אחרי שלפני חודשיים הצליח וואינט להסעיר את מקומותינו בסיפור הקוף התוקפני, שב היום האתר ומספק לנו פנינה חדשותית נדירה אחרת. והפעם – התאבדות מסתורית בשחקים.

הנה הידיעה בוואינט, תחת הכותרת:

קנדה: קפץ אל מותו ממטוס בגובה 10 קילומטר

מרגש ומסתורי, נכון? הבה נמשיך ונקרא, ואולי גם נחכים. איך הכל התחיל?

נוסע במטוס נוסעים קטן פתח את הדלת מעל צפון קנדה, וקפץ אל מותו מגובה של עשרה קילומטרים

בינתיים זה נשמע כמו סיפור שגרתי לחלוטין. מי מאיתנו לא בילה במטוס נוסעים קטן בשמי קנדה ובאמצע הטיסה התאפק שלא לפתוח את הדלת בשביל להתרענן. אלא שכל מי שניסה לעשות את זה יודע כי זוהי משימה בלתי אפשרית לפתוח את דלת המטוס במהלך הטיסה, בין היתר בגלל שעל יד הדלת יושבת אישה שמנה ואוכלת דברים שמשאירים פירורים. הרבה פירורים. אבל, כך מתברר, בקנדה ישנם אנשים בעלי תושייה רבה:

מהמשטרה נמסר כי הצעיר, כבן 20, הצליח לפתוח את הדלת באמצעות מפתח ברגים.

שנאמר, אם כבר אינסטלטור, אז עד הסוף. או במלים אחרות, גם אני לא הולך לשום מקום בלי מפתח הברגים שלי.

ובכן, קריאת המשך הידיעה מגלה כי פתיחת הדלת באמצעות מפתח הברגים לא הייתה משימה קלה עד כדי כך, למרות שזה נשמע פשוט ממש כמו למצוא את חלקיק היגס.

על פי הדיווח בעיתון "גרדיאן", שני הטייסים נאבקו עם הצעיר, אך לא הצליחו למנוע ממנו לפתוח את הדלת ולזנק החוצה.

אוקיי… תודו שצריך לקרוא את השורה הזו פעם נוספת:

שני הטייסים נאבקו עם הצעיר, אך לא הצליחו למנוע ממנו לפתוח את הדלת ולזנק החוצה.

כעת, למען הסדר הטוב, ולפני שאנחנו קופצים למסקנות חפוזות, כדאי לנסות ולברר כמה טייסים היו על אותו מטוס נוסעים קטן באותה טיסה. שכן, אם היו שם, נניח, עשרים וחמישה טייסים, או אפילו שלושה טייסים, נדמה שאין לנו בעיה עם זה ששני הטייסים נאבקו עם הצעיר. נכון? אבל אם היו שם רק שני טייסים… אז… איך לומר…

והידיעה, והמתח, ממשיכים:

בעקבות זאת אף צנח לחץ האוויר במטוס, והטייסים נאלצו לבצע נחיתת חירום כשהדלת פתוחה.

ברור. למרות שאני חייב לומר – בסרטים שאני ראיתי, כשפותחים את דלת המטוס (בדרך כלל לא עם מפתח ברגים), מייד כל הדברים וכל הנוסעים, לרבות האישה השמנה ולרבות הפירורים, מתחילים להתעופף החוצה. יעני, אם במטוס היו רק שני טייסים, ושניהם ניסו למנוע מהצעיר לא לפתוח את הדלת (עם מפתח הברגים, לא לשכוח), אבל הם לא הצליחו, והדלת נפתחה, וכל זה בגובה של 10 קילומטרים (שקר כלשהו), וצנח לחץ האוויר במטוס – איך לעזאזל שני הטייסים הצליחו גם לא להתעופף החוצה, וגם להנחית את המטוס בשלום. הואיל וכל התסריט הזה נשמע בדיוני להפליא, הרי שיש לו רק תשובה פשוטה אחת – שני הטייסים היו אנשי מוסד, וסייג לחוכמה שתיקה, או משהו כזה.

