0. קודם כל, מוזיקה:

1.
אני יש לי חולשה ליידיש, לא בדיוק יודע למה. סבא וסבתא שלי דיברו ביניהם רוסית רוב הזמן, ולעיתים רחוקות עברו ליידיש. לא זוכר מדוע, אולי זה היה כשרצו שלא נבין אותם. גם היום, חרף השנים שחלפו, אני עדיין נושא איתי רסיסי זכרונות מהימים ההם, מהמטבח הקטן בדירה הקטנה בבניין הקטן ברחוב דגל ראובן בפתח תקווה. זכרונות של שפה זרה, מוזרה, שמתנגנת יפה על השפתיים ובאוזניים. שפה שאיני מבין ממנה דבר.

לפני הרבה שנים, בתיאטרון ירושלים, היינו אהובתי ואני בהופעה של חוה אלברשטיין. זו ההופעה היחידה של אלברשטיין שהייתי בה, ועד היום היא זכורה לי בתור אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. אחד השירים שזכורים לי במיוחד הוא שיר ביידיש שחוה שרה על הבמה. שיר שהרטיט את ליבי מבלי שהבנתי מילה.

2.

לפני שבועיים, במקרה, נתקלתי בשיר הזה מחדש. הוא הופיע בגיליון הראשון של מגזין חדש לילדים בשם ׳פצקרשת׳. מי שיצרה אותו היא שכנתי לשכונה בר נתיב. כבר שנים שהיא מתעסקת בקריאה ובכתיבה, באנשים וביהדות. כעת היא החליטה ליצור מגזין שהיא מגדירה אותו ׳מסע בין יהודים לילדות ולילדים׳. למה? הנה למה:

כי היהדות שהילדים שלי סופגים מכל פינה היא לא היהדות שאני מרגישה שייכת אליה. השירים ברדיו? סתם רדוד. התכנים שהם מקבלים בבית הספר דרך כל מיני עמותות? גם רדוד, גם מנסה לחתור תחת ההורים וגם מנציח תפיסות בסגנון של 'חילונים זו תקלה שצריך לתקן' או 'אנחנו העם הנבחר'. ואל תתחילו איתי בכל מה שקשור למקום של נשים בתוך הסיפור הזה.

בר פתחה הדסטארט לממן את הוצאת המגזין לאור. היא בחצי הדרך, ונותרו לה ארבעה ימים בלבד להגשים את החלום. אתם מוזמנים להיכנס, להתרשם, ולתמוך בה.

היא שלחה לי עותק דיגיטלי מהמגזין שאעיין בו. הוא יפהפה. הייתי יכול לשתף כאן את כל העמודים שלו, באמת את כולם, כי כולם יפים כל כך. אבל, מה שתפס אותי היתה כפולת עמודים לקראת סופו. הנה, תראו:

התחלתי לקרוא. ופתאום הבנתי, זה השיר ההוא, של חוה אלברשטיין. ורק כעת, כשקראתי את המלים ביידיש, ואת התרגום לעברית לידן (תרגם: בנימין טנא כנראה בשנות ה-60, ויש תרגומים רבים נוספים, ביניהם של נעמי שמר, ויש נתן יונתן, יעקב אורלנד ואחרים), ואת הטקסט היפה כל כך של בר, הכל התחבר לי.

ילד קטן רואה עץ. העץ עומד עירום בחורף, כמו העצים בקיימברידג׳ שהשירו את עליהם בסתיו, כמו העצים שמקיפים את ביתי בירושלים. עצים של חורף הם דבר עצוב, מלא געגוע, אבל גם מלא ציפיה. הם תזכורת יומיומית לכך שהיה פה טוב יותר, אבל הם גם תזכורת שעוד ישוב להיות כאן טוב יותר. ממש עוד מעט, בקצה העונה.

