מבלי ששמנו לב, משהו לא טוב עלול לעבור בשנים הקרובות על סל התרופות. התרופות החדישות, בעיקר לטיפול בסוגי הסרטן השונים אבל לא רק, מתייקרות מאוד בכל העולם. ההתייקרות הזו מאיימת על היכולת של ממשלות בעולם, ובכלל זה גם בישראל, להמשיך ולכלול תרופות חדשות במסגרת סל הבריאות הממלכתי שלהן. זה פשוט נורא יקר.
דמיינו שתרופה לטיפול בסרטן כלשהו עולה 100 אלף דולר לסבב טיפולים אחד. ונניח שיש בישראל 1,000 אנשים שחולים בסוג הסרטן הזה. אם המדינה תכניס את התרופה הזו לסל עבור אותם חולים, זה יעלה ביחד 100 מיליון שקל. וזו רק תרופה אחת, שתיק. מאחר שהתוספת השנתית לסל התרופות כולה היא רק 300 מיליון שקל, ועדת הסל תתקשה להכניס את התרופה הזו לסל, או שתכניס אותה באופן חלקי (כלומר, לחולים במצב מסוים, רק אחרי שטיפולים אחרים נכשלו וכו׳).
הדוגמא הזו מתארת את הבעיה שהממשלה כבר מתמודדת איתה וצפויה להתמודד ביתר שאת בשנים הקרובות, וזה עוד לפני שמגיע לשוק הגל העתידי הצפוי בתחום האימונותרפיה, שיכלול תרופות מתקדמות נגד סרטן כמו קיטרודה וזו שמפותחת כיום בידי חברת סיקאם הישראלית.

שוק תרופות הסרטן רק נראה תחרותי, בפועל כל תרופה היא מונופול

למה זה בכלל קורה? במאמר שפרסמו ד״ר וינסנט רייקומאר (Vincent Rajkumar) וכמה משותפיו בירחון Mayo Clinic Proceedings באפריל האחרון הם תיארו את העליה המשמעותית במחירי התרופות לטיפול בסרטן בעשורים האחרונים, ועמדו על הסיבות לכך.
לדבריהם, אחת הסיבות היא שהתרופות לטיפול בסרטן לא פועלות בשוק תחרותי. גם אם יש כמה תרופות לטיפול בסוג סרטן מסוים, זה עוד לא אומר שהן מתחרות אחד בשניה. ״בגלל שמרבית סוגי הסרטן אינם ניתנים לריפוי, החולים מטופלים בכמה תרופות, בין אם בשילוב ובין אם אחת אחרי השניה, וכך נוצר מונופול משום שהשימוש בתרופה אחת לא מבטל את השימוש בתרופה אחרת״, כתבו הרופאים במאמר.
כל אחת מהתרופות האלה מוגנת על ידי חוק הפטנטים למשך שנים ארוכות בטרם ייכנסו לשוק חיקויים גנריים, ועד אז המחירים יהיו גבוהים ב-90% לפחות ממה שיהיו לאחר שתיכנס תחרות. אבל זה רק בתיאוריה, משום שלפי הרופאים, עד שהפטנט יפקע ותיכנס תחרות גנרית לתרופה מסוימת, היא כבר תיחשב נחותה לעומת תרופות חדישות יותר שיהיו באותה תקופה, כך שהמצב המונופוליסטי יימשך.
הוסיפו לכך את העובדה, כותבים החוקרים, כי חולי סרטן (בוודאי כאלה שיכולים להקשות לעצמם) יהיו מוכנים לשלם כל מחיר בעבור טיפול, גם אם הוא מאריך את חייהם במידה קלושה, ואת העובדה כי רשות התרופות האמריקנית (ה-FDA) לא מתחשבת בשיקולי עלות-תועלת בעת שהיא מאשרת תרופות חדשות לשימוש, וקיבלתם מנגנון ודאי לעליית מחירים משמעותית.

