(!)
אני זוכר את הלילה בו המילניום התחלף. זה היה על הגג של מישהו. היינו שם, כולם, ועוד כל מיני אנשים אחרים שלא הכרתי ושאני לא זוכר. הייתי עם אסנת אז, והייתי מאושר. גם היא הייתה מאושרת. אז עוד היינו מאושרים.
חיכיתי הרבה זמן ללילה ההוא. תקופה ארוכה פחדתי שאהיה תקוע בצבא באיזה מגדל שמירה שכוח. בסוף, איכשהו, זה לא קרה. אני זוכר שאפילו חיברתי על זה סיפור קצר שקראו לו "לפני הפרסומות". האמת? זה היה סיפור לא רע.
עוד לפני זה, כשהייתי איפשהו בין כיתה א' ל-ג', ניסיתי לחשב באיזו שנה אהיה בן 20. אני זוכר את ההתפעמות שאחזה בי כשהבנתי לראשונה שזה יקרה בשנת 2000. זה היה בשביל ההליכה שעבר בין הבית של אלון זהבי לבין גן מיכל. קרוב לוודאי שהייתי לבד.

(@)
הטלוויזיה שלנו משדרת שידורים מטופשים עם מייקל לואיס ואת לידי, ישנה על הספה. אתמול זה הייתי אני שנרדמתי, ואת כעסת. בעוד חודשיים, אם הכל יילך כמתוכנן, יוולד הילד. חודשיים. זה לא הרבה. מוזר, לאחרונה נדמה לי שאני ממש מרגיש כל יום שעובר. כאילו במקום נסתר בגופי נחרץ עוד קו בכל לילה בחצות. עוד קו ועוד קו. עוד סדרה גרועה בטלוויזיה, ועוד אחת. 236 קווים כבר נחרצו. העיקר שקנינו עגלה.

(#)
פגשתי אותך באחד המקומות החשוכים ביותר שיצא לי להיות בהם. אני עדיין זוכרת אותך פוסעת במסדרון הארוך של הבניין ההוא, לבושה במדי חאקי בהירים. ארבתי לך במסדרון, ואת לא ידעת. השיער שלך היה אסוף אחורנית לכדי קוקו בלוף. עצרתי אותך במסדרון. נתתי לך משהו במרמה, בתחבולה. ניסיתי לכבוש אותך. בדרך לא דרך גם הצלחתי.
אחר כך עברו כמה חודשים של ניסיונות להתקרב ושל דחייה ועוד דחייה ועוד דחייה ועוד דחייה.
ואז היה האולטימטום.
ובסוף נסענו שנינו לצפון. לגן הנדיב. באופן השחוק ביותר בעולם מצאנו ספסל שהשקיף על הים. את ירושלמית. בעבורך הים הוא כמו מתנה יוקרתית. כזו שמקבלים רק הילדים שיש להם אבאים עשירים. משם המשכנו לכל מיני מקומות, שבינתיים הספקתי לשכוח. אני רק זוכר שבסוף ירדנו אל חוף הבונים. התקדמנו אל עבר הים. עלינו על איזו דיונת חול קטנה. הייתה שם ספה ישנה שעמדה על הדיונה והתפרקה לאיטה מול הים. השמש שקעה. הכל היה יותר שחוק משחוק, יותר בנאלי מבנאלי. אני הייתי עם המצלמה שלי, הישנה, האנאלוגית. צילמתי אותך. הרוח נשבה.
לא נישקתי אותך כשהשמש שקעה. גם את לא נישקת אותי. זה קרה כמה שבועות אחר כך, במקום מלוכלך וצדדי למדי ביפו, בזמן שחיכינו להצגת היחיד ההיא של ניקו ניתאי. זה היה ב-9/9/01.

($)
יומיים אחר כך נפלו התאומים.

(%)
שנה אחר כך ירדתי לבקעה. את כבר הספקת להשתחרר. בקיץ היה לי חם, בחורף היה לי נעים. אחד החיילים שלי איים לרצוח אותי, חייל אחר שלי כמעט הרג אותי במכות, אחר כך הוא דפק את האוטו של הבסיס ואני קיבלתי שבועיים ריתוק בגלל שלא עשיתי לו תדרוך נסיעה. זה היה חודש לפני השחרור שלי. באת לבקר אותי בבסיס. בקרוואן הצה"לי היה חם נורא והמזגן טרטר. חום של בקעת הירדן באמצע הקיץ.
זמן קצר אחר כך סגן מפקד הבסיס שלי התאבד. הוא היה רב סרן. קראו לו שכיב. שכיב דגש. הוא היה מכפר מע'ר. הוא לא התאבד סתם. כולנו ידענו שהוא יתאבד בסוף. בחיי. כולנו ידענו. דיברנו על זה בגלוי, עד שזה קרה. נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם.
אחר כך השתחררתי. חודש אחרי זה כבר הייתי על האוטובוס, קו 840, בדרך צפונה אל קריית שמונה, ומשם אל נקודת ההתחלה של השביל. אני זוכר שהאוטובוס חלף על פני התבור, והוא נראה לי גבוה נורא. כמה שבועות אחר כך, יונתן ואני כבר הגענו אליו, טיפסנו, ובדרך למטה הלכו לשנינו הברכיים. לתמיד. בתום 42 יום ולילה הגענו אל הים האדום, מטרים ספורים ממעבר הגבול טאבה. בהמשך אותו היום כמעט הקאתי את נשמתי אחרי ארוחת "בשר ככל יכולתך" מיותרת לחלוטין.
זמן קצר אחר כך כבר היינו את ואני בדרך לבודפשט, שהתגלתה כעיר המשעממת ביותר בעולם אחרי פתח תקווה. ומשם לפראג, ללילות של כתיבה ושל תסכול ושל הלוך וחזור לאורך הגשר ושל שזיפים ירוקים בוסריים שקטפנו מהעץ ההוא בדרך לתחנת המטרו רייסקה זהרדה. שם התחלנו לחיות ביחד. שם גם רבנו. ריב קשה. את כמעט הלכת. אבל רק כמעט. אחרי כמה ימים בברלין חזרנו לדירה שלנו. ואחר כך היו גם וינה, וקרואטיה, והדירה המופלאה והמיוזעת ההיא באמצע הקיץ בלב ליבה של פירנצה שלעולם לא תישכח. והייתה גם ברצלונה והדירה ההיא במדריד.

(^)
ואז חזרת לארץ. אני נשארתי לבד במדריד. לבד בדירה. ישבתי. כתבתי. צרכתי. בקושי יצאתי אל העולם החיצון. אז הבנתי לראשונה שאני לא יכול להיות רחוק ממך. הנסיעה במטרו חזרה אל הדירה משדה התעופה בו עזבתי אותך הייתה ארוכה. המכתב שהשארת אחרייך היה מכאיב. בימים שעברו אחר כך התחלתי לדבר לעצמי עד שגמלה בלבי ההחלטה וקיצרתי. בסך הכל הייתי שם עוד חודש וחצי לבד. זה הכל. לילות בודדים בלונדון, באכסנייה מגוחכת עם אנשים שמנסים לגמור את השבוע, ואחר כך באכסנייה מגוחכת עוד יותר באמסטרדם עם סיימון שהתגעגע לתקופה בה היה ילד.
אחר כך, שנה וחצי אחר כך, עברנו לגור יחד בירושלים.
צבענו. תכננו. קנינו. השקענו. העברנו. אכלנו קוטג' מקופסא בחצר האחורית. אהבנו. התאהבנו. בנינו. קדחנו. הברגנו. תלינו. שאבנו. סיידנו. שפכטלנו. ליטשנו. שייפנו. סידרנו. ריצפנו. השקפנו. ניקינו.
שנה אחר כך לקחנו את מאו.
שנתיים אחר כך אספנו את קושקה.
אחר כך הגיעה העבודה הזו משום מקום. כמה חודשים אחר כך חזרנו לפראג, הפעם בשביל להתחתן. בין לבין הספקנו להיות פעמיים בסין, אני הספקתי לעשות את הקמינו דה סנטיאגו, ומאו הספיק לאבד 8 סנטימטרים של מעיים.

(&)
הלילה, כבר אמרתי, את ישנה על ידי על הספה. על המרקע עדיין משודרת סדרה גרועה, שהחליפה את הסדרה הגרועה הקודמת. השנה התחלפה. גם העשור. כמה זה קל להחליף דקה בדקה, שעה בשעה, יום בלילה, שבוע, חודש, שנה בשנה, עשור, מילניום במילניום.
לפני שאלך לישון, אחזור על מה שכתבתי פעם אמנם למישהי אחרת, אבל במלים שנראות לי עכשיו כאילו חיכו רק לך:

(*)

כשהם מדברים עם אהובותיהם, קולם נעשה נמוך. כאילו אינם רוצים שישמעו את רחשי לבם, או כאילו אינם רוצים שהיא תשמע אותם.
בין ארבע קירות, על מזרן דק, אני שוכב ומצייר אותך בעיניים עצומות. יושבת על כסא קש. עוטה על גופך השחום, העירום, גופיה אפורה רחבה ומכנסיים קצרים, משובצים בכחול ובלבן. בציור של גוגן ודאי היית מחזיקה איזה פרי אקזוטי בידך הימנית ואחד משדייך היה חשוף. בשיערך היה מין פרח צהוב מזן נדיר, ומבטך היה נעוץ בי. מסביב היו הנערות מסתתרות מאחורי העצים ומתלחשות ביניהן. מרחוק ניתן היה לראות את ביתנו עומד ביער. כולו צהוב עז ודלתו אדומה.
כשאחזור ואפקח את עיני שוב תהיה התקרה מעלי. עודה מתקלפת ועזובה. ארצה ללחוש את שמך. לדבר בך מילות אהבה.

)
שנה טובה, פוזי. עשור נפלא נוסף שיהיה לנו. אני לא יכול לחכות להיות אבא ואמא איתך.
(