הציפורים עפו מן העץ, הותירו אותו לבדו. והילד הקטן אומר לאימו – אני אטפס על העץ, אנחם אותו, שלא יהיה לבד. אמו לא רוצה שיטפס על הענפים. היא פוחדת שייפול, שייקפא מקור. אבל האם גם מבינה שלא משנה מה תעשה, כך או כך הילד יעלה על העץ. אז היא עוטפת אותו בשכבות. שכבה אחר שכבה, אחת ועוד אחת. ערדליים ואפודה, ומעיל עבה, ואולי צעיף וכפפות.

כעת הילד עטוף כל כך, וכבד כל כך, שהוא לא מצליח לעוף אל העץ. אהבת אמו חנקה אותו, הכבידה עליו, קרקעה אותו לאדמה.

קראתי, ובכיתי. לא על איציק, כי אם על עצמי. על הילד שהייתי, באפודה ירוקה מצמר, במעיל כבד שהחבאתי בארון החשמל בקומה השניה של הבניין שגרנו בו בפתח תקווה. על עצמי בכיתי, ועל ילדיי, ואז על כל הילדים ועל כל האמהות כולן. תמיד, והיום יותר מאי פעם.

3.

עם השנים הפך השיר הזה להיות גם שיר ערש שאמהות שרות לילדיהן הרכים על מנת שיירדמו, אבל גם שיר שואה. מעניין אם יש עמים אחרים שגם אצלם אותו הטקסט יכול לשמש כשיר לפני השינה וגם בטקסים ממלכתיים ביד ושם.

כתב אותו המשורר היהודי איציק מאנגר ב-1938 בוורשה. מאוחר יותר באותה שנה עזב את העיר, ואת פולין. מאנגר שאב את השראתו מהתרבות היהודית במזרח אירופה בשנים שקדמו לשואה. העץ הזה, העירום, זה שעומד לבדו בקצה השביל, כשכל ציפוריו עזבו אותו ועפו לארצות החום, הוא לא רק עץ, כי אם דימוי. דימוי לעם היהודי, ליהודי עצמו. היהודי הכפוף, שכמה לארץ ישראל.

קראתי את ההסבר הזה בפוסט ישן (מאוד) של דוד אסף (מוזמנים לקרוא בעצמכם כאן, מסע בן שני חלקים בעקבות על הדרך עץ עומד׳), ונפעמתי. איכשהו, עם כל מה שמסביב, אחרי כמה ימים שהם רכבת הרים רגשית שזר לא יבין עד כמה היא מטלטלת. השיר הזה התחבר לי מכל הכיוונים. לילד שהייתי, ילד למשפחת עולים חדשים, ששורשי העץ שלה נשרפו במחנות באירופה. ילד שגדל על רוסית ועל יידיש והחליף אותם בעברית. ילד שבורח משורשיו שלו כל חייו, אבל משהו בהם שואב אותו בחזרה אליהם. וגם לגבר שגדלתי להיות, לאבא שאני, ולקשר שלי עם שני בניי, כאן בישראל, בחורף 25.

4.

לא לחינם אנחנו מתייפחים בבכי כשאנחנו צופים בתמונות ובסרטוני השבים והשבות פוגשים את הוריהם לראשונה אחרי השבי. אני עובד בתעשייה שמצמידה מוזיקה לקטעים מהסוג הזה כדי לפרוט על הלב, ולהוציא ממנו רגש. והנה, הסרטונים האלה נטולי פסקול. איש לא ערך אותם מוזיקלית. בחלקם הם כמעט אילמים. גרונות חנוקים. יבבות שקטות. מלים שנלחשות. אין צורך במניפולציות מוזיקליות, או אחרות, כדי להוציא מאיתנו רגש. הסרטונים האלה הם תיעוד של רגש קמאי טהור. של אהבת אב לביתו, של אם לבנה, של ילדים להוריהם. אי אפשר לזייף את זה. אי אפשר להמחיז את זה. אפשר רק לתעד את זה, בשקט, ביבבה. לבכות איתם, לאהוב איתם.
הורינו יעטפו אותנו באלף שכבות מגן, כי הם יודעים שנעוף אל העץ כך או כך. רגע אנחנו הילדים, ורגע אנחנו ההורים. רגע נעטפנו, רגע נעטוף. ננסה להילחם בדברים שלא אהבנו שהורינו עשו, ואז נחזור עליהם כלפי ילדינו. רבבות צורות לאהבה. אבל מתחת לכולן, אהבה היא רגש מזוקק מאוד, ברור מאוד, שלא נזקק לתרגום או לביאור. רגש טהור, מדמם, מציף. אני אוהב אתכם, ילדיי. אהבה שאיני יודע להסביר. לא לכם, לא לעצמי, לא לאיש. כמה טוב שהיה את איציק שיכתוב את האהבה הזו, כמה טוב שיש את חוה שתשיר אותה.