ליצמן מעדיף שהפיתרון יבוא ממימון פרטי, אבל מתעלם מהחסרונות הכבדים

אז מה עושים? לפני שמתחילים לדבר על פתרונות אפשריים, חשוב להבהיר משהו: אין כיום תרופות מצילות חיים מחוץ לסל התרופות הממלכתי. כך לפחות אומרת פרופ׳ בלה קאופמן, מבכירות האונקולוגים בישראל נשיאת המערך האונקולוגי בבית חולים תל השומר. בוועידת ״כלכליסט״ לפני שבוע וחצי הסבירה קאופמן כי ״אם ניקח את ההגדרה המילונית של תרופה מצילת חיים, שמצילה אדם ממוות, אז אין דבר כזה תרופה שלא נמצאת בסל״.
מה שכן, לא כל התרופות האונקולוגיות שמאריכות חיים (פרופ׳ קאופמן מכנה אותן תרופות משנות אורח חיים) מצליחות להיכנס לסל הממלכתי, בעיקר בגלל מחירן המאמיר. ״יש תרופה לאיכות חיים שיכולה להיות מאוד חיונית, אבל בכמה היא מאריכה חיים – בשבועיים, בחצי שנה? אלה בעיות מאוד קשות שוועדת הסל צריכה להתמודד איתן. ואין בכלל שאלה שועדת הסל עומדת בפני מצוקה תקציבית אמיתית. אם אנחנו רוצים להיות בקו אחד עם העולם העשיר אז צריך להוסיף, אבל ברור גם שאי אפשר לעמוד בקצב הפיתוחים של חברות התרופות. אנחנו באמת בפני דרמה ובמקום הקטן שלנו בישראל אפשר לעשות לפחות את העדכון האוטומטי של התקציב כדי שלא נצטרך לדון בזה כל שנה".

אז מה הפתרונות? שר הבריאות יעקב ליצמן מאמין כי הפתרון לבעיה מגיעה מכיסם הפרטי של החולים, באמצעות הביטוחים המשלימים שלהם. ליצמן התבטא לאחרונה כי יפעל להכניס את תרופות הסרטן שלא נמצאות בסל הממלכתי לביטוחים המשלימים.
ב-2008 הממשלה הוציאה את התרופות האלה מהביטוחים המשלימים, במסגרת עסקה שנרקמה בין משרד האוצר לבין קבוצה קטנה של חברי כנסת, ביניהם ליצמן עצמו (יחד עם חיים אורון, רובי ריבלין ושלי יחימוביץ). בתמורה, האוצר הסכים להגדיל את התוספת השנתית לסל התרופות ל-400-450 מיליון שקל בשנה. אלא שלאחר שלוש שנים התוספת לסל הבריאות התכווצה בחזרה ל-300 מיליון שקל בשנה בלבד, סכום שלא מצליח להתמודד עם ההתייקרות בתרופות.
הפתרון של ליצמן (שנהנה מתמיכה גורפת של קופות החולים) הוא כזה: אם משרד האוצר לא מגדיל את התוספת לסל הממלכתי, בואו נכניס את התרופות האלה לביטוחים המשלימים, ושהציבור ישלם על כך ישירות מכיסו. לפי פרופ׳ גבי בן נון, מכלכלני הבריאות החשובים בישראל ולשעבר סמנכ״ל משרד הבריאות, להצעה הזו יש כמה חסרונות משמעותיים.
בן נון הסביר בשיחה עם ״כלכליסט״ כי ראשית, לא לכל האוכלוסיה יש ביטוח משלים של קופת החולים. אמנם בקרב האוכלוסיה היהודית ל-90% יש, אבל ל-10% בכל זאת אין. לפי נתוני משרד הבריאות, מרבית האנשים שאין להם הם מקבלי השלמת הכנסה של הביטוח הלאומי, כלומר השכבה החלשה ביותר. במקביל, גם במגזר הערבי שיעור בעלי הביטוח המשלים נמוך מאוד. רק ל-40% יש ביטוח כזה. לכן, החזרת תרופות הסרטן שלא נמצאות בסל לביטוח המשלים תעזור רק לחלק מהאוכלוסיה.

