת החיים. אף אדם לא באמת יחיה לפני תנאי התמותה האלה, כי התנאים משתנים לאורך החיים שלהם״.

אז למה משתמשים דווקא בשיטה הזו?

״כי באופן אלטרנטיבי, כדי לדעת מה תהיה התמותה של קבוצת אנשים מסוימת, של שנתון מסוים, אני צריך לעקוב אחריהם במשך 120 שנה. וזה פשוט לא יעזור לי הרבה ואף אחד לא יתעניין בזה. רק במדינות כמו שבדיה, שיש בהן נתונים ארוכי טווח, אפשר לראות את ההבדל בין תוחלת החיים התקופתית, שזו השיטה שאנחנו משתמשים בה, לבין תוחלת החיים הקוהורטית. ב־150 השנים האחרונות, תוחלת החיים הקוהורטית תמיד גבוהה יותר מתוחלת החיים התקופתית. פער של משהו כמו 8 שנים בערך״


למה הפסקנו למות

ברגע שהדמוגרפים יודעים מה שיעורי התמותה וכיצד הם מתנהגים ברגע נתון, השלב הבא הוא לנסות להסיק מהם משהו לעתיד. כלומר, לנסות לנבא לא רק מה תוחלת החיים כיום, אלא כיצד היא תשתנה בעתיד. וזה כבר עסק באמת מסובך.

איך מחשבים את תוחלת החיים העתידית?

״לוקחים את שיעורי התמותה של תקופה נתונה, ודרך מניפולציה סטטיסטית הפכים את זה להסתברות למות בכל גיל וגיל, ואז לוקחים קוהורטה היפותטית ומחשבים מתוכה כמה אדם שזה עתה נולד יחיה באופן ממוצע, וכמה זמן נוסף יחיה אדם בגיל 20, וכמה זמן נוסף יחיה אדם בגיל 30 וכך הלאה״.

ובעברית?

״אם אנחנו יודעים מה זו תוחלת חיים אפשר לדעת איך ניתן לחזות אותה. יש לנו שיעורים שנתיים של תמותה ואנחנו צריכים לראות מה תהיה המגמה של השינוי בשיעורים בעתיד. ואז צריך לחזות איך שיעורי התמותה בעתיד ישתנו״.

אבל איך אתם יכולים לחזות מה יקרה לשיעורי התמותה בעתיד?

״בשביל לענות על השאלה הזו צריך לקחת צעד אחורה. להבין איך שיעורי התמותה השתנו בעבר ומה גרם לתוחלת החיים לעלות. במהלך המאה ה־19 ועד שנות ה־60 של המאה ה־20, תוחלת החיים עלתה כמעט כולה בגלל ירידה בתמותה בגילאים צעירים. תמותת תינוקות, תמותת אנשים צעירים ותמותה של נשים בלידה. לכן תוחלת החיים השתפרה הרבה יותר לנשים, ולצעירים. השיפור בגילאים של אנשים מעל 60 היה קטן מאוד״.

מה גרם לירידה בתמותה?

״כל הדברים שקשורים לרמת חיים. הרפואה השפיעה על התמותה רק במאה ה־20, ולאט. עד אז הירידה בתמותה ההשפעה העיקרית היתה (אם לרפואה הייתה השפעה בכלל היא הייתה דרך בריאות הציבור), סניטציה, נקיון מים, תזונה. התמותה שהשתפרה היתה כתוצאה מירידה בממחלות מדבקות – שחפת וכו' – שהשפיעו מאוד על צעירים ונשים. תחשוב על זה, כל הספרות של המאה ה־19 זה מלא יתומים וכו'. התמותה היתה הרבה יותר שכיחה.

