ויש שאדם מחכה. ובזמן שהוא מחכה, מלבד המכוניות החולפות והנשים המתחלפות, מחשבות מתרוצצות בתוך ראשו. ובמיוחד מחשבה אחת, בה הוא נזכר בתימהון על כל הפעמים בהן חיכה. ברוב המקרים, הסתיימה ההמתנה במפח נפש. פעמים, בהפנייה לבדיקה. בחלק אחר של המקרים, הסתיימה ההמתנה בפתק החלפה להמתנה חדשה.
יש שאדם מחכה. הוא יושב על ספסל, גבו שעון על הקיר. הספסל מתקלף. הקיר מתקלף. גם הוא בעצמו מתקלף. מדי פעם הוא רוכן קדימה. לעיתים אף פורם את שרוכיו ורוכס אותם מחדש, הדוקים יותר ויותר, עד שנחנקות הרגליים. ותמיד חם שם, על יד הספסל עליו הוא ממתין. ותמיד גם לח שם, והקירות נוזלים מזיעה, והספסל ממשיך להתקלף בזמן שכולם נעלמים לארוחת הצהריים בין עצי האקליפטוס.
ויש שאדם מחכה. לעיתים, הוא כמעט בטוח שהוא יודע בדיוק עבור מה. פעמים אחרות, הוא פשוט מחכה. הוא שולח את הידיים מאחורי ראשו, מנסה לסגל לעצמו מראה של אחד שמחכה בשלווה. לוּ היה לו חמציץ, היה לועס אותו בקור רוח, מצמצם עיניים תחת כובע הקש הגדול שהיה מונח על ראשו, ועושה עצמו נרדם לא נרדם. כשהזדמנות קלה הייתה נקרית בדרכו, היה משגר אליה מבט, מכווץ שפתיים ושורק בזלזול, בזילות רוח.
יש שאדם מחכה. עמוק בפנים, בזמן שכל האחרים חושבים שהוא סתם מחכה, כמו שאנשים מחכים לפעמים, הוא בעצם מודאג. עמוק יותר, מיצי קיבתו מכלים רקמות ריריות מרוב היסטריה. אולקוסים אוכלים זה את זה. מעיים רגיזים נכרכים סביב עצמם בפרכוס. כיבים מדממים עושים הומאז' לסרטים של טרנטינו.
ויש שאדם משתרך במעלה הרחוב, משאיר מאחוריו רק חלל ריק בקווי המתאר של דמותו שימשיך להמתין בלעדיו על הספסל. לעיתים זה בירוחם, לעיתים בירושלים. לעיתים זה בדרך אל המרכז המסחרי, לעיתים זה בצעדים נגררים בחריקה. ולעיתים זה בדרך חזרה אל הדירה הריקה, שאת רצפתה כיסו בינתיים בשכבה רפה גם חול גם אבק, רכובים על גבי הרוח שחדר אל דממת הבית, דרך החלון ששכח לסגור לפני שיצא.
של מי המוזיקה היפה הזאת?
שלמה גרוניך. הקטע נקרא טרנזישן, והוא מתוך האוסף של גרוניך