מלבד זה, החזרת התרופות לביטוחים תקל על משרד האוצר להסיר את האחריות מסל התרופות הממלכתי. בשנים של מצוקה תקציבית, האוצר עלול להקטין עוד יותר את התוספת השנתית לסל התרופות, בידיעה שמה שלא נכנס לסל נכנס לביטוחים המשלימים והציבור משלם עליו מכספו הפרטי. במקום להגדיל את הסל, האוצר יקבל תמריץ לכווץ אותו.
בנוסף, המודל שקופות החולים מציעות הוא לא מודל קסם. כלומר, אם סל הבריאות הממלכתי מתקשה להתמודד עם העליה בעלויות התרופות, איך בדיוק הביטוחים המשלימים יתמודדו עם העליה הזו? התשובה פשוטה, התשלום החודשי עבור הביטוח המשלים פשוט יתייקר כל שנה בעוד קצת. כך, הציבור ימשיך לשלם גם וגם – גם מס בריאות וגם מחיר עולה עבור הביטוח המשלים.
יתרה מכך, מסביר פרופ׳ בן נון, ייקור המחיר של הביטוח המשלים יפגע בעיקר בחולים המבוגרים, משום שהמחיר של הביטוח המשלים עולה עם הגיל. הנה כך תעבוד הדינמיקה של זה: בהתחלה יהיה מדובר בתוספת של 10 שקלים בחודש, אחר כך בתוספת של 50 שקל בחודש, ומתישהו זה יכול להגיע לתוספת כל כך יקרה שאתם פשוט תוותרו על הביטוח. ומי שבעיקר יוותרו על הביטוח יהיו החולים המבוגרים יותר שזה יעלה להם לא מעט כסף. וכך, אם נלך עם השיטה הזו, ייצא שהתרופות האלה גם לא יהיו בסל הממכלתי, וגם למי שצריך את התרופות לא יהיה ביטוח כי הוא יקר מדי. זה לצאת קרחים מכאן ומכאן.
ובנוסף, הואיל והתרופות האלה לא ניתנות בחינם, אלא תמורת השתתפות עצמית משמעותית, מי שידם אינם משגת לא יוכלו לרכוש את התרופות האלה בלאו הכי בשעת הצורך.
ההשתתפויות העצמיות האלה, כפי שמעידים נתוני משרד הבריאות ובנק ישראל, כבר מזמן הפכו למקור הכנסה משמעותי עבור קופות החולים – כ-2.5 מיליארד שקל בשנה. בקיצור, הפתרון הזה, להוסיף את התרופות האלה לביטוח המשלים תמורת תוספת של 10 שקלים בלבד לתשלום החודשי, לא ייגמר כתוספת של 10 שקלים בחודש בלבד, אלא התשלום הזה יילך ויגדל. אחרת, אפשר היה לקחת את פתרון הקסם הזה ופשוט להגדיל את הסל הממלכתי.
וכאן נכנס הפתרון החלופי: שמשרד האוצר יגדיל את התוספת השנתית לסל התרופות לרמתה הקודמת – 450 מיליון שקל – ובינתיים שמישהו יחפש פתרון גלובלי מול חברות התרופות, כי גם התוספת הזו לא תספיק (וממילא, בשביל להתאים את עצמה לרמות המחירים העולות, היא חייבת לגדול).

סגן הממונה על התקציבים יאיר פינס, שאחראי במשרד האוצר על תחום הבריאות, התייחס לנקודה הזו בוועידת ״כלכליסט״. לפי פינס, הוא מתנגד להצעה של ליצמן להכניס את התרופות האלה לביטוחים המשלימים מהטעמים שפרופ׳ בן נון מצביע עליהם.
לדברי פינס, "המקום המתאים לתרופות האלה הוא סל הבריאות ולממן אותן דרך תקציב המדינה. ככל שממשלת ישראל תחליט להרחיב את סל הבריאות היא תצטרך להתמודד עם שאלה של סדרי עדיפויות ולקבל החלטות קשות. חלופה ראשונה זה לעשות דיון מעמיק של סדרי עדיפיות ואולי להביא את זה ממערכת החינוך, ריסון תקציב הביטחון או מערכת החינוך״.

התפרסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר. תודה ליאיר ולשלומית על העריכה

ויש גם וידאו!

אני לא נוהג לכתוב על ענייני תקשורת. אני לא כתב מדיה, תודה לאל, והעיסוק בזה נראה לי לרוב כמו שילוב של גילוי עריות עם משהו משעמם במיוחד.

אבל כשפוליטיקאים סותמים לעיתונאים את הפה, אני לא חושב שעיתונאים יכולים להישאר אדישים.

הדבר הזה הוא נוסח ההצעה שהציע חבר הכנסת ישראל אייכלר מיהדות התורה במסגרת ההצבעות שנערכו בלילה על חוק רשות השידור. הדבר הזה התקבל הלילה בקריאה שניה ושלישית, ומבחינתי זה אפילו לא מאוד חשוב שזה נעשה במחטף פוליטי באישון ליל. הדמוקרטיה רשאית לעשות מחטפים כאלה. הדבר החשוב הוא שזה התקבל.

אגיד מראש: אני לא מבין כלום בחוק רשות השידור, ולא ברשות השידור. אני לא מכיר משם אף אחד באופן אישי, מעולם לא עבדתי שם וסביר להניח שגם לא אעבוד.

ובכל זאת, יש לי איזו דעה חצי מנומקת בעניין הזה. הסעיף הזה בחוק עם כל כמה שהוא מעציב אותי, הוא גם מאוד משמח אותי. אני לא יודע מי בדיוק עמד מאחוריו, אם זה אייכלר (שאני לא מבין את הקשר שלו לסיפור) או השר אופיר אקוניס, או הפטרון של אופיר אקוניס ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה לא מאוד חשוב. מה שחשוב הוא שנבחרי ציבור אישרו הלילה סעיף בחוק שסותם את הפה לעיתונאי רשות השידור. וזה דבר מעציב מאין כמותו, אבל גם דבר משמח.

זה משמח משום שנבחרי הציבור האלה נחשפים סוף סוף עד אחרון הנימים שלהם. הם סוף כל סוף מודים בפומבי שהפ פשוט לא אוהבים עיתונות דעתנית, הם לא אוהבים עיתונאים עם דעות (ייתכן שהם פשוט לא אוהבים דעות), אז הם רוצים לסתום להם את הפה. אני שמח שהם סוף סוף אמרו את זה בריש גלי והפסיקו להסתתר מאחורי טענות אחרון של לשון הרע ודיבה וצנעת הפרט וכאלה. שהרי אין הם רוצים שעיתונאים לא יוציאו דיבתו של אדם, זה כבר בחוק אחר. הם פשוט לא רוצים לשמוע דעות.

אז מאחר שאף אחד (עדיין) לא לקח ממני את החירות העיתונאית שלי, ואת חופש הביטוי שלי באופן כללי, אני רוצה לנצל את הבמה שאני נותן לעצמי ולהגיד להם, לנבחרי הציבור האלה: אתם חבורה של אהבלים.

אופיר אקוניס, למשל, אתה אהבל. זו אמנם לא עובדה בסלע, לא בדקתי את האייקיו שלך, אבל זו דעתי אליה הגעתי אחרי שקראתי את הסעיף הזה בחוק. אתה אהבל, לדעתי, משום שאם אתה חושב שהסעיף הזה יועיל לך במשהו, אתה טועה טעות מרה.

ראשית, הסעיף הזה בלתי ניתן לאכיפה כלל. הוא סתם נכנס לספר החוקים בשביל שיהיה לכם אקדח לאיים בו על עיתונאים סוררים בעת הצורך, דרך מנהלים פוליטרוקים שתמנו לתפקידי מפתח שיעשו להם את המוות. ראינו את זה בעבר כשדחפתם את מנחם בן לאזן את קרן נויבך. וואו, יותר אפקט סטרייסנד מזה לא יכולתם להשיג. אותו הדבר יקרה עם הסעיף האידיוטי הזה שהכנסתם עכשיו.

ושנית, העיתונות של 2015 היא לא העיתונות של 1972, אז נכתב המסמך שעל בסיסו הכנסתם את הסעיף הזה לחוק. העיתונות של 2015 אומרת מה דעתה על העולם, כי העיתונות היא לא רק מתווכת לציבור מידע, אלא היא גם מכניסה משמעות למידע הזה. וככל שהעיתונות מגוונת יותר, ויש כלי תקשורת רבים יותר, והעיתונאים עצמם באים מרקע מגוון יותר – וככל שהוא מגוון יותר הרי זה משובח – אזי הדיווח העיתונאי, זה שמגיע יחד עם פרשנות ועם דיעה אישית, הופך לעשיר ומלא יותר ומתאר את העולם בצורה טובה יותר.

בשביל להגיע למצב הזה אתם לא אמורים לסתום לעיתונאים את הפה, אלא אמורים לעודד אנשים שחושבים כמותכם להיכנס לעולם התקשורת בשביל שמגוון הקולות יוכל להישמע.

אז נכון, לתקשורת, כמו לכל מערכת אחרת, יש המון מגרעות. גם יש לה המון כוח ביד, והיא לא תמיד עושה בו שימוש הוגן או הגון. זה נכון, וחלק מהכעס הציבורי שמופנה אליה, וחלק מהשחיקה באמון הציבור בתקשורת, הם מוצדקים. זו פשוט לא סיבה לסתום לעיתונאים את הפה. כי אין שום סיבה טובה אחת בעולם לסתום לעיתונאים את הפה.

עיתונאים הם הפה של מי שאין לו פה. של החלשים, של המסכנים, של הנדכאים, של כל מי שאין לו יחצ״ן או שניים או מאה.

אין לי ספק שהחלקים בציבור שכועסים על התקשורת או שונאים אותה מכל סיבה שהיא יתמכו בצעד הזה של האקוניסים והאייכלרים. הרי התקשורת שמאלנית, התקשורת מגויסת, התקשורת היא אנטי ראש הממשלה, התקשורת הגזימה, ולכן צריך לרסן את התקשורת.

אלא שלדעתי גם החלקים בציבור שיתמכו בכם, ואין לי מושג מה גודלם אבל לדעתי הם קטנים מאוד (זה לא הציבור הימני שחושב שצריך לרסן את התקשורת, כשם שזה לא הציבור הימני ששונא ערבים ומייחל למותו של כל ערבי באשר הוא), יוצאים נשכרים מכך שיש תקשורת דעתנית, ביקורתית, נושכת, כזו שאומרת מה דעתה ולא רק מדווחת כמו ביומני כרמל.

כל מי שחושב שתקשורת אמורה להסתפק בעיתונאות העתק-הדבק מקומוניקטים, שתקשורת צריכה להסתפק בהדפסת דבריהם המלוקקים של סוללות יחצני היחצנים שעוטפים בערך כל אישיות בכירה שזזה במגזר הציבורי (וגם הפרטי), אני מציע לו שינסה לדמיין את החיים במדינה כזו. חיים במדינה מושלמת, שבה אין ולו חצי בעיה, אין ולו גרם אחד של שחיתות, אין מחדלים, אין כשלים, אין בעיות. הכל נפלא. חוץ מהחיים עצמם. רק שעל זה אסור לדבר.
אם אתם מצליחים לדמיין חיים כאלה, וזה לא מוצא חן בעיניכם, תסכימו איתי שאסור לסתום לעיתונאים את הפה.

זה לא אומר שלא צריך לבקר עיתונאים. צריך. כמו כל אחד אחר. ועיתונאים צריכים לדווח אמת ולדבוק בעובדות. אבל, אי אפשר אף פעם בדיווח עיתונאי למסור את כל העובדות. זה פשוט לא עובד ככה. כמו שבשום שיחה שיש לכם עם כל אחד על כל נושא אתם לא יכולים להכניס את כל העובדות, כי השיחה הזו לעולם לא תיגמר. ככה זה. ועיתונות שרק מדווחת ולא אומרת מה משמעות הדברים, מה עומד מאחוריהם ולאן הם הולכים, והאם זה טוב או רע מנקודת מבטו של העיתונאי, או מנקודת מבטם של כל בעלי העניין האחרים, זו עיתונות פודליסטית ומנוונת, שעדיף כבר בלעדיה.

אז אני שמח שהאייכלרים והאקוניסים של העולם אמרו סוף כל סוף מה הם באמת רוצים. אני שמח שהם אמרו סוף כל סוף שהם היו רוצים לסתום לעיתונאים את הפה. ואני חושב שזה הזמן של העיתונאים להגיד להם בחזרה בקול רם וברור, בכל דרך שיש לנו – לא נסתום את הפה. לא ברשות השידור, לא בגלי צה״ל ולא בשום מקום אחר.

ואם תסגרו לנו את הדלת, ניכנס דרך החלון.

כי אנחנו לא עובדים אצלכם.
אנחנו עובדים אצל המאזינות והצופים והקוראות והגולשים.

תשתדלו לא להיחנק עם זה.

אני בעד חוק ההסדרים, למרות שהוא דבר רע.
הוא דבר רע משום שהוא כורך בחבילה אחת הרבה מאוד שינויי חקיקה מרחיקי לכת שלא קשורים אחד לשני, כל אחד מהם עולם ומלואו בפני עצמו, שם אותם על שולחנם של נבחרי הציבור, ומפעיל להם סטופר שהוא סוג של אקדח לרקה – תאשרו מהר, או שהכנסת תתפזר. כך לא נראה דיון ציבורי אמיתי, כך נראית סחיטה.
חוק ההסדרים הוא דבר רע משום שהוא מגדיל יתר על המידה את כוחו של אגף התקציבים אל מול משרדי הממשלה ואל מול הכנסת עצמה, ומביא את שיטת המקל והגזר לשיא. בשנים שבהן הכוח הזה עלה לאגף התקציבים לראש יותר מדי, הפקידים היו משתמשים בחוק ההסדרים בשביל לבטל חוקים שנחקקו בכנסת, או בשביל לדחות את יישומם, לעיתים ב-15 שנה. המשפט ״חכה חכה ניפגש בחוק ההסדרים״, נשמע לעיתים קרובות מדי מפי פקידים במהלך השנה כשהכנסת אישרה חקיקה שלא מצאה חן בעיניהם.
אך למרות כל אלה, אני בעד חוק ההסדרים, משום שבמציאות הפוליטית הישראלית הוא כנראה הרע במיעוטו. ובעת הנוכחית, אחרי חמש שנים שבהן אגף התקציבים נחלש והוחלש, נדמה לי שחוק ההסדרים הנוכחי הוא כבר לא מה שהיה פעם, ולכן הסיבות לחשוש מפניו עומעמו.

חוק ההסדרים הוא הרע במיעוטו מפני שחלק גדול מדי מחברי הכנסת ממילא לא טורחים ללמוד איזו חקיקה הונחה על שולחנם, בין אם החקיקה הזו מובאת בתוך חבילת חוק ההסדרים או בתור חוק נפרד שעומד בפני עצמו. הח״כים מתלוננים על פרק הזמן הקצר שעומד לרשותם ללמוד את הרפורמות הרבות שכלולות בחוק ההסדרים, אולם בפועל, לו היו רוצים, היה להם די זמן בשביל ללמוד הכל עד האות האחרונה, לגבש עמדה, ולהביא אותה לידי ביטוי בדיוני ועדות הכנסת.
הנה למה: חוק ההסדרים יונח על שולחנה של הכנסת ביום האחרון של חודש אוגוסט. הדיונים על החוק יתחילו בכנסת אחרי החגים, כלומר במחצית השניה של אוקטובר. במלים אחרות, חברי כנסת יוכלו ללמוד את כל תוכנו של החוק במשך חודש וחצי לפני שמתחילים הדיונים, אם רק ירצו בכך. העובדה שישנם חגים באמצע לא אמורה לתת לחברי הכנסת הזדמנות לעבוד פחות קשה. הםלא נבחרו על ידי הציבור בשביל לנוח.
ומלבד זה, הראיה הטובה ביותר לכך שמי שרוצה יכול להספיק וללמוד מה כלול בחוק ההסדרים היא העובדה שיש מי שלומדים את החוק הזה לעומק – הלוביסטים, ומי ששלח אותם.
הלוביסטים והגופים שהם מייצגים עוקבים אחרי גיבוש חוק ההסדרים מאז הבחירות עצמן, ופועלים כבר מאז בשביל לסכל רפורמות שונות, להוציא אותן מחוק ההסדרים, או לשנות ולרכך אותן. כשחוק ההסדרים מגיע לכנסת בסופו של דבר הוא מגיע אחרי שהלוביסטים כבר עשו את מה שעשו (ולפני שהם ממשיכים לעשות את העבודה שלהם בכנסת עצמה). במלים אחרות, כשלמישהו יש מוטיבציה אמיתית (כלומר, כספית) להבין מה קורה בתוך חוק ההסדרים, אין שום מניעה לעשות את זה. חבל שחברי כנסת לא מגלים בחוק הזה עניין גדול כל כך כמו בעלי האינטרס. אחרי הכל, הם אמורים לשרת את בעל האינטרס הגדול ביותר – הציבור.
ואפילו כשיתחילו הדיונים בכנסת, רק החרוצים שבחברי הכנסת יטרחו להגיע לדיונים בוועדות וממש להשפיע על החקיקה, כפי שראוי לעשות. האחרים יתלוננו, אבל לא יעשו דבר, למעט להגיע ביום האחרון של הדיונים לשלב ההצבעות ולהרים את היעד בעד או נגד כרובוטים עיוורים, רק בגלל שיו״ר הקואליציה אמר מה לעשות. . כמו במשחק מטומטם במיוחד של הרצל אמר. כך נראים מבושיה של הדמוקרטיה הישראלית. וכל עוד חלק גדול מחברי הכנסת מתפקדים ברמה הנמוכה הזו, כבר מוטב שיהיה חוק הסדרים שיקדם רפורמות.

חוק ההסדרים הנוכחי גדול יותר מקודמיו בשנים האחרונות, מה שמעיד על התחזקות מסוימת, לפחות בינתיים, של אגף התקציבים, אחרי כמה שנות חולשה משמעותיות. החוק מכיל רפורמות משלושה סוגים: רפורמות שאמורות לשנות את דפוסי הפעולה בתוך הממשלה (כמו הקמת רשות אנרגיה מאוחדת או פישוט הליכי בנייה), רפורמות שאמורות להחליש את כוחם של גופים רבי עוצמה (חברות הביטוח, הבנקים הגדולים, יצרניות המזון הגדולות או מפעלי ים המלח), ורפורמות שישפיעו במישרין על הציבור ועל הארנק שלו (שינויים בביטוחים המשלימים של קופות החולים או ביטול פטור ממס על מי שיורשים דירות).
רפורמות משלושת הסוגים האלה לרוב אינן מאושרות בכנסת כמו שהן הגיעו אליה מהממשלה. סביר מאוד להניח שהח״כים עוד יפצלו חלק מהדברים החוצה מתוך החוק או ישנו במידה רבה את מה שיישאר בפנים. אם להתנבא, משרד האוצר יעדיף לבחור את המלחמות שלו להיכנס חזיתית בכל הכוח מול יצרניות המזון, למשל, אבל לוותר על המאבק בחקלאים מגדלי הביצים והעופות, שנהנים מלובי פוליטי אפקטיבי יותר, ומאהדה ציבורית נרחבת יותר (וייתכן מאוד בצדק).
מי שכבר נערכים לרפורמות האלה מזה זמן רב הם הבנקים הגדולים, חברות הביטוח ויצרניות המזון. הנסיוניות שלהם להשפיע על החוק עד כה היו בעבודה מול משרדי הממשלה הרלוונטיים, ומול שרים בממשלה (למשל, הניסיון לטרפד את רפורמת הגברת התחרות בייבוא מזון על ידי חוק הכשרות של אריה דרעי, שרוכך בסופו של דבר). עכשיו, כשזה יגיע ליישורת האחרונה, בכנסת, הם יגבירו את המאמצים שלהם, ולפתע חלק מהח״כים יתחילו לדבר מגרונם של בעלי האינטרס הגדולים במשק. כך עובדת הדמוקרטיה הישראלית. כשזה קורה במרוכז, בחוק ההסדרים, ללוביסטים ולבעלי האינטרס קשה יותר להדוף את הכל בבת אחת.

זה לא שאי אפשר בלי חוק הסדרים בכלל. השנים האחרונות הראו שאפשר גם אפשר. חוק הריכוזיות עבר מחוץ לחוק ההסדרים. חוק ששינסקי הראשון, להגדיל את המיסוי על חברות הגז, עבר בלי חוק ההסדרים. אפילו הרפורמות ההן של כחלון, בסלולר, עברו מחוץ לחוק ההסדרים.
בשביל שזה יעבוד ככה – בצורה התקינה, הדמוקרטית והראויה ביותר – יש צורך בנבחרי ציבור נחושים (גם שרים וגם ראשי ועדות בכנסת) וברוח גבית משמעותית מן הציבור. אחרת, אם מדובר בנושאים פחות סקסיים, שתופסים פחות כותרות והציבור הרחב פחות מתחבר אליהם, מה שלא יגיע דרך חוק ההסדרים ייקבר בוועדת הכנסת קבורת חמור.
כך היה ברפורמה כמו הגברת המלחמה בהון השחור, שפולצה מחוק ההסדרים ונקברה בוועדת החוקה של הכנסת כי יו״ר הוועדה לשעבר דודו רותם ז״ל לא באמת רצה לקדם את החוק הזה (לכו תדעו למה). גם רפורמות אחרות שביקשו לפגוע בכנסותיהם של בתי החולים הפרטיים או אפילו חוק נתוני אשראי שצפוי לפגוע בבנקים הגדולים כבר הובא לכנסת פעמיים, ובכל פעם נקבר בוועדה הרלוונטית. בקיצור, כשיש יותר מדי כסף בצד השני, ואין מספיק רוח ציבורית שתגדיל את המוטיבציה של חברי הכנסת והשרים, חוק ההסדרים הוא הדרך הטובה ביותר לקדם את הרפורמות האלה.
בשורה התחתונה, עם כל כמה שהוא רע, חוק ההסדרים הוא כנראה אחד הכלים החשובים והאפקטיביים ביותר שעומדים לרשות הממשלה. לא רק לרשות אגף התקציבים, אלא לרשות כל משרדי הממשלה שיכולים לקדם דרכו שינויים חשובים למען הציבור.
אבל זה תלוי בכך שאגף התקציבים לא יעשה בחוק הזה שימוש מוגזם בכוחו. אם הכוח שוב יעלה לראש לאגף התקציבים, התוצאה תהיה חוקי הסדרים עצומים שכוללים ביטולי חוקים ורפורמות שמשרדי ממשלה אחרים מתנגדים להן, והתגובה הציבורית תהיה שוב בהתאם – לתת בראש לאגף התקציבים, ולהחליש אותו. זה בדיוק מה שקרה פה מאז 2007. זה לא טוב למשרד האוצר, זה לא טוב לממשלה כולה, וזה לא טוב לציבור הרחב.

התפרסם בעיתון בגרסה קצרה יותר. תודה ליאיר על העריכה