ערב הבחירות הייתי אופטימי באופן חריג.
עברתי על מצעי המפלגות, חיפשתי דברים מעניינים, והתרשמתי מכמה (חלק) מהמפלגות הקדישו תשומת לב במצעים הכלכליים שלהם לעניין הפנסיה. ובמיוחד, התרשמתי ממצע הפנסיה של מי שהפך זמן קצר לאחר מכן לשר האוצר, משה כחלון. כל כך התרשמתי, שאפילו כתבתי על זה פוסט.

השבוע כחלון עשה מעשה יאיר לפיד והתחיל למנות בפייסבוק שלו (בערך 105 אלף לייקים) את הדברים הטובים שהוא עשה במסגרת התקציב וחוק ההסדרים. אתמול הוא הקדיש פוסט שלם לתחום הפנסיה. הנה הוא לפניכם.

אז בואו נעשה קצת סדר ברשימה הזו, כי זה לא בדיוק נראה ככה במציאות. יש ברשימה הזו דברים שאכן קרו, יש דברים שעוד נמצאים עמוק בצנרת, ויש דברים שכחלון מציג בדרך אחת אבל בעצם הם ממש נראים אחרת. ויש גם דברים שכחלון, איך נאמר, שכח לספר.
להמשך קריאה ←

הממונה על שוק ההון דורית סלינגר, הרגולטורית של הפנסיה, ממשיכה במלוא המרץ לקדם את תוכניתה שצפויה לקצץ את בסיס הפנסיה של הפורשים בקרנות הפנסיה בשנים הקרובות. מדובר בשינוי האופן שבו קרנות הפנסיה מחשבות את הפנסיה החודשית של מי שמגיעים לגיל הפרישה.
כיום, בגלל שהריבית שמשמשת את קרנות הפנסיה לחישוב הפנסיה החודשית גבוהה משמעותית מאשר הריבית בעולם הממשי, המשמעות היא כי קרנות הפנסיה נכנסות לגירעון. את הגירעון הזה, שמוערך כיום בכ-20% ויותר, משלמים דור החוסכים הצעירים, שחלק מהכסף שהם חוסכים הולך לטובת מימון הפנסיה של הפנסיונרים.
בשביל לפתור את בעית הסבסוד הצולב, סלינגר הודיעה בחודש יולי האחרון כי תשנה את שיטת חישוב הפנסיה החודשית, באופן שישית את הגירעון על הפנסיונרים עצמם. המנגנון שסלינגר בחרה בו הוא זה: ביום הפרישה לפנסיה הפנסיונרים עדיין יקבלו את הפנסיה שהיו אמורים לקבל אם הריבית בעולם לא היתה נמוכה. אלא שמאותו רגע, ולאורך כל תקופת הפנסיה (20 שנה), בסיס הפנסיה החודשית יילך ויתקצץ משנה לשנה.
בכמה? בגלל שמדובר בתקופה של 20 שנה, מדובר בקיצוץ שמוערך ב-35%-45% ואפילו יותר. כך שפנסיה חודשית התחלתית של 5,000 שקל עלולה להפוך בסופו של דבר ל-3,000 שקל בחודש ככל שהפנסיונר הולך ומזדקן.

חוסר השקיפות בפנסיה

בכירים בגופי הפנסיה ששוחחתי איתם בשבועות האחרונים מתנגדים למהלך של סלינגר. אף אחד מהם לא הסכים להיות מצוטט בשמו ולצאת בגלוי נגד הממונה ואנשיה, מחשש שבעתיד הדבר ייחשב לרעתם. עם זאת, בדיונים ובפגישות שנערכים בין אותם בכירים לבין סלינגר ואנשיה הם מביעים את התנגדותם, כך לפחות הם טוענים. סלינגר ואנשיה, אגב, טוענים בדיוק את ההיפך (עוד על כך, בהמשך).
בשבוע שעבר אגף שוק ההון זימן אליו את האקטוארים של חברות הביטוח (אנשי המקצוע שחלק מתפקידם הוא להעריך מה גובה ההתחייבויות הפנסיונית של הקרנות וכל מה שכרוך בכך) לפגישה בה הוסבר להם כיצד עליהם ליישם את המנגנון החדש. האקטוארים ששוחחתי איתם הביעו מרמור על כך שהפגישה היתה לצורך דיון טכני בלבד ולא לשם היוועצות. ככל הידוע, חלקם הביעו את הסתייגויותיהם המשמעותיות מהמנגנון החדש שסלינגר מציעה.
ההסתייגויות העיקריות של האקטוארים ויתר אנשי המקצוע היא שהמנגנון שסלינגר מציעה יחשוף את הפנסיונרים לאי ודאות קשה לגבי מה תהיה הפנסיה שלהם (יותר מאשר היום אפילו). באיזו דרך בדיוק קרנות הפנסיה יודיעו לפנסיונרים כי הפנסיה החודשית שיתקבלו בתחילת הדרך תלך ותתקצץ ובאיזה שיעור?