5.
לא לחינם אנחנו מתייפחים בבכי מול תמונות וסרטוני השבים. ישראל היא באמת מדינה קטנה מאוד. לא רק שכולנו מכירים אלה את אלה, אנחנו גם יודעים, עמוק עמוק בלב, בעצמות, בעורקים – ההורים שילדיהם נחטפו, אנחנו הם. רק יד המקרה מפרידה בינם לבינינו. אלה היינו יכולים להיות אנחנו שם, באיכילוב או בשיבא, או בבתי הקברות. הם אנחנו, ואנחנו הם. עליהם אנחנו בוכים, אבל גם על עצמנו. את ילדיהם אנחנו מחבקים, אבל גם את ילדינו.
מדינה משוגעת. רגע מחזירים בארונות את גופות אם ושני בניה הרכים, אחר כך מתברר שזו לא גופת האם, ואז מחזירים את גופתה באישון לילה. למחרת נמנע פיגוע אדיר מימדים. רגע אחר כך, עוד בטרם עיכלנו, מחזירים שישה אנשים חיים אחרי 505 ימים בשבי, כמה מהם בסך הכל ילדים שזה עתה בגרו. וכל זה רק בסוף שבוע אחד.
אנחנו מתייפחים ומתרגשים מכל אלה, משום שאנחנו חיים מספיק זמן במדינה המשוגעת הזו, במציאות המשוגעת הזו, כדי שהיא תיכנס לנו מתחת לעור, תהיה לנו לעור שני. אנחנו חיים כאן מספיק זמן כדי שנבין את השיגעון הזה מבלי שיתרגמו לנו אותו. שהוא ייגע בנו. כדי שהוא יטלטל אותנו.
אנחנו בוכים כי אלה החיים שלנו. כי החיים האלה הם חלק מאיתנו. כי אנחנו הילד שרוצה לטפס על העץ ולנחם אותו, אבל אנחנו גם ההורה שמפחד לתת לו. ואנחנו גם העץ. העץ שעומד כפוף ועירום ברוח, בקור, במציאות הזו, ומנסה לאחוז שורש. אנחנו כל אלה יחד.

6.
בבוקר שבת, זמן קצר לפני ששבו ששת החטופים, עדי שהם, אשתו של טל שהם, פרסמה באינסטגרם שלה שלוש מלים:

הנה פעמיך קרבים

שלוש המלים האלה לקוחות מתוך השיר ׳עמוק בטל׳ שכתבה לאה גולדברג ב-1947, עשור וקצת אחרי שאיציק מנגר כתב את ׳על הדרך עץ עומד׳. והשיר הזה, מה אגיד לכם, לא מכיר שירים רבים כמותו. גולדברג היא משוררת מופלאה, אולי הגדולה מכולן. אבל אפילו היא מתעלה על עצמה בשיר הקצר הזה.

זה שיר קצר באמת. 22 מלים בלבד, מסודרות בשמונה שורות קצרות קצרות, מקצתן חוזרות על עצמן. מיטב המלים במיטב סדרן. לפעמים נדמה לי שזה כלל לא שיר. שזה ציור שגולדברג ציירה עם מכחול דק דק, עדין מאוד, עשוי ממלים. את ליבה הניחה על הקנבס, וציירה. 22 מלים בלבד, עולם ומלואו מקופל בתוכן.