אבל אז זה ממשיך –

השוטרים דיווחו כי המטוס – בו היו שני טייסים ושני נוסעים – עשה את דרכו מיילונייף למפרץ קיימברידג'.

אהה!!! במטוס היו ארבעה אנשים – שני נוסעים ושני טייסים. בהנחה שאחד הנוסעים הוא הקופץ, ובהינתן ששני הטייסים היו עסוקים במלחמה עם מפתח הברגים, הרי שיש לנו פיתרון – הנוסע הנוסף והמסתורי הוא הוא שהציל את מצב החירום. הוא בוודאי זינק אל עבר תא הטייס הנטוש (כי מסתבר שלא היו במטוס עשרים וחמישה טייסים וגם לא שלושה אלא רק שניים, חסרי אחריות משהו) ובעוד הטייסים מתקוטטים ומשתדלים שלא להתעופף החוצה, הוא הנחית את המטוס בשלום. משמע, הנוסע הנוסף והמסתורי הוא הוא איש מוסד בעברו, ולכן שמו אינו מוזכר בכתבה החדשותית.

אגב, אם תהיתם –

כ-180 קילומטר לפני היעד, קפץ הצעיר מכלי הטיס. כוחות המשטרה עורכים חיפושים אחר גופתו.

או כמו שאומרים אצלנו, שיהיה להם בהצלחה.

אבל בדיוק אחרי שכבר חשבנו שפתרנו את התעלומה במרומים, מגיעה ההנחתה –

"המטוס נחת כשדלתו פתוחה", סיפרו במשטרה. "איכשהו הצליחו הטייסים לשלוט בכלי הטיס ולהנחית אותו בשלום. שלושת הנוסעים לא נפגעו".

אהה!!! במטוס היו שלושה נוסעים! נשאלת השאלה – האם שלושת הנוסעים הם שני הטייסים והנוסע המסתורי (איש המוסד), או שמא מדובר בשלושה נוסעים נוספים (מטבע הדברים, שלושה סוכני מוסד נוספים) שהסתתרו אי שם בבטן מטוס הנוסעים הקטן, איפהשהו בין האוראניום המועשר שהוביל המטוס לבין הארגזים שהכילו את הפרוטוקולים של זקני ציון שהיו בדרכם לארכיון בוונקובר. אני מריח פעולת טיוח בינלאומית.

פול לסריץ', מבעלי חברת הטיסה הקטנה שלה שייך המטוס, הילל את הטייסים על "נחיתה מוצלחת וניהול טיסה יאות כשרוח מקפיאה משתוללת במטוס". הוא אמר כי הטייסים היו נסערים מכדי לשוחח עם עיתונאים.

והנה בא הסיפור לסופו ואיתו גאולה לציון. ראשית, אנו למדים שפול לסריץ' הוא בעל חברת הטיסה הקטנה, וככזה, וככזו, הוא מחזיק מטוסי נוסעים קטנים. ולא זו בלבד, אלא שלדעתו הדבר היעיל ביותר בטיסת נוסעים קטנה בחברת טיסות קטנה במטוס נוסעים קטן הוא לשמור על יחס של 1:1 בין מספר הנוסעים לבין מספר הטייסים (כאן היה צריך להיות לינק לקטע ב"העולם הערב" שבו מסופר על הרובוט הקטן קטן שבונה רובוט קטן קטן קטן, אבל לא הצלחתי למצוא את הקטע הזה ברשת. המוצא הישר יבוא על שכרו ויזכה בתהילה זמנית).
מלבד זאת, פול לסריץ' אינו סתם אומר דברים. הו לא. פול לסריץ' מהלל. כן כן, הוא מהלל. ומלבד כל זאת, הרוח שהשתוללה במטוס הייתה גם מקפיאה. ולמרות כל זאת, למרות הקיפאון, והרוח המשתוללת, והעובדה שהצליחו להנחית את הטיסה בשלום (בעזרתה של חוליית אנשי המוסד שהסתתרה במטוס וכעת הגרדיאן מנסה לטייח את קיומה), הטייסים הם גם אנשים. אחרי כל זה, הם היו נסערים מדי בשביל לשוחח עם עיתונאים.

