וילבר סובב את ראשו. הוא החזיר את מבטו אל דירתו ההפוכה של ג'ון. הוא סקר את החדר סביבו. בעל הבית, פועל האריזה הזקן עם מחלת החניכיים, היה ודאי חוטף שבץ אילו החליט פתאום ג'ון שהוא עובר דירה. החדר היה מלכתחילה במצב לא טוב, אבל עכשיו, אחרי כל הזמן הזה, הוא היה הרוס ללא תקנה. בכל קיר בו היו פעורים כמה חורים, כמה מהם מכיסאות ומקביים, אחרים מאגרופים קפוצים, שניים-שלושה מנגיחות ראש חוזרות ונשנות. מצבן של התקרה ושל הרצפה לא היה טוב יותר. התנור במטבח היה מנותץ. ג'וקים שרצו בכל פינה. הכיור עלה על גדותיו מכל הכלים שהיו פעם בארון המטבח; כמה מהם היו מכוסים בשכבת שומן קשוי בעובי של כמעט שלושה סנטימטרים, ואחרים נחו שם מלאים בעובש צבור. נתזי רוטב אדום שנקרש היו מרוחים על האריחים הסדוקים. דלת הארון נתלשה מציריה. בית השימוש לא תוקן כלל מהמהלומה שספג ארבעה חודשים קודם לכן. מאז, השתמש ג'ון בשירותים הניידים שבתחנת הדלק בכל פעם שנדרש לצרכיו – או, במקרה של נוזלים בלבד, באחד מבקבוקי הבירה הריקים שהיו זרוקים בחדר לרוב. כל משטח בדירה היה עמוס בהם. הם הועמדו בשורות ארוכות ואחר כך הופלו. התכולה שהיתה בהם החלה לשנות צבע ולהתמצק בכדורים גדולים, כמו מרגרינה בהקפאה. לוחות הרצפה היו רוויים מספיגה חוזרת ונשנית במשך החודשים. החדר כולו הסריח כמו משתנה ציבורית. מבט אחד העיף וילבר סביבו, והוא לא יכול שלא לחשוב שג'ון הפך בהצלחה את פניה של קהילה שלמה לשלוחה של הרגלי משק הבית הרשלניים שלו.

(מתוך: אדון החצר מאת טריסטן אגולף)