אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. משהו אצלו לא בסדר. אולי הוא חולה. הוא ממשש את עצמו, לבדוק אם הוא עדיין חי. הוא עדיין חי. אמצע הלילה. כואבת לו הבטן. הוא צריך להשתין. הוא צריך להבין מדוע הוא התעורר. מדוע חם כל כך בחדר, ומי לעזאזל כיבה את המאוורר.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. אשתו יהודית ישנה לצידו. היא שמנה והיא נוחרת. יש לה בעיה של פוליפים. הוא התחתן איתה לפני חמש עשרה שנה רק כי אבא שלה הבטיח לו שיסדר לו עבודה בעסק המשפחתי. יש לו מפעל לכובעים ברמלה. כלומר, היה לו מפעל לכובעים לרמלה. בדיוק אחרי שהאיש התחתן עם יהודית, חודשיים אחר כך, באו ערבים והציתו את המפעל. ולא היה ביטוח. הלכה העבודה. עכשיו האיש תקוע עם יהודית, וכבר אמצע הלילה, והיא שמנה והיא נוחרת כמו חזיר.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא נזכר שכצמן ביקש ממנו להניח את הדו"ח על השולחן שלו עד שמונה בבוקר, והוא לא הספיק. עכשיו אמצע הלילה. הוא לא יודע מה לעשות עם זה. אמצע הלילה. אין תחבורה ציבורית והאוטו במוסך ואין לו איך להגיע למשרד. הוא מקלל את עצמו שהוא לא סיים את הדו"ח לפני שיצא, אבל הוא היה מוכרח לחזור הביתה. הוא פשוט היה מוכרח. הוא ישב במשרד, והסתכל על השעון והזמן לא זז, ונהיה לו חם, ונהיה לו חם ממש, וכל האנשים האלה, כל העובדים מסביבו כל הזמן באו ונכנסו ויצאו ובאו ונכנסו. הוא הרגיש הוא משתגע. הוא הרגיש שאם הוא לא חוזר הבייתה תיכף ומיד, סיכוי סביר שמישהו יסיים את היום הזה בחדר המיון של איכילוב. זה מה שהוא הרגיש. זה, וכמיהה דהויה ועצובה לפרילי בטעם תות באריזת פלסטיק לבנה וישנה.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. איך הוא הגיע למיטה הזו. זו לא המיטה שלו. וזה לא החדר שלו. וזו לא האישה שלו. זו בכלל לא אישה, זה גבר, וגם הוא לא שלו. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה. על אדן החלון שוכב חתול ומנמנם. הוא זוחל בשקט אל מחוץ למיטה. לובש את התחתונים, לובש את המכנסיים. לוקח חולצה מן הקולב ושם על עצמו. הולך בשקט לסלון. גורב גרביים. נועל נעליים. מסובב את המפתח ויוצא בלאט אל חדר המדרגות החשוך.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא ניגש אל המקרר, לוקח לגימה מבקבוק המים. אחר כך הוא ניגש לארון במסדרון, מוציא את הרובה, מוציא גם שלוש מחסניות. הוא משעין את הרובה אל השולחן שבכניסה, מתכופף אל התיק ומכניס את המחסניות אל התא הקדמי. הוא סוגר את הריצ'קץ' וחוזר למיטה. רגעים ספורים לפני שהוא נרדם הוא עוד מספיק לחשוב לעצמו, "איזה מזל, כמעט שכחתי".