השיר הזה כל כך עוצמתי, כל כך מדויק, שהוא זכה לפחות לארבעה לחנים שונים. הראשון היה של יאיר מילר, אחר כך הגיעו יאיר רוזנבלום ונעמי שמר. כל אחד נתן לשיר פרשנות אחרת לחלוטין. אני מציע לכם לשמוע את שלושתם. אבל אז, ב-2010, הגיעה מרינה מקסמיליאן בלומין, והעניקה לשיר הזה מתנה נצחית: את הלחן האמיתי שלו. בראיון שנתנה היא סיפרה בדיעבד שהיא הלחינה את השיר הזה כל כך מהר עד שהיא היתה בטוחה שהלחן הזה היה מחובר למלים של גולדברג מאז ומעולם. והאמת? היא צודקת. זה לחן מושלם לשיר מושלם.

אחד הדברים המפעימים בלחן שלה, ולא פחות מזה בביצוע של בלומין, הוא העובדה שהיא הכניסה פנימה כמה שורות ברוסית. במשך שנות ילדותי ברחתי מהרוסית, עד כדי כך שהיום אני מבין כל מילה, אבל לא יכול להוציא את המלים מפי. אני לא זוכר איך אומרים מה, אבל נזכר בשניה ברגע שמדברים אלי. למדתי לאהוב את השפה הזו, עד כדי כך שהיום אני חושב שהיא יפה יותר מהעברית. היא עשירה יותר, עמוקה יותר, מרובדת יותר, מלאה יותר בניואנסים דקים שבדקים.

את שורות השיר שמופיעות ברוסית חיברה ושרה אמה של מרינה, אלה. מי שלא מבין רוסית יכול לחשוב שהשורות האלה הן תרגום של המלים המקוריות של גולדברג. הן לא. אלה, אמא של מרינה, לקחה את השיר הזה למקום מעט אחר. זה כאילו תרגום, אבל זה לא. זו פרשנות אישית. וגם היא, כמו המלים המקוריות, נוגעות מאוד. הנה הן בתרגום חופשי:

הכוכבים והירח מעלי
ערב, שקט ושלווה
רק העלים רוחשים
מעט מעט.
אהובי,
אנא אל תשכח אותי.

ברוסית זה עד כדי כך יפה, שהייתי ממליץ לכם ללמוד את השפה רק כדי להיות מסוגלים להבין את השורות האלה במקור.

אני מאוד אוהב את הביצוע של שיר מרינה לשיר הזה. אבל עוד יותר ממנו אני אוהב את הביצוע שלה מתוך ההופעה החיה. יצא לי להיות בהופעה חיה אחת של בלומין. זה היה בחצר הספריה הלאומית בירושלים, באחד הערבים האחרונים של הקיץ. בלומין מבקשת מהקהל שלה לענות אחריה ב״פזמון״ של השיר. והקהל עונה. כמו הד שמגיע מרחוק, הוא עונה. הנה הביצוע הזה. עצמו את העיניים והקשיבו לו:

הנה פעמיך קרבים,
הרעידו ריבוא רביבים.
עמוק,
עמוק בטל,
פועם לבבי.

סבי וסבתי כבר אינם. הם קבורים באדמה החולית של בית העלמין סגולה בפתח תקווה. הבית הקטן שגרו בו עבר שיפוץ והרחבה והיום הוא בניין דירות מודרני וגנרי בעיר מודרנית וגנרית. הילד שהייתי איננו, והפך להיות מבוגר שמתגעגע. אדם שמחפש את שורשיו ובמקביל מגדל חדשים. אב שמחבק חזק חזק את ילדיו, אבל משתדל לא לעשות איתם את הטעויות שעשו איתם. מנסה לתת להם לעוף, מתגעגע כשהם עפים, ומחכה שיחזרו.
תודה לך לאה, על המלים. תודה מרינה, על הלחן והצלילים. תודה סבא, תודה סבתא, על האהבה הקשה, המחוספסת, שאהבתם אותנו. תודה על היידיש. על האוכל. על הזכרונות.

הנה, פעמיך קרבים. מי ייתן שיקרבו פעמי כולם, ירעידו ריבוא רביבים, ואת לבבות כולנו, במהרה בימינו, ונאמר אמן.