הסיכוי היחידי שבו הפנסיה הזו לא תתקצץ היא אם קרנות הפנסיה יצליחו לאורך זמן להשקיע את הכסף של הפנסיונרים (הכסף ממשיך להיות מושקע ברובו בשוק ההון עד המוות) ולהשיג עליו תשואה גבוהה מאוד. רק שעם זה יש שתי בעיות, כך לפי אנשי המקצוע. ראשית, אין כל ערובה שלאורך זמן קרנות הפנסיה יצליחו להשיג תשואות גבוהות כאלה, בטח לא בעולם של ריביות נמוכות כל כך. ושנית, וחשוב יותר, בשביל להשיג תשואות גבוהות יותר צריך להשקיע את כספי הפנסיונרים באפיקים מסוכנים יותר. ולהשקעות מסוכנות יש חיסרון משמעותי – הן עלולות ליצור תנודתיות משמעותית בפנסיה. שנה היא תרד, שנה היא תעלה. לא בטוח שהפנסיונרים עצמם היו רוצים בכך.
הסתייגות אחרונה היא כי אם כבר מחילים את המנגנון הבלתי שקוף הזה, שבו הפנסיונרים לא יכולים לדעת מה צפוי לקרות להם (מלבד זה שבוודאות בסיס הפנסיה שלהם יילך ויצנח), לפחות היה ראוי ליצור דור מעבר כלשהו שלא ישלם את המחיר. כלומר, להמשיך לסבסד את מי שיפרשו בשנים הקרובות, ולאחר מכן להחיל את המודל. זו הרי לא אשמת הפורשים שהריביות בעולם נמוכות, ולא היה להם מספיק זמן להיערך לשינוי.

מה יקרה למדיניות ההשקעות?

סייג נוסף של חלק מאנשי המקצוע הוא שסלינגר ואנשיה אמנם מניחים שגופי הפנסיה ישנו את מודל ההשקעות שלהם לפנסיונרים, אבל כלל לא בטוח שזה יקרה. גופים שייקחו סיכונים גדולים יותר בהשקעת כספי הפנסיונרים יחשפו אותם לתנודתיות גבוהה בפנסיה.
אבל מנגד, לא בטוח שלגופי הפנסיה בכלל יהיה תמריץ לעשות את זה. אחרי הכל, זו ההוראה של הרגולטור שמשנה את האופן שבו הפנסיה תחושב, ותקוצץ. גופי הפנסיה לא אשמים בכך, ויוכלו להפנות את האשמה אל הרגולטור. למה הם בכלל צריכים לקחת סיכונים גבוהים? הרי אחרי שהפנסיונר פורש לפנסיה, התחרות בין גופי הפנסיה (שזעומה גם כך) מתה לחלוטין כי לא ניתן לעבור מקרן אחת לקרן אחרת. במצב כזה, כשהפנסיונר הוא שבוי מוחלט, איזה תמריץ יש בדיוק לגופי הפנסיה להשקיע את הכסף שלו באפיקים מסוכנים?
בנוסף, בגופי הפנסיה טוענים כי יש סתירה בין הוראה קודמת של אגף שוק ההון לכך שקרנות הפנסיה צריכות לנסות לשמור על הערך הריאלי של הפנסיות החודשיות, כלומר להשקיע את הכסף כך שהאינפלציה לא תשחוק את הפנסיה החודשית. כעת, אם המהלך החדש גורם לגופי הפנסיה להשקיע את הכסף באפיקים מסוכנים יותר, כיצד שתי ההוראות מתיישבות?
באגף שוק ההון מסבירים כי אין סתירה, מאחר שאחרי המהלך החדש המשמעות של שמירה על הערך הריאלי של הפנסיה משמעה לקחת סיכונים גדולים יותר, שכן אחרת אין דרך לשמור על הערך הריאלי של הפנסיה, כי היא תישחק. אם המשפט הזה נשמע לכם מסובך מדי, זה לא במקרה. גם בשוק הפנסיה לא מבינים אותו עד הסוף.
בכל מקרה, בין גופי הפנסיה אין עדיין תמימות דעים לגבי מה יקרה למדיניות ההשקעות שלהם ביום שאחרי. הדיונים על כך בגופי הפנסיה עצמם נמצאים עדיין בחיתוליהם.