״השיפור בגילאים המבוגרים התחיל משנות ה־50 ואילך של המאה ה־20. משתי סיבות: 1. התמותה בגילאים הצעירים ירדה לרמה כל כך נמוכה שכבר אי אפשר להוריד את זה יותר (אנטיביוטיקה וכו'). כבר לא מתים כמעט ממחלות מדבקות (עד בוא האיידס). 2. טיפולים אפקטייבים רפואיים מתחילים להיכנס. משנות ה־70 ואילך יש מהפכה בתמותה ממחלות לב. מחלת לב היתה סיבת המוות העיקרית בכל המדינות המפותחות (בעיקר אצל גברים). פעם גברים בגילאים 50–60 היו מתים כמו זבובים, וזה כבר לא קורה. התמותה ממש ירדה בצורה דרמטית. וזה התחיל להעלות את תוחלת החיים בגילאים המבוגרים. סרטן, למשל, שיעורי התמותה מסרטן לא השתנו משמעותית. הרפואה שם עוד לא פרצה דרך. יכול להיות שאנחנו על סף דבר כזה, אבל זה עוד לא הגיע. רואים ניצנים של סוגים מסוימים של סרטן שיש טיפולים אפקטיביים״.


אל העתיד

מה אפשר ללמוד ממה שאנחנו יודעים על העבר לגבי העתיד? זה תלוי את מי שואלים, אומר לי פלטיאל, ונותן לי הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם ניבוי תוחלת החיים. מסתבר שיש שם שני מחנות עיקריים – האופטימיסטיים, שחושבים שתוחלת החיים תמשיך לעלות – והפסימיסטיים, שחושבים מן הסתם אחרת.

״אנחנו דומים למדינות המפותחות בנתוני התמותה, ולכן התחזיות אצלנו דומות. התחזית היא של עלייה קבועה והיא מבוססת על ניתוח מ־1950 שרואה מגמות זהות של ירידה בתמותה במדינות האלה, ולכן אנחנו ממשיכים עם זה קדימה.

״התמותה בגילאים הצעירים ירדה לרמה כזו שאף אחד לא מצפה שילד ימות בצעירותו היום. אם הוא מת זה אסון נוראי ובלתי צפוי. פעם זה היה חלק מהחיים. אז אנחנו לא מצפים שמישהו ימות ממחלה מדבקת. מתאונות כן. אנחנו לא מצפים שאנשים ימותו ממחלות לפני גיל מאוד מבוגר. הפסיקו למות ממחלות לב. מה שנשאר זה בעיקר סרטן.

״ולכן, אז כדי שתוחלת החיים תמשיך להשתפר בעתיד, יש לנו דבר אחד שלא פיצחנו, וזה סרטן. כדי שהקו הזה ימשיך ככה, אנחנו צריכים להאמין, וזה לשים הימור, על זה שהרפואה עומדת לפני פריצת דרך גם בסרטן. כי אחרת זה לא יקרה. כי אחרת האסכולה האופטימיסטית לא תקרה (למרות שעד היום היא קרתה, תוחלת החיים שברה למשל את התחזיות כי לא חזו את המהפכה בטיפול במחלות לב). ויש תחזיות אפילו עוד יותר אופטמיות, שאומרות שהרפואה נמצאת על סף פריצת דרך במאבק בהזדקנות באופן כללי. האופטימיסטים הם אנשים שמאמינים במדע. כי המדע הצליח במשך 150 שנה להגיע למגמה של קו ישר בעלייה בתוחלת החיים כנגד כל התחזיות, אז יש סיבה להאמין בו״.

״הפסימיסטים אומרים, ׳לא יכול להיות שזה ימשיך ככה׳. לפסימיסטים יש גורו: אולשנסקי. ב־2007 הוא אמר שתוחלת החיים לא תעבור את ה־85. הוא נתן המון סיבות. לא סביר שזה יהיה וזה יהיה וזה יהיה וזה יהיה. ניתוח ביולוגי ואבולוציוני ומה לא.

״הבסיס לטיעון הפסימי הוא כזה: כדי שתוחלת החיים תעלה בעתיד, שיעורי התמותה חייבים לרדת בגילאים מבוגרים מאוד. כי בגילאים הצעירים הם כבר ברמה מאוד נמוכה. לפי שיעורי התמותה של היום, יותר ממחצית מהאנשים יגיעו לגיל 80. ומשהו כמו 30% מגיעים לגיל 90. כדי שזה ישתפר אנחנו צריכים להאמין שבגילאים האלה – 75 ומעלה – שיעורי התמותה חייבים לרדת.

