קודם כל, מוזיקה:

1.

אני בן 43. אני לא אוהב להיות בן 43, כי מבחינתי להיות בן 43 זה כבר להיות בן 50, ולהיות בן 50 זה כבר רגל בקבר. אני לא ייחודי בקו המחשבה הזה, והוא גם לא ייחודי לגיל הזה. לדעתי מגיל 30 אני כבר מרגיש ככה.
בשביל לא להרגיש בן 43, כלומר 50, כלומר בקבר, אני עושה דברים. קעקועים. ספורט. קניות בשוק. אפילו התחלתי לשתות קפה.
כל זה לא מספיק. אני צריך עוד. המוות נושף בעורפי, כל יום קצת יותר. אז החלטתי לחבר רשימת דברים שהייתי רוצה להספיק לעשות עד גיל 50. נשארו לי שש שנים וחצי. זה לא המון. אני יודע שכנראה לא אצליח לעשות 90% ממה שכתוב כאן. זה בסדר. אסתפק גם ב-10%.

2.

אני רוצה לבקר באנטרקטיקה. אני מקנא בכל מי שהיו שם, ובכל מי שעוד יהיו שם לפני. אני רוצה להיות בקצה העולם. לשוט לשם באוניה גדולה שמטלטלת על הגלים דרך הימים הסוערים והקשוחים בתבל. אני רוצה להגיע לשם אחרי שבוע של שיט ושהלסת שלי תישמט מההוד הלבן, מהשקט הרועם. אני רוצה להיות במקום בו יש הכי פחות אנשים בעולם. להתפעל מהטבע, להחסיר נשימה מפלאי העולם. אני רוצה להיות שם לפני שיימס. אני רוצה להיות שם לפני שאפקע. אף אחד לא רוצה לבוא איתי לאנטרקטיקה, וזה יקר ומסובך. יש מצב שבסוף פשוט אסע לבדי, שניה לפני יומולדת 50.

3.

יש עוד מקומות שאני רוצה לבקר בהם. אני ממש רוצה להיות ביפן. אני חושב שזה יהיה הראשון שבהם. אולי אפילו בשנה הבאה. הבן הגדול שלי גם בקטע. לאחרונה הוא זולל סושי וסלמון טרי כאילו זה חטיפים. במשך שנים פחדתי שלא יהיה לי מה לאכול ביפן, כי אני לא מסוגל לגעת בכל מה שיצא מהים, אבל מספיק סרטונים בטיקטוק גרמו לי להבין שיהיה בסדר. מקסימום אוכל רק קינוחים שנראים כמו הדברים הכי חמודים בעולם. ואבטיח מרובע. אני חייב לאכול אבטיח מרובע פעם אחת לפני שאמות. אני בכלל לא אוהב אבטיח, אבל מרובע, תקשיבו, זה משהו אחר.

4.

הייתי רוצה לעשות עוד מסלול הליכה ארוך אחד. אבל ארוך. לא שבוע, חודש. לקום בבוקר, לסדר את התיק, ולהתחיל ללכת. להזיע, להסריח, להשיל מעצמי עור ישן, נשמה ישנה. לאכול את מה שיש, לדבר עם מי שיש, להתפעל מחיים של אחרים לאורך הדרך, ולישון היכן ששוקעת השמש. לא כל כך אכפת לי אם באירופה או בארה״ב או באוסטרליה. העיקר ללכת, והרבה. אני חבר בקהילת פייסבוק של שבילים ארוכים באירופה ובעולם שמוציאה לי את העיניים. אני עוקב באינסטוש אחרי ישראלי מקסים אחד שכל כמה זמן ממריא עם עצמו לאירופה בשביל ללכת שביל הליכה ארוך נוסף ואני מלא מלא בקנאה. מת לעשות עוד אחד כזה, אבל לא עם עצמי. עם חברים, או עם הבן שלי, או איתה. עם מי שירצה, ושארגיש איתו מספיק נוח. אין כמו הליכה ארוכה בשביל לזכך את הנשמה. אין, ולא תהיה.

5.

אני רוצה לכתוב עוד ספר. אני משקר. אני רוצה לכתוב עוד כמה ספרים. כבר התחלתי לכתוב עוד אחד לפני המלחמה, אבל אז המלחמה, ולאחרונה דברים אחרים שמעיקים מאוד על נשמתי, מדירים שינה מעיני, מדירים שמחה מחיי, וקשה לי לחזור לכתוב. אני חייב לעשות את זה. אולי אקח שבוע חופש לבדי בהרים, באיזו בקתה, ואכתוב? בחיים אחרים הייתי עושה את זה. בחיים אחרים הייתי מתחיל להשקיע את הכסף שאין לי בגיל 20 ובמקביל מתחיל לבנות מאסת שריר. בחיים אחרים לא בטוח שהייתי עושה ילדים. בחיים אחרים אולי הייתי מטייל מסביב לעולם וכותב טורים מארצות הים לכל מי שהיה מעוניין לשלם. בחיים אחרים. אין חיים אחרים. החיים האלה הם החיים שקיבלנו, הם החיים שעשינו, הם החיים שאנחנו עושים מדי יום ויום. בחיים האלה בין בקתה, אין הרים. בחיים האלה יש ארבעה קירות שלפעמים מגוננים עליך, ולפעמים חונקים. בחיים האלה יש נפש טרופה שנאבקת להישאר עם מספיק חמצן בריאות בשביל לשרוד עוד יום אחד, עוד יום אחד. בחיים האלה, כך אני מקווה יותר מכל דבר אחר, מתישהו, בקרוב, תיראה יבשה באופק, ואוכל לחזור לכתוב.