חוסר השקיפות בתהליך

אבל מה שאולי הכי מרגיז בסיפור הזה, הוא האופן שבו כל התהליך הזה מתנהל. עם כל הכבוד לסלינגר ולאנשיה, לא ייתכן שהחלטה כל כך דרמטית, שתשפיע בצורה מהותית על עתידם של כל כך הרבה אנשים, תתקבל אחרי תהליך לא שקוף של חשיבה, על ידי שני אנשים וחצי.
באגף שוק ההון מספרים כי במשך שנתיים הם שמעו כל מומחה שהיה לו משהו להגיד בנושא, ובסופו של דבר הגיעו לכדי ההחלטה שהגיעו אליה. אבל עצם זה שקיימו תהליך התייעצות, מסודר יותר או פחות, עוד לא הופך את ההחלטה שהתקבלה לנכונה, ובעיקר לא הופך את התהליך לשקוף. הוא לא.
גם מה שקורה בימים אלה, כשאגף שוק ההון נמצא בדיונים מול גופי הפנסיה, גם זה אינו שקוף. לראייה, שני הצדדים – פקידי האגף מצד אחד ואנשי גופי הפנסיה מצד שני – מספרים סיפורים שונים לחלוטין. באגף טוענים כי גופי הפנסיה התיישרו ומסכימים איתם על נכונות המהלך. בגופי הפנסיה טוענים את ההיפך הגמור. בחוסר שקיפות כזה, וכשמשרד האוצר מדיר את הציבור הרחב מהתהליך עצמו ולא מוכן לחשוף מה קורה בפנים, איך מישהו יכול לדעת מה האמת?
חושבים שסיפור מתווה הגז נעשה באפילה? הצחקתם את אגף שוק ההון. על מתווה הגז עבדו לפחות חמישה פקידים, קיימו פגישות שתועדו לפחות בסיכומי דיון, קיבלו ניירות עמדה שגלויים לעיון הציבורי וקיימו שני ימי שימוע פתוחים בכפר המכביה ששודרו בלייב. זה לא המון, אבל זה עולם ומלואו לעומת התהליך שבו נעשה סיפור הפנסיה הזה – באפילה מוחלטת.

