פרולוג
ב-4 בדצמבר 2007, עת הייתי עיתונאי בן שלושה שבועות בלבד, נכחתי בדיון בוועדת הכספים. היה זה אחד הדיונים הראשונים שיצא לי לצפות בהם בגוף ראשון, והוא היה כל כך עוצמתי, כל כך תיאטרון-אבסורדי, שהוא הותיר בי רושם עז.
בימים אלה, כשאני מחפש ברשת חומרים מחומרים שונים, פתאום נתקלתי בפרוטוקול של הדיון ההוא. קראתי שוב ושוב, ונזכרתי עד כמה הזוי היה הדיון ההוא.

רקע קצר
הדיון היה חלק מדיוני חוק ההסדרים לשנת 2008. הדיון הספציפי הזה הוא על אחד הפרקים המורכבים והקשים ביותר בחוק ההסדרים, שעיקרו הסדרת שיטת ההתמחרות בין קופות החולים לבין בתי החולים. סביר להניח שיש בערך 14 אנשים במדינה בכל רגע נתון שבאמת מבינים לעומק את העניין הזה, רובם ככולם לא נכחו בחדר במהלך הדיון, וממילא לאף אחד מהם אין זכות הצבעה בכנסת ישראל. מתוך הח"כים שנכחו בדיון, אני ספק אם מישהו מלבד יעקב ליצמן וחיים אורון הבינו משהו בנושא. אבל זה לא באמת משנה, שכן הדיון היה בעיקר בשביל הפרוטוקול, שכן ממילא בעת ההצבעות הגיע יו"ר הקואליציה דאז אלי אפללו, על שפמו ופמלייתו, כשהוא מחליף כמעט את כל חברי הוועדה בח"כים צייתניים מהקואליציה על מנת לוודא שהסעיפים מאושרים בלי בעיה.

השורה התחתונה, למי שלא יצליח לצלוח את השורות הבאות, היא כזו: מבחינת האוצר, אסור שיהיה היצע גדול מדי של שירותי בריאות, שכן – רחמנא ליצלן – התושבים עוד ירצו להשתמש בהיצע השירותים הזה (למשל, במכשירי MRI). לכן, מבחינת האוצר, צריך לוודא שההיצע לא משתולל. והואיל וההיצע הוא בתי החולים והרופאים שבו, צריך לוודא שמי שמשלם את החשבון (קרי, קופות החולים, שממומנות בידי הציבור) לא מתנדב לשלם יותר מדי. ואיך עושים את זה? יוצרים מנגנון שבו לא משתלם לקופה לממן יותר מדי שירותי רפואה לחולים, על ידי העלאת המחירים של אותם שירותים. פשטות מופלאה. וכעת לגרסה הארוכה.
להמשך קריאה ←