1.
כשנחתתי, היה כבר מאוחר מאד. בערך שלוש וחצי לפנות בוקר. גררתי את עצמי מהיציאה מן השרוול, דרך הפרוזדורים הארוכים, דרך ביקורת הגבולות המטופשת, בואכה מסועי הכבודה. מצאתי את המזוודה שלי במהירות מפתיעה, והסתלקתי משם. הייתי עייף מאד, טרוט. שרפו לי העיניים.
2.
בחוץ, חיכה לי אבא שלי. משום מה בחר להגיע. למרות שהיה לו ברור שאני לוקח מונית ומתחפף לירושלים. הגיע בכל זאת. מוזר אבא שלי.
3.
ברגע הראשון שראיתי אותו, אולי בגלל הערפול שאפף אותי בשל העייפות, הצלחתי להתמקד רק בזקן הגדול שעיטר את פניו. זקן לבן מנוקד בכתמים שחורים. זקן של זקנים. זקן שיבה. הדבר האוטומטי הבא שעשו שתי עיני, מיד אחרי שראו את הזקן, היה לחפש כיפה על ראשו. אבל לא, היא לא היתה שם. ירדו העיניים בחזרה אל הזקן. ואז, בעודי מתקרב אליו בצעדיו כבדים, כמו בהילוך איטי, מבחין כיצד חיוך נפרש על פניו, ניסה המוח להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי עם זקן.
4.
הפעם האחרונה, נדמה לי, היתה כשהייתי לא יותר מבן ארבע. אני חושב שאחי הקטן אפילו עוד לא היה בסביבה. בתמונה אחת מהתקופה ההיא שחקוקה במרתפי זכרוני, והיא זו שצפה במוחי אתמול, אני נמצא בדירתם של סבא וסבתא שלי ברחוב דגל ראובן בפתח תקווה. השעה היא שעת ערב, אין לי מושג איפה אמא שלי נמצאת, ופתאום אבא שלי מגיע. לבוש במדי ב', סוחב קיטבג ישן, הנשק כרוך על כתפו, והוא גבוה, ומעוטר בזקן שחור, מנוקד בכתמים לבנים חרישיים. היה לו ריח של אבא שחוזר מהמילואים, שזה ריח שאין במציאות אבל יש בסיפורים של סופרי ארץ ישראל הישנה, שמרוב שקראת אותם הם מתערבבים עם הזכרונות שלך ומשתלטים עליהם. סביר יותר שהיה לו ריח של זיעת גוף, ואולי בעצם זה אותו הדבר.
אני רצתי אליו, והוא חיבק אותו ונשא אותי על כפיים. לא ראיתי אותו מעולם עם זקן לפני כן, ומבחינתי זה היה כמו אבא חדש. ואולי זה מה שהייתי צריך, אבל מעולם לא קיבלתי. המבט בעיניו היה מבט אוהב, אבל מבט מבולבל, מפוחד מעט. של מי שטרם הבין שהוא אבא, של מי שהיה רוצה שמישהו יעזור לו עם זה קצת. עם כל זה.
אני לא זוכר שמאז ראיתי אותו עם זקן, למרות שלבטח ראיתי. בטח אחרי שאמא שלו, סבתא שלי, נפטרה. אבל אני לא מצליח להיזכר. רק התמונה ההיא, הישנה, מגובה עיניו של ילד בן ארבע, חקוקה אצלי בראש
5.
אבל אתמול העיניים של אבא שלי, המחייכות, העייפות, המימיות, כבר סיפרו סיפור אחר לגמרי. הן כבו ונדלקו לסירוגין. וברגעים היחידים שהצלחתי לראות בהן את אבא שלי, מבטו אמר טירוף. טירוף שמהול בשלווה גדולה, כמו נרקוטית. שלווה של אחד שמצא, טירוף של אחד שמצא תשובה.
זה לא מה שאני רואה בעיניים של אבא.
אבא גנוב…?
שיהיה בהצלחה עם זה.
הו ימים קשים.
ואני זוכרת את עצמי עם אמא שלי בכפר המכביה, ואז עוד לא היה שם אפילו דשא, ואבא מגיע לבוש במדים וקונה לי ארטיק תותי פרוטי וכולנו יושבים על המרפסת של הקפיטריה ואוכלים. ואני זוכרת את אמא שלי נורא שמחה, ואומרת לי שיש מלחמה, אבל לא פה, במקום אחר. לפי תיארוך היסטורי כנראה שהייתי בת 4-5 (והנה היום אני עורכת את 4-5, מי אמר שמעגלים לא נסגרים).
בכל מקרה, מוזר לי להיזכר בכפר המכביה. היו שם כמה בריכות: הגדולים (שבה שחו במסלולים), הבינוניים (שבה למדתי שחיה עם חיים), האולימפית (שהיתה רחוקה), הקטנים (שאמא שלי טענה שאין בה מים, רק פיפי) ודג הזהב, שלפני שנכנסת אליה עברת במין מקלחת מוזרה שהשפריצה עליך מים מכל הצדדים. ואז הפרידו את בריכת דג הזהב מהקומפלקס וזה כבר לא היה אותו דבר, והלכתי לחוג ריקודי עם ואמא הסבירה לי שמבוגרים הולכים לחוג הזה מסיבות אחרות לגמרי מילדים, והיא טענה בתוקף שזה בגלל החדר עם המזרונים. ואני לא הבנתי כלום, כמו שהיום אני לא מבינה מה השוס הגדול בחמש בריכות שונות, אם בכולן עושים את אותו הדבר.
ברור שיש דבר כזה ריח של אבא שחוזר ממילואים. זה ריח של גריז ואבק, בהתרכבות שלהם עם מדי ב', וזה בא עם מגע של זיפים, וצליל של קיטבג שמוטל על הרצפה..