6.

אני מאוד אוהב את העבודה שלי ומרגיש בר מזל שאני יכול להמשיך ליצור את הדברים שאני יוצר, אבל הייתי רוצה ליצור עוד. הייתי רוצה לעשות יותר רדיו. הרבה יותר. גם חדשות, אבל גם לא. הייתי רוצה לעשות דברים מוזרים ומשונים. דברים שאנשים ירימו גבה וישאלו ׳למה לעזאזל הוא עושה את זה?׳. הייתי רוצה לנסות, ולהיכשל, ולנסות שוב, ולהצליח.
מכל המדיומים שהתנסיתי ואני מתנסה בהם, לרדיו יש לי חיבה מיוחדת. רדיו הוא מדיום חסר גינונים. לא צריך איפור, לא צריך חליפה, לא צריך כלום חוץ מאת עצמך. אתה נכנס לאולפן, ובבת אחת מתחבר באופן הכי אינטימי שיש עם מאות אלפי מאזינים. בשידור חי ברדיו יש קסם בלתי רגיל. כל רגע יכול לקרות משהו. פיגוע, מלחמה, מה שזה לא יהיה. אתה צריך בו זמנית להיות מוכן ודרוך לאפשרות המטלטלת הזו, לדעת להחזיק שידור גם כשאין עדיין מספיק מידע למסור, ומצד שני להיות כל כולך ברגע הזה, בשידור שאתה והצוות הכנתם. להכיר את המרואיינים, להכיר את החומר, להרגיש את השידור, לדעת מתי צריך לשאול עוד שאלה, ומתי די. מתי צריך ללחוץ, ומתי צריך פשוט לשתוק ולתת לראיון להתגלגל. מתי לראות את הפרנטרית שלך מובילה, ומתי להידחף עם שאלה משלך. ואז, בסוף השעה, או השעתיים, השידור נגמר ואיננו עוד. מי ששמע, שמע, מי שלא, כבר לא ישמע. יצירה חד פעמית, על כל החסרונות והיתרונות שבכך. מת על זה. רוצה עוד הרבה מזה.

7.

הייתי רוצה ליצור סדרת דוקו. כבר עבדתי על אחת, עם אנשים מוכשרים ונהדרים, ואז המלחמה. מקווה מאוד להצליח להתניע משהו חדש במישור הזה בקרוב. דוקו הוא חיה מסתורית, מבחינתי. אני רגיל לעבוד בקצב גבוה. ליצור משהו מהיום לעוד שבוע, מהיום למחר, מהיום להיום. דוקו זו עבודה של מהיום לעוד שנה וחצי. יש המון חומרים שאי אפשר להכניס לתבשיל כזה, בטח במציאות תזזיתית כמו בישראל. לכן צריך לבחור בקפידה רבה את החומרים שאפשר לתת להם הרבה זמן להבשיל, ושהדרך הנכונה לספר אותם היא צלילה עמוקה עמוקה לתוך הנושא בשביל לפרק אותו עד העצם. אתגר אדיר, אדיר, שאני לא יודע אם אעשה מספיק טוב, אבל אני ממש ממש מקווה שאצליח. אצליח לנסות, הכוונה. תחזיקו לי אצבעות.

8.

הייתי רוצה להיות מסוגל לרוץ חצי מרתון פעם אחת. רק פעם אחת ולא יותר. צריך להתאמן לזה ברצינות, וגם לדעת מה אתה עושה כשאתה רץ. ואני אין לי מושג מה אני עושה כשאני רץ, ולא חושב שאני מסוגל לעמוד בתוכנית אימונים רצינית מהסוג הזה רק עם עצמי ואפליקציה. אבל הייתי רוצה.

9.

הייתי רוצה להיות אבא יותר טוב. הייתי רוצה להיות בן זוג יותר טוב. הייתי רוצה להיות בן אדם יותר טוב. יש לי עוד המון מה לכתוב על זה, אבל אני עדיין לא יכול לכתוב על זה בפומבי. אולי יום אחד.

10.

יש עוד המון דברים. הייתי רוצה לטייל שנה סביב העולם. הייתי רוצה לטפס על הר גבוה, אבל לא גבוה מדי. משהו אפשרי. על הקילימנג׳רו, נניח. הייתי רוצה לעשות טיול אוכל משוגע באיטליה. או בצרפת. הייתי רוצה ללמוד לבשל. או סתם לאכול ממש ממש טוב. הייתי רוצה למצוא את השוקולד הכי טוב בעולם. הייתי רוצה להיפגש עם האנשים מעניינים בעולם. הייתי רוצה לקרוא ספר חדש אחד בכל חודש. לנהוג באלפא רומיאו. לנסוע לחו״ל רק היא ואני. לטוס בכדור פורח אבל בלי לפחד. לעשות עוד עגיל מבלי לאבד את היכולת לישון על הצד הזה. אני רוצה להיות שם. לעשות המון, לבלוע את העולם, לא להתעייף כל כך הרבה כל הזמן, להספיק הכל לפני שייגמר. כי תיכף ייגמר.