ובכן, כפי שאולי ידוע לחלקכם, שאול נסע לו לאי שם והשאיר את כולנו לעמוד לבד בפרץ. וכשאני אומרת פרץ, אני מתכוונת חתיכת פרץ – צרוף המקרים שהביא את שאול וזוגתו ל"טיול" בדיוק בשעה שבה בורסות מתמוטטות וכלכלות עולמיות קורסות וממציאות את פניהן מחדש נראה לי מעט מקרי מדי. אבל אולי זו רק אני, אז נעזוב את זה. ניחא.

בכל מקרה, לא רק אותי נטש שאול על המשמר, אלא אף את קוראי הבלוג הזה. ולכן אאלץ לנסות להחליפו, למרות שלשאול, כידוע, אין תחליפים. חשבתי לחשוף כאן מעט מעלילותי באוניברסיטה, או בתחום השלוש נקודות, אבל יש דברים שיפה להם השתיקה (בפרט שאני ככה קרובה לסיום התואר). גם בענייני עבודה לא אלאה אתכם, למרות שזהו התחום החביב על שאול. הייתי שמחה לכתוב על יחסי המשעשעים עם השאול עצמו, אלא שאני חוששת שהוא לא יאהב את זה (מצד שני, הוא במקום בלי אינטרנט, כך שהפיתוי גדול).

אם כך, אין לי הרבה ברירה אלא למחזר אנקדוטות מעברי הסוער, אי שם בתחילת שנות האלפיים. על הפרק: כיצד נזרקתי מסם שפיגל אחרי בקושי שבועיים, ולמה.

ובכן, הכל החל כשנודע לי שבסם שפיגל קיימת מגמת תסריטאות. מאחר שבעבר נהגתי לראות את עצמי כאדם יצירתי, ומכיוון שאני עדיין אדם מאד תחרותי, קסמו לי מבחני הכניסה למוסד ה-הו-כה-אקסקולסיבי הזה. השלב הראשון היה כתיבת שני סיפורים: הראשון בנושא "עיר מקלט", השני קיבל את הכותרת "היום המאושר בחייו של יגאל עדיקא". שירבטתי משהו – בעיקר אני זוכרת את הטון הפאטליסטי של עיר מקלט, ונדמה לי שיגאל עדיקא היה מאושר בגלל הבורסה או משהו כזה. עברתי, ונקראתי לירושלים, לראיון אישי. בפאנל השופטים ישבו רנן שור, ג'ולי שלז, עוד בחורה ואיש עם זקן לבן. מייד נכנסתי למוד הבחורה התוססת שלי (ששמור אך ורק לראיונות עבודה) ותוך דקה וקצת הם היו שלי. כולם, פרט לאיש עם הזקן, שתהה אם אני כותבת תסריטים. עניתי שלא, ואני כותבת אך ורק מכתבים. הוא שאל למה, ועניתי "כנראה שגיל ההתבגרות קשה עלי". זהו. ארבעתם היו על הרצפה, מצחקקים בעונג, בעיקר רנן שור שאמר לי עם יציאתי מהחדר: לפעמים כל מה שצריך זה דקה כדי להחליט. לא הופתעתי לגלות שהתקבלתי.

לאחר מכן החלו לצוץ הספקות. לא ידעתי אם הפרומט הזה, של כתיבה תסריטאית, מתאים לי. השבוע הראשון בלימודים הוקדש למרתון בסינמטק ירושלים, במסגרתו צפינו בסרטים ישראליים שונים ומשונים. מאחר שהלימודים בתסריטאות מתקיימים רק פעמיים בשבוע, לא היתה לי כל כוונה לעבוד לירושלים ומדי יום (המרתון היה כל השבוע) הייתי עושה את דרכי יחד עם ביצי ונדב לפיד לעיר הבירה. כשהסתיים הרתון התפצלנו: הם היו במסלול המלא, ואני, כאמור, בתסריטאות.

חברי לתסריטאות היו אנשים משונים למדי. היה שם, למשל, יעקב ביטון, אחר כך משורר, שהיה כותב לי פתקים כמו "ראשי סחרר כשהיא חולפת" . אבל משונים מהם היו המורים. שמי זרחין, למשל, דרש מאיתנו לשחק בפרה עיוורת במשך שעה וחצי כדי שנוכל לכתוב קטע על עיוור. עמית ליאור דרש שנכתוב סיפור על "היום שבו הבנתי ש", מה שגרר שלל סיפורי אימה בסגנון "היום שבו הבנתי שלעולם לא יהיו לי ילדים כי הוציאו לי את הרחם" ו"היום שבו הבנתי שאבא שלי מזיין מהצד". היתה גם בתיה גור, זצ"ל, שאסרה עלינו לצאת לשירותים או לשתות מים במהלך השיעור הארוך שלה (מאחר ובאותה תקופה נחשדתי כחולת סכרת, לי היה מותר). שלמה זנד שאל אותנו איזה סרט נרצה לביים בעצמו ואיזה במאי או תסריטאי אנחנו מעריצים, מה שהביא לכך שלראשונה בחיי שמעתי את שמו של סרגיי אייזנשטיין. מאחר וחלומי דאז היה לכתוב את "יפה בוורוד" הישראלי, הרגשתי שאפעס, אני לא במקום הנכון.

והנה, יום בהיר אחד, שבועיים לאחר תחילת הלימודים, נכנס לכיתה מנהל בית הספר, רנן שור בכבודו ובעצמו. הוא התיישב מולנו, וביקש, לדבריו "לנהל שיחה פתוחה" על מה אנחנו חושבים על בית הספר. כמו שמישהו חכם הסביר לי אחר כך, הייתי טיפשה מספיק כדי להגיד את האמת. זה לא מצא חן בעיניו בכלל, ויכולתי לראות אותו מתעצבן. משום מה זה הדליק אותי: כשהוא התחיל להגיד לי "אם זה לא מוצא חן בעיניך את מוזמנת לקחת את הדברים שלך וללכת", עניתי לו ששילמתי יותר מדי בשביל לקום ולעזוב. כשהוא הטיח בי שכל שכר הלימוד יוחזר לי ושאינו רוצה לדבר איתי יותר, עניתי לו שמצער אותי לראות שככה הוא מגיב לביקורת עניינית. בסופו של דבר אחד מאיתנו עזב את החדר בסערה – אני לא יודעת אם אני או הוא. אני רק יודעת שלאחר מכן באו אלי רבים מחברי לכיתה ואמרו לי שאני צודקת, שבכיתי נורא והחלטתי לנסוע הביתה באותו רגע, ושביציאה מירושלים התחלף הבכי בחיוך גדול.