או במלים אחרות, "עכשיו אני אשאל שאלות, ואתה תמציא".

שבת שלום.

בעקבות הפוסט הקודם, זה עם האישה והקוף, העיר לי עמיתי מיקי הבוקר כי אילו הייתי עושה את עבודתי העיתונאית ביסודיות, הרי שהייתי מוצא בנקל את התשובה לשאלה ששאלתי בסוף הפוסט, והיא – כיצד האישה הצליחה גם להיפצע אנושות מידי הקוף התוקף, וגם להורגו. מאוחר יותר, הקורא והעמית אורי עשה לי שירות טוב וצירף בתגובתו לינק לידיעה המלאה בהארץ השופכת אור על הסיפור כולו. כעת, ברשותכם, הבה נעקוב אחר השתלשלות העניינים, שלב אחר שלב, כפי שפורטה בידיעה המלאה ב"הארץ":

טראוויס, השימנפזה המאולף שכיכב בעבר בפרסומות טלוויזיוניות לחברת קוקה קולה ולמותג ההלבשה האמריקאי old navy נורה למוות אתמול (שני) בידי המשטרה לאחר שתקף אשה ופצע אותה קשה.

מה אנו יודעים עד כה? שבדומה לישראל, גם בארה"ב יש שימפנז שהפך לסלב, רק שבארה"ב מדובר בשימפנז אמיתי.

המשטרה מסרה כי השימפנזה, שבמשך 15 שנותיו חי בקרב בני אדם בעיר סטמפורד שבקונטיקט, ארה"ב, השתולל ותקף מספר אנשים ביניהם את בעליו ושני שוטרים.

אהה, מכאן אנו למדים שבארה"ב מגדלים קופים כחיות מחמד. לקוף, כך נדמה, נמאס מזה שהבעלים המטומטמים שלו מגדלים אותו בבית, והחליט לבצע בהם את זממו. כעת הסיפור הופך להיות פרוע יותר:

השימפנזה, שמשקלו 90 ק"ג, ברח אתמול מבית בעליו, סנדרה הרולד. חברתה של הרולד, קרלה נאש הגיעה למקום על מנת לעזור לה בחיפושים. אולם, ברגע שיצאה נאש מרכבה התנפל עליה השימפנזה בפראות. הרולד ההמומה רצה חזרה לתוך הבית והתקשרה למשטרה.

ובכן, מתברר שלאישה שמגדלת קוף בביתה יש חברים, ולא רק דמיוניים, או לכל הפחות חברה אחת, בשם קרלה. ומה עשתה האישה שמגדלת קוף בביתה אחרי שהקוף תקף את חברתה המסורה? הנה:

לאחר שדיווחה לשוטרים על התקיפה היא יצאה במהירות מהבית חמושה בסכין מטבח. מהמשטרה נמסר כי על מנת להציל את חברתה, הרולד דקרה כמה פעמים את השימפנזה, שהיה חיית המחמד שלה במשך שנים רבות.

כך מביעה האישה את נאמנותה לחיית המחמד שלה. אחרי שגידלה את הקוף במשך 15 שנים, היא החליטה שהגיע הזמן לצאת לפעולת נקם. לא פלא, נדמה לי, שהקוף היה הראשון להתקומם, בבחינת "הקם להורגך – השכם להורגו". לדעתי, עם קצת תחקיר אמיץ מצד כתב המקומון השכונתי, תיחשף בפנינו בקרוב מאד פרשת התעללות מינית חמורה מאד של האישה בקופה. בינתיים, נמשיך:

לאחר ההתקפה הראשונה, השימפנזה ברח אל תוך ביתה של הרולד והחל להשחית את הרהיטים עד שהגיעה המשטרה למקום.

קוף חכם,

השוטרים ניסו למנוע מהשימפנזה לצאת מהבית, על מנת שהרופאים יוכלו לטפל בנאש הפצועה. אולם, השימפנזה יצא שוב החוצה והחל לרדוף אחר השוטרים שנסוגו למכוניותיהם.

קוף חכם מאד אפילו,

טראוויס היכה במראת הצד של ניידת משטרה ואז אף פתח את דלת המכונית בניסיון לתקוף את השוטר שישב בתוכה.

