לילה, שקט, ואת ישנה. אני מתלבש חרישית מבלי להעיר אותך. נועל את נעלי הספורט, אוסף את המפתחות מהשולחן, ויוצא לאט החוצה. אני מסובב את המפתח בלאט.

אני נוסע באוטו. מקיף את העיר העצומה הזו בסיבובים גדולים. אין לי סבלנות להכניס את הפאנל הנשלף של הרדיו למקומו, אז כל מה שנשאר לי בשביל לנצח את השקט הוא לדבר אל עצמי בקול רם או לשיר. בסופו של דבר, אני מבין ששתי האפשרויות הן לא משהו, ומעדיף לשתוק. גם הפעם, כך נראה, השקט גובר.

הקווים הלבנים שבאמצע הכביש מקווקווים. אלה שבצדדיו רצופים, אך צהובים. אני נוסע מרמזור לרמזור. נהנה מכל אחד שאני נאלץ לעמוד בו. נהנה מכל אחד שמוריק לכבודי. לעיתים, נהגים במכוניות אחרות נעמדים לידי. הם כולם מסתכלים עלי, אני מרגיש. הם כולם לועגים. מצביעים עלי ואומרים דבר מה לנערה בגופיה הלבנה שיושבת על ידם, סיגריה בפיה, ידה נשענת על החלון הפתוח. אחר כך הם משלבים להילוך ומתרחקים בחריקה.

זה היה שבוע ארוך, את בוודאי יודעת, ואני רוצה להשאיר אותו מאחוריי. אני מרגיש שאני צריך לגמוע עוד קילומטרים רבים בשביל להתרחק ממנו, בנוסף על כל אלה שכבר גמעתי. ובכל זאת, צמאה נפשי, ואינה יודעת למה, ואינה יודע מדוע. השבוע, באחד הלילות, אמרתי לך במיטה שלפעמים אתה משוכנע שהעולם אינו מצליח לשמוע את זעקתך, כשבעצם אתה אינך זועק כלל, כי אינך יודע אפילו מה אתה רוצה לזעוק. באופן אירוני, אמרת שאינך מבינה. ואני נעלבתי, הסתובבתי החוצה ממך, הלאה, ונתתי לך להירדם כשידך על מותני, ואת בנשימות כבדות של אשמה. שכבתי שם על הצד, ידך עודה מותני, למשך חצי שעה, מבלי להירדם. נזכרתי ברומן ההוא, הארוך, ששוכב בשני עותקים על המדף בחדר העבודה, מלא בהערות. שיקרתי לעצמי שלמחרת אתחיל לשכתב אותו. אחר כך חשבתי על סבתא שלי.

אני אוהב את הלילה. אני אוהב לנהוג במכונית. אני אוהב כשמהרמקולים בוקעת מוסיקת דאנס מטופשת בווליום שיכול להחריש. אני אוהב לתופף עם הידיים על גלגל ההגה, בזמן שאני לוחץ עוד ועוד על דוושת התאוצה. אני אוהב לנסוע מהר, להרגיש יחסי, להרגיש את קווי האור נמתחים. אני אוהב לנסוע מהר, ולדמיין מה היה קורה, אילו במהירות הזו שאני נוסע בה כעת, במאה וחמישים קילומטרים בשעה, הייתי שובר את ההגה חזק אל השמאל, וברגע אחד של חריקת פח והתקמטות כללית, הייתי מתנגש בקיר הבטון הארוך, והכל היה נעצר ונגמר.