1.
לו הייתי נערה מתבגרת הייתי בוכה על כל שאפאחד אינו מבין אותי. אבל אינני נערה מתבגרת, וממילא אפאחד לא מבין אפאחד.
2.
יש בקרים שאני חושב על מפרצת. מפרצת במוח. אני מדמיין בבהירות כיצד אני יושב בישיבה, סביבי אנשים מדברים על דברים פחות חשובים, ואז פתאום הכל מתערפל ואני נופל לרצפה. ראשי נחבט במרצפות ודם סמיך נוזל לי מהאף. בשבריר השנייה הראשון כולם עדיין המומים. זה שדיבר אחרון משתתק. דממה.
ואז מישהי צועקת, ומישהו אחר מתחיל לגמגם. ועוד מספר שניות חולפות ומישהו בעל תושיה מזמין אמבולנס. אבל זה כבר לא משנה. לא לי, בכל אופן. אני כבר עם המפרצת. ומפרצת במוח על הבוקר זה סימן די מובהק לזה שהולך להיות לך יום לא משהו.
3.
אני לא מאד אוהב את מי שגדלתי להיות. אדם חמור סבר, חמוץ נפש, קמוט גבות ומצח, קפוץ חלחולת. לא זה האיש שרציתי להיות. ואולי מעולם לא ידעתי מי ארצה להיות.
4.
אני צריך שתצעק עלי. אני צריך לשבת לפניך, בפניך, בגבי אליך, ושתצעק עלי. אתה תשפיל אותי, ואני אהיה דמות חנוך-לוינית כפופה, מגובנת, שעירה, מוכת קלקול קיבה. אתה תצעק עלי. תגדף אותי. תתיז עלי רסיסי רוק. אתה תגער בי ותורה לי ותנזוף בי ותוכיח אותי. אתה תחבוט בי ואני אפול עם הכיסא לרצפה. ואתה לא תצטער. וגם לא אני. במרחק אולי יתנגנו צלילי פסנתר.
5.
סרט מקרי שראיתי בטלוויזיה, משהו על ניו יורק, היה בדיוק במקום פתאום. אלה היו הניואנסים כנראה. הוא הצליח ללכוד את הבדידות האנושית, האוניברסלית, באופן מזהיר. כמו טיפת ענבר גדולה שנקרשה סביב עכביש מקרי.
6.
לפני הרבה שנים, לפני כמעט מחצית מחיי, כתבתי סיפור קצר. זה היה אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי. אני לא זוכר בדיוק על מה הוא היה. אני רק זוכר שהיה שם תיאור מפורט, אולי נוגע ללב, אולי סתמי, מי יודע, של אדם שבנה את ביתו ממלים. מלים כמו ״חלון״, ״דלת״, ״ארובה״ וגם ״נברשת״. אבל זה לא ממש משנה. הסיפור ההוא מזמן כבר הלך לאיבוד, וכך גם האיש שכתב אותו.
גם אני לא המבוגרת שרציתי להיות. ומתי בכלל הספקתי להיות "מבוגרת"? לא שמתי לב שזה קרה.
האם אלה החיים שאנחנו רוצים להמשיך לחיות? האם אלה החיים שאנחנו רוצים שא"א יחייה?
האם אנחנו מסוגלים לקחת את עצמנו ולעשות שינוי משמעותי?
יש דברים שלא הולכים לאיבוד שאולי.
ישנם הרבה דברים נזילים בחיים, מקום עבודה, לאום, בריאות, אבל בתור מישהו שמכיר אותך לא כאירוע בודד בזמן אלה כרצף מתמשך שמתפרס על פני שנים אתה יכול לסמוך עלי כשאני אומר לך שכל מי שהיית עדיין כאן כדי לעזור לך להפוך לכל מי שאתה רוצה להיות, גם אם תמיד תהיה תבנית נוף ילדותך, כלומר טיפה היפוכונדר, וטיפה חמור סבר.
נכון שעם הזמן שנים של חוויות, תחושות, ואירועים, מתאדים לכדי מעין כלום שום שאופף את חיינו שנראה כאילו התחילו זה כעת, אבל אתה עדיין מי שהיית אז, כשכתבת לי לבוא אליך ולפוזי לדירה החדשה בתקופה ההיא שאני הייתי שבור ומדוכדך, כלוא במהלך השבוע בקרבת בריות פסיכוטיות שמשום מה שלטו בחופש התנועה שלי, אתה עדיין שאול, מ"אתה לא אח של שאול?", ואתה עדיין הילד שהשאיר לי מכתב להביא לאמא וברח בשביל לעשות קרחת ועגיל באוזן לא לפני שאמרת לי שאני לא מבין שום דבר כששאלתי אותך למה אתה הולך עם נעלי צבא באמצע הקיץ.
אתה עדיין יכול להיות כל מי שאתה רוצה להיות, לא רק ידי הטבעה של שקלול חוויות הילדות שלך בתוך תבנית מוחו של השכפול החמוד שלך שמסתובב לך ברחבי הבית, אלה ממש אתה, בפני עצמך, על סך כל איבריך המחישים בך להזדרז.
אני לא יודע מה רצית להיות, אבל אני יודע שלפחות מחצית מחיי אני בעיקר רציתי להיות אתה, ובתור אחד שכזה אני אומר לך: צא החוצה, קנה כבר כפכפים, נעים בחוץ וגם בפנים עת אתה רובץ על הספה בשעה מאוחרת, ויש רוח נעימה, ואהוביך ישנים בקרבת מקום. ושמח שגדלת להיות משהו שאפשר להגדיר במילה אחת. חלומות ילדות, הם תמיד בני מילה אחת. "רופא," "קאובוי," "עיתונאי." אף אחד לא חולם להיות assistant to regional manager of business development. כך שאולי זה לא חלום הילדות שלך, אבל בוודאות גדלת להיות חלום ילדות של מישהו.
דברים לא הולכים לאיבוד שאולי.
לא כשיש אנשים שקרובים אליך, ומכירים אותך, וזוכרים אותם גם אם אתה כבר שכחת:
http://stage.co.il/Stories/6665
פוסט יפה ונוגע ללב.
אנחנו אכן מתבגרים מבלי משים, הזמן לא מתחשב בבלבול שלנו עם עצמנו ובעובדה שאנחנו לא לגמרי מוכנים לכל ה'חיים' האלה. מה שזה לא אומר. נו, ג'ון לנון ותוכניות וכדומה.
אהבתי גם את הפרספקטיבה של אח שנותן זווית אובייקטיבית לגמרי. טוב, אולי עם קצת הטייה של אהבה.
והסיפור מקסים. על סופו והחורף שבו :)
תגיד, מה אתה גייז?