החלק שלי במדור חקר ביצועים במוסף השבועי:

ישבתי השבוע בהרצאה של פרופ' דן בן־דוד מאוניברסיטת תל אביב ומרכז טאוב, והתחשק לי למות. עם כל שקף נוסף במצגת שלו, שעסקה בקשר בין מערכת החינוך לשוק העבודה ולעתידה של ישראל – משהו בי התכווץ. הנתונים של בן־דוד מהממים, גם אם אינם חדשים. בריחת המוחות מתרחבת, שיעור האי־תעסוקה במגזר החרדי גדל, הישגי מערכת החינוך מידרדרים. בעוד דור או שניים לא יהיה מי שיחזיק את המדינה הזו על כתפיו. מוטב שכבר עכשיו אקמבן דרכון זר לילד שלי. בן־דוד אמר שהוא מציג את המשנה שלו למקבלי ההחלטות בישראל כדי להביא לשינוי מחשבתי, וביקש שאנחנו העיתונאים נתרום משלנו ליצירת לחץ ציבורי גדול. הוא צודק, אנחנו באמת צריכים לעשות את זה. אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים שזו משימה בלתי אפשרית. קשה מאוד לזעוק היום בעיתונות את המסר הזה, וקשה עוד יותר לזעוק מדי יום את אותו מסר, כדרכו של קאטו הזקן. ובכל זאת, הנה תרומתי הצנועה: מוכרחים לשנות את מערך החינוך בישראל ולאפשר עתיד נורמלי לדורות הבאים.

(לקריאה נוספת: הדו"ח של דן בן-דוד לשנת 2009)