וממה מתים בגילאים האלה? מזה שגוף האדם מזדקן. זה כבר לא מחלה, זה למות מהזדקנות. והם אומרים שלא סביר שיהיה שינוי גדול בהזדקנות. משום שהזדקנות היא תופעה ביולוגית אבולוציונית. החיה הזו, האדם, יש לה אורך חיים מוגבל. אז איך אתם רוצים שזה ישתפר? זה לא הסרטן, זו הזדקנות עצמה״.

ואיפה אתה נמצא בין שתי האסכולות האלה?

״אני עובד ציבור, ולכן אני חייב ללכת עם הקונצנזוס. כי אין לי סיבה להאמין אחרת מרוב הסטטיסטיקאים בעולם. והקונצנזוס הוא מהאסכולה האופטימיסטית. הם מאמינים בזה בגלל הניסיון הגרוע שלהם בעבר. אם אני לוקח את התחזיות שלנו לאורך 20 השנים האחרונות, אנחנו תמיד היינו שמרנים ואמרנו שתוחלת החיים לא יכולה להמשיך לעלות כל כך מהר.

״אבל ניתוח של העשור אחרון הראה שכל ה"לא יכול להיות״ים האלה התבדו. לכן אם אני מסתכל על התחזיות שלי, רואים שאנחנו תמיד מתחת למגמה האמיתית (כלומר שתוחלת החיים בפועל גבוהה מאשר התחזיות – ש״א).

אז עכשיו אנחנו כבר פחות שמרנים, בגלל הניסיון. אבל אני יודע שאני לוקח הימור מסוים. משום שאני יודע שבשביל שהמגמה תמשיך אנחנו צריכים להאמין שתהיה פריצת דרך במחלות מסוימות (אני לא חושב שאנחנו צריכים להילחם בהזדקנות כי הגיל הבילוגי שלנו צעיר יותר. אנחנו מזדקנים פחות. אני פחות זקן מאבא שלי כשהיה בגיל שלי. עובדה שהגיל של האיש המבוגר בכל מדינה כל הזמן עולה, כלומר שהגוף מסוגל לחיות מעבר לגיל מסוים. זה נובע משינוי בתזונה, מזה שחיינו את חיינו הצעירים בלי מחלות מדבקות, לפני כן כולן היו בעצם אנשים ששרדו מחלות מדבקות). זה בעצם הימור שהשיפור של הסרטן יתחיל לאט כמו עם מחלות הלב ומשם זה יפרוץ וימשיך״.

איך אנחנו לעומת מדינות אחרות?

״לנו יש תקופת אמידה (הכוונה לתקופת שלגביה יש נתונים לחישוב שיעורי תמותה – ש״א) קצרה יותר, ולכן יוצא שאנחנו אופטימיסטיים יותר. אנחנו יכולים לאמוד רק מתחילת שנות ה־60. וכלל האצבע שלך הוא שאתה חוזה קדימה לתקופה שהיא מחצית מתקופת האמידה שלך. אני עושה פה תחזיות ל־50 שנה על סמך נתונים של 40 שנה בלבד, וזה לא נכון לעשות את זה. העניין הוא שתקופת האמידה שלנו מראה שיפור די יציב, ולכן גם התחזית שלנו קדימה די יציבה.

״זה לא חשוב אם נגיע לגיל 95 או לא בשנת 2050 ומשהו. מה שחשוב זה שהמודל הזה מאפשר לי לחשב מרווח טעות. המגמה החדשה בכל העולם לחישוב תחזיות אוכלוסיה אומרת ׳קח בחשבון שאתה כבר יודע מהניסיון שלך בעבר שיש לך סיכוי לטעות. השאלה היא בכמה לטעות? אתה אולי לא יודע אבל אתה צריך לאמוד את גבול הטעויות שלך. ולכן, בעצם, מה שאנחנו מפרסמים מניפה של תוחלת חיים שנעה בין גילאים מסוימים. זו התחזית האמיתית, וזה מה שמקבלי ההחלטות – האוצר, בנק ישראל וכו' – צריכים לקחת בחשבון. את המניפה״.


(התפרסם הערב במהדורת האייפד)

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.