0
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, הרכב ישראלי בשם WC שהכרתי הודות לאדוה עם ו״ו אחת. אני לא יודע מי הם ומאין באו, אבל אני אוהב את מה שהם עושים. בספוטיפיי יש כרגע בסך הכל שבעה שירים שלהם, אבל זה מספיק בשביל לחרוש עליהם שוב ושוב ושוב. ״לעולם לא ניכנע״ הוא בעצם טייק על אחד הנאומים המפורסמים ביותר של צ׳רצ׳יל, ו״סליק״ הוא פשוט חביב עלי מאוד. סוג של מיקס בין ׳הבילויים׳, ׳נושאי המגבעת׳ ו׳הג׳ינג׳יות׳. תבלו:
1
יש לי מה להגיד על השבוע החולף, אבל האמת? לא מאוד בא לי. משהו בי מרגיש קצת off לאחרונה. גם במובן של כבוי אבל גם במובן של בצד, מחוץ למגרש.
2
באחד השיעורים שלי השבוע המרצה הציגה את התמונה הזו. היא נקראת Balloon Seller, Kabul, וצילם אותה סיימון נורפולק, ב-2001. אני לא בטוח למה, אבל התמונה נשארה איתי. הוא כותב, אגב, שזו כנראה התמונה הכי ידועה שלו, ושהעורך של הספר שלו הוא זה שזיהה את הפוטנציאל שלה והפך אותה לתמונת הכריכה. כאן אפשר למצוא תמונות נוספות שלו מאפגניסטן.
3
כשאתה הופך להיות מודע מי קורא אותך, משהו נפגם בכתיבה. וליתר דיוק: משהו נפגם בתהליך הכתיבה, במלים שיוצאת לך מהידיים. אני לא כותב אותו הדבר כשאני יודע מי קורא אותי. וזה גם מה שאני מרגיש שקורא כאן, בשבועות האחרונים. אני לא מרגיש בנוח לכתוב הכל, את כל מה שאני רוצה להגיד, אז אני לא. ויוצאים לי פוסטים מוזרים, על דברים אחרים ממה שבאמת הייתי רוצה לכתוב. כי מה שבאמת הייתי רוצה לכתוב עליו הוא מה שמתחולל בפנים, הייתי רוצה לתת דרור למחשבות שמתרוצצות לי בראש. רק שכבר לא נוח לי לכתוב את הדברים האלה כאן. ומאז שיצאתי מטוויטר ומפייסבוק, אין לי ממש איפה לכתוב את כל הדברים האלה.
וזה חבל לי, כי כאן, הבלוג הזה, היה הפלטפורמה האהובה עלי מכל.
אין לי מושג איך חוזרים אחורה. אין לי מושג איך מוחקים מהראש את הידיעה מי בדיוק קורא. אין לי מושג איך מתעלים מעל לזה, איך מתעלמים מזה. אני לא כזה. אני לא יודע איך. אז אני לא כותב את זה.
4
אולי אקח הפסקה גם מזה.
אולי תפתח בלוג חדש ;)
תעשה את מעשה ג'ף בזוס: תעבור למדיום (הפלטפורמה) :)
נרשמתי לבלוג הזה כי אני אוהבת את מה שאתה כותב, מה שדירבן אותי לפתוח בלוג משלי- גם כי אני רוצה לאחסן דברים חשובים מאתר עסקי שלי שאני רוצה לסגור ולכתוב דברים שקשורים לדעת/ רעיונות/ המלצות והגיגים שלי. מאז שהחלטתי על הבלוג, אני מתחבטת כל הזמן בשאלה הזו בדיוק: מה לנעול ומה לפרסם ואני מניחה שאדע יותר תוך כדי כתיבה. זה קצת כמו בית שבו אתה ממקם את הרהיטים בכל מיני מקומות ואז מחליטים שאתה מארח רק בחדרים מסויימים ואילו בחדרים האחרים אתה עם עצמך כרגע. אולי. בכל אופן, אני חושבת שדווקא עכשיו, לפתוח בלוג זו יוזמה מרעננת, הרי לא יכול להיות שאת כל חיינו נפרוש ברעה החולה – פייסבוק ושבסוף התכנים בכלל לא יהיו שלנו . אתה, בכל אופן הוא הבלוג היחיד שאני עוקבת אחריו ( ואני עוקבת אחרי אחדים בלבד) שאינו בלוג תלוי נושא כמו כלכלה / טיולים וכו'. וההתחבטויות שלך אותנטיות. וזה נפלא
אני אישית אתגעגע מאוד לבלוג שלך. אפילו מעט ההגיגים שאתה מפרסם, גם כשאין להם תוחלת, שווים קריאה.
אולי אתה off כי חורף אפרורי נורא בבוסטון? אולי אתה מתגעגע למשפחה ולחברים בארץ? אולי כרגיל לא כל הנוצץ זהב, וגם באוניברסיטת הרווארד לא כל רגע מרגש מקודמו?
כבלוגר וותיק, אני יכול לספר לך, שיש תקופות כאלו של 'יובש' כתיבה, ביחד עם התחושה שהבלוג מתחיל לנהל אותך, ולא ההיפך. וזה בסדר גמור. אני למשל, קורא אותך באמצעות עדכונים ב RSS. לכתוב עבור מי שאתה מכיר, זה חלק מהכייף, ולהכיר באמצעות הרשת קוראים שאתה לא מכיר, ולקרוא את הבלוגים שלהם, זה כייף אפילו גדול יותר. וחוצמזה, דווקא עכשיו, כשנמאס מ 140 תווים, יש חזרה מאמל"ק לאמד"ק, הנה, ראה כאן את הפוסט של חנן: http://bit.ly/2UP8OJP.
The Marvelous Mrs. Maisel עונה 2 פרק 5
איך יש לך מושג מי קורא את הפוסטים שלך פה? אני בטוח שאתה לא מכיר אותי ועוד כמה אחרים שאני יודע שקוראים אותך..
אם אתה רוצה הפסקה
קח אותה
ודע שמי שקורא אותך יבין ויפרגן.
…
יא מלך.
אל תפסיק!
אל תפסיק!!!
הכשרון שלך להפוך כל דבר טריוויאלי למעניין לא מובן מאליו (-:
כיף גדול !!!!