ויצירתי.

בתגובה ירה השוטר בשימפנזה מספר פעמים וזה ברח מהמקום לכיוון הבית.

כעת אנחנו למדים שארה"ב היא מדינה שומרת חוק, שבה נאכפים החוקים ביד ברזל ובזרוע נטויה, ללא הבחנה בין דת, צבע, גזע, מין או השתייכות לשלב אבולוציוני כלשהו. משירו השוטרים בקוף, ומשזה ברח, לא נותר להם אלא לגזור את הקופון ולהפוך לגיבורים המקומיים:

השוטרים עקבו אחר סימני הדם שהשאיר אחריו וגילו את גופתו בתוך הבית.

סיכום עד כאן: קוף מת – 1.

קרלה נאש אושפזה במצב קשה לאחר שספגה פציעות בפניה ובידיה. בעליו של טראוויס, סנדרה הרולד, ושני שוטרים נוספים סבלו מפציעות קלות.

סיכום עד כאן: קוף מת – 1, נפגעים בקרב המטומטמים של העיירה – 4. ועכשיו, כפי שמחייב הפרוטוקול לעשות לאחר כל אירוע חמור, יש לתחקר ולבדוק מה הביא לתקיפה הנוראית. הנה:

המשטרה מסרה כי לא ידוע מה הוביל להתפרצותו האלימה של השימפנזה. מומחה מגן החיות בברונקס ספרה כי שימפנזות הן חיות בלתי צפויות ומסוכנות, אפילו לאחר שחיו שנים בקרב בני אדם.

טוב שגן החיות מחזיק גם מומחים. חומר למחשבה: אולי בפעם הבאה כדאי שהמומחית תגיד את זה לאנשים שמגדלים קוף בביתם לפני שמגיעים אליה אנשים מהעיתון. בפסקה האחרונה של הסיפור אנחנו מגלים את הזווית הרחבה של כל העניין:

זו לא הפעם הראשונה שהשימפנזה טראוויס השתולל בעבר. ב-2003 הוא ברח מבעליו למשך שעתיים. אז ניסו השוטרים להחזירו לביתו בעזרת עוגיות וגלידה, אך הצליחו להשתלט עליו רק לאחר שתשו כוחותיו.

כן חברים, זו לא הפעם הראשונה שהקוף ניסה לשפר את מצבו העגום. והנה עוד תובנה על מנהגי האמריקנים: בפעם הראשונה הם ינסו לפתות אותך עם עוגיות וגלידה, בפעם השנייה הם כבר יהרגו אותך, קוף או לא קוף. והנה עוד חומר למחשבה, כשירות לקוראת סנדרה הרולד: למה נדרשו לך שש שנים בשביל להבין שאולי זה לא רעיון טוב להחזיק קוף בבית?

ולקוראת חדת העין, אדר – את רואה? התגית "קוף" הפכה לשימושית ביותר. מלבד זאת, מתוקף תפקידי בעיתון, יש לי הרגשה שאוכל להשתמש בה לא מעט בעתיד. אחרי הכל, משביעים את הכנסת הקרובה כבר בשבוע הבא.

ובשולי הדברים, הסיפור הזה הזכיר לי שכשהייתי קטן, אי שם בפתח תקווה, היה מבצע כזה של טרופית, שבמסגרתו, נדמה לי, היינו צריכים לאסוף אריזות ריקות של טרופית, לשלוח אותן לאנשהו, ובין הפרסים שהוגרלו היה גם קוף. אני לא יודע אם מישהו מקוראיי זוכר את המבצע ההזוי הזה, אבל אני מוכן להישבע שכך היה. במבט לאחור, אולי כל הדמעות שהזלתי על אי זכייתי במבצע ההוא היו לחינם.

ובאקט אחרון של הומאז', ולמי שתהה בעניין הכותרת של הפוסט הזה ושל הפוסט הקודם, אני מביא כאן את שירה האלמותי של להקת "ועד בית" – בלוז הקוף והג'ירף. האזנה נעימה.

(למתעניינים, הנה סיפורה המלא של הלהקה, והנה שלל שיריה).