פוסטורח של אשתי האהובה:

אחד הדברים היותר נחמדים בהורות הוא היכולת לחוות מחדש מעט מחוויות הילדות היותר נחמדות שלך.

אתה קורא לילד שלך סיפור שאהבת או שר לו שיר שמזכיר לך ילדות ומתמלא בעונג.

אתמול נתקלתי בשיר הזה שאהבתי בתור ילדה, שתמיד חשבתי שהוא בכלל סיפור ולא ידעתי שהולחן ע"י שלמה גרוניך ושרה אותו חווה אלברשטיין:

אישה באבטיח / נורית זרחי

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא
היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה
היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון
ותלתה שם תמונה והכניסה ארון
וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה
ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה
לחפש לה דירה חדשה
היא חקרה שאלה
לא מצאה שום דבר
רק חדרון בתוך גזר
ארוך, ארוך אבל צר

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון
ולכן היא חתכה מחצית הארון
והכניסה רק רבע כסא וחתול ושרפרף
מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

משום מה אני זוכרת שזה היה הרבה יותר ארוך ועם עוד כמה בתים שהיא ניסתה בדרך, אבל אולי זה התארך לי בזיכרון ממרחק השנים.

דרך אגב, אם מישהו מכיר ספר שירים שנדמה לי שקראו לו "שירים שילדים אוהבים במיוחד", ספרון דק כמעט בצורת ריבוע. אני זוכרת שהכריכה היתה בצבע ורוד עם ריבוע לבן באמצע, אבל ההורים שלי זוכרים משהו ירוק. היו בו את השירים: מה עושות האילות, מקהלה עליזה, יש לי אחות שקוראים לה ליבי, חמש שנים למיכאל, האישה באבטיח ועוד כמה שאני לא זוכרת. השיר האחרון בוודאות היה עייפה בובה זהבה. אם מישהו זוכר, תכתבו לי בבקשה.