בתוך שבוע תיכנס לתוקף רפורמה מקיפה שתשנה את פני ביטוחי הבריאות הפרטיים שהציבור קונה מחברות הביטוח. סוכני וחברות הביטוח כבר נמצאים בחודשים האחרונים בעיצומם של מבצעי שיווק לציבור – ״קנו את הביטוחים הקיימים לפני שהאוצר מחליף אותם לביטוחים פחות טובים״. רגע לפני שהרפורמה הזו נכנסת לתוקף, הנה כמה דברים שכדאי לדעת.
כשהנתונים צריכים לספר משהו אחר
אי שם בשנת 2014 ישבנו העורך שלי גולן ופרידנפלד ואני לשיחה עם אנשי בנק ישראל. הנושא: החובות של משקי הבית. זה היה אחרי שגולן ואני כתבנו בעיתון כמה וכמה פעמים על כך שנדמה שהישראלים לוקחים הלוואות מכל מיני סוגים ומינים בקצב מוגבר, והרגולטור סוג של נרדם בשמירה. הרגולטור, במקרה הזה, הוא בנק ישראל.
האמת שזה לא טריוויאלי. בנק ישראל, באמצעות המפקח על הבנקים, הוא לא הרגולטור של משקי הבית. תפקידו לא לבוא ולהגיד למשקי הבית – הי, זהירות, אתם לוקחים יותר מדי הלוואות שאולי לא תצליחו להחזיר. תפקידו הוא לפקח על הבנקים ולוודא שהבנקים לא מכניסים את עצמם לבוץ עמוק מדי עם כל ההלוואות האלה שהם לא מחלקים. אבל בהיעדר רגולטור אחר שמסתכל על משקי הבית, נפלנו על בנק ישראל.
להמשך קריאה
אין לי כותרת טובה. פשוט קראו את זה
אני עיתונאי בדיוק 8 שנים. הגעתי לעיתונות לגמרי במקרה, ולא ידעתי עד הסוף למה אני בכלל רוצה לעסוק במקצוע הזה. בשלוש השנים האחרונות לפחות אני כותב לא מעט על פנסיה. לעיתים באובססיביות, אבל בעיקר מתוך תחושת שליחות מסוימת, כי אני חושב שיש במודל הפנסיה שלנו דברים מקולקלים שצריך לתקן אותם, ובשביל שזה יקרה צריך להעלות את המודעות הציבורית לכך, אחרת הפוליטיקאים והפקידים לא יזוזו. זו עבודה יומיומית וסיזיפית, ולשמחתי יש לי עורכים שנותנים לי לרוץ על המגרש הזה ברוחב לב. אתמול, כשמשרד האוצר יצא סוף כל סוף בהכרזה הסוג של היסטורית הזו, לא יכולתי שלא להתרגש. זו הסיבה שבגללה אני עיתונאי. לא במקור, אבל בדיעבד. זו הסיבה שבגללה אני קם כל בוקר ובוחר להיות במקצוע הזה: לא רק לדווח אלא להשפיע, בשביל לשנות (ולדעתי לטובה). לעיתים נדירות אתה זוכה להרגיש בתור עיתונאי שאשכרה הצלחת במשהו. הנה טור הפרשנות שכתבתי על הצעד הזה לעיתון
האנשים שוועדת שטרום שכחה לפגוש
עם כל הכבוד לחזון היפה שחברי ועדת שטרום הציבו בפני עצמם – להגיע למצב שבו כל אחד יוכל להפקיד כסף לפיקדון, לקחת הלוואה או לבצע תשלום דרך כל גוף פיננסי שהוא – הבעיה הכי גדולה עם ועדת שטרום היא חברי הוועדה עצמם.
אם יורשה לי לנחש, סביר מאוד להניח שכל חברי הוועדה מעולם לא היו במינוס, או לפחות לא בשנים האחרונות. סביר מאוד להניח שגם לא יהיו במינוס בעתיד. פרופיל השכר שלהם עולה, ההשכלה שלהם גבוהה, יש להם יציבות תעסוקתית ואופק תעסוקתי, הם שייכים כולם לעשירון העליון. במקרה הטוב יש להם משכנתא, אבל גם אותה לקחו אחרי סקר שוק מעמיק, בלי קושי להבין את המושגים שהפקידים בבנק מסבירים להם.
הם רציונליים, הם מתעסקים במספרים למחייתם ולא מפחדים מהם, והם מבינים לעומק את המושגים הפיננסיים. חלקם אנשי אקדמיה בעיסוקם, ובכל מקרה – גם כשהם מגבשים מדיניות, הם עושים זאת מתוך הניסיון התיאורטי שלהם. לא מתוך הניסיון המעשי שלהם בשטח. אני לא אומר את זה לגנותם, זה לא ניסיון להעליב, זה פשוט מי שהם.
להמשך קריאה
האותיות הקטנות של ההסכם החדש לגבי תקציב הביטחון
הושג הסכם לגבי תקציב הביטחון בשנים הקרובות. זה קרה בדיוק שנתיים אחרי שהממשלה החליטה שאין לה מושג יותר מה לעשות עם תקציב הביטחון והקימה את ועדה לוקר שתמליץ לה. וגם שמונה שנים אחרי שהממשלה אימצה את מסקנות ועדת ברודט שגם היא המליצה לה מה לעשות עם תקציב הביטחון. ההסכם הזה עוד לא סגור סופית סופית. הוא לא נחתם, אבל הוצג ואושר עקרונית בקבינט הביטחוני בליל שבת.
כעת יגיע תורה של הכנסת לאשר את תקציב המדינה בוועדת הכספים, ולאחר מכן במליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית עד סוף השבוע, ואז לממשלה יהיה שקט למשך כעשרה חודשים, עד לפלונטר של התקציב הבא. רגע לפני שהתקציב מאושר, זה הזמן לנתח האם ההסכם הוא הסכם טוב או רע, איזה צד גזר את ההישגים הגדולים ביותר, והאם יש סיכוי שההסכם הזה ייושם בכלל.