בהחלטה כל כך דרמטית, שמשפיעה על כל כך הרבה אנשים, היה ראוי לקיים הליך ציבורי יותר, שקוף יותר, משתף יותר. בסוף זו הפנסיה שלנו, לא כדאי שניקח איזשהו חלק בדיון הזה? האם אגף שוק ההון עשה מתישהו סקר מה הפנסיונרים מעדיפים? האם הם מעדיפים יציבות בפנסיה החודשית גם אם היא תהיה נמוכה יותר, או שמא הם מעדיפים שמנהלי ההשקעות ייקחו סיכונים על הכסף שלהם?
וזו השורה התחתונה, השינוי שסלינגר מקדמת במרץ חושף את הבעייתיות הקשה שיש בתוך מודל הפנסיה הנוכחי – האקראיות המוחלטת שאנחנו החושפים חשופים אליה. אם נצא לפנסיה בתקופה שבה הריביות נמוכות, הרגולטור ייתן לנו פטיש בראש ויקצץ את הפנסיה. אם בתקופה שנצא לפנסיה הבורסות יצנחו ולא יתאוששו, הפנסיה תתכווץ. הסיכון כולו עלינו.
בשביל להקטין חלק מהסיכון הזה, הדיון היה צריך להיות אחר. לא דיון טכני במנגנון שסלינגר מציעה, אלא דיון ערכי, רחב יותר. כלומר, סלינגר היתה יכולה לשים על השולחן את הבעיה, ולהגיד – זה גדול עלי. זה מחייב דיון ציבורי רחב יותר, של פקידים נוספים עם סמכויות נוספות. בדומה למהלך של דיויד גילה – שהכריז, נושא הגז לא יכול להיות מטופל רק דרך העיניים של פקיד שחושב על התחרותיות בלבד – כך גם סלינגר היתה יכולה לעשות זאת. תחת זאת היא בחרה בדרך לא שקופה, ולא ציבורית.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. האבחנה הזו אולי לא חדשה, רק שהיא ממאנת להיעלם. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי, וזו בעיה כי הוא ראש הממשלה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ראש ממשלה שהוא דחיין כפייתי.
רוצים כמה דוגמאות? בבקשה, הנה כמה, כולן רק מהקדנציה הנוכחית. כבר ערב הקמת הממשלה הנוכחית היה אפשר לראות שכל קבלת ההחלטות נדחית עד לרגע האחרון ממש. המגעים עם הבית היהודי נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה שבו הארכה הנוספת שנשיא המדינה נתן לנתניהו עמדה לפקוע. רק שם, כשהוא נמצא בעמדה הגרועה ביותר למשא ומתן, רק שם נתניהו חתך את הדברים. למעשה, בהשבעת הממשלה עצמה בכנסת עוד לא היה ברור מי שר המה.

צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם

לאחר מכן, נתניהו דחה בזו אחר זו קבלת החלטות חשובות. למשל, את ההחלטה על תקציב הביטחון. אחרי שהממשלה כבר הורכבה סוף סוף, ואחרי מריחות אין סוף של הצגת דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, נתניהו קיבל סוף סוף את הדוח לידיו. כעת, הוא היה צריך להחליט. מה עושים? האם מקבלים את המלצות ועדת לוקר? האם חותכים בפנסיה, משנים את מודל הקבע, מכניסים יותר שקיפות ובקרה תקציבית? אולי בכלל לוקחים את הצד של הצבא? אולי זורקים את לוקר לפח ומתחילים מחדש?
יוק. ראש הממשלה לא קיבל שום החלטה. הוא פשוט דחה אותה. נטפל בזה אחר. בואו נמנה שני פקידים – אנשים בלשכת ראש הממשלה מספרים שלעיתים זה נעשה בצורה אקראית לחלוטין, שראש הממשלה פשוט מטיל משימה על מי שבאותו רגע חלף באזור – שישבו ויחשבו וימליצו איזה מהמלצות ועדת לוקר צריך לקבל ואיזה לא, וימליצו מחדש לראש הממשלה. בינתיים, החלטות אין, ואת התקציב עוד רגע צריך לסגור. רחמים על צה״ל שפשוט לא יודע לפי איזו תוכנית עבודה הוא אמור לעבוד בשנה הבאה.

גם החלטות כלכליות נוספות שהיה צריך לקבל, נתניהו דחה את ההחלטה שלהן. למשל ההחלטה על המלצות ועדת ששינסקי 2 לגבי מיסוי על רווחי היתר של מפעלי ים המלח. ישבה ועדה מקצועית, חשבה, המליצה, הממשלה (הקודמת) בראשותו אימצה את ההמלצות האלה. ראש הממשלה מתנגד להן. הוא חושב שהלכנו פה יותר מדי. לגיטימי, זכותו. כשהנושא הגיע באוגוסט לישיבת הממשלה היה לראש הממשלה את מלוא המנדט לדפוק על השולחן ולהגיד לכולם ״זה לא יקרה במשמרת שלי. זה מנוגד לתפיסת העולם שלי משום שאנחנו צריכים להמשיך להיטיב עם החברות הגדולות שמעסיקות עובדים״ ובזה לחתום את הדיון. כך מתנהגים מנהיגים. תחת זאת ראש הממשלה דחה את קבלת ההחלטה הינדס עוד איזה צוות – לצוות הזה קוראים ועדת הארבעה – שאמור להגיע להסכמות עד סוף תהליך אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. פנטסטי.
סעיף אחר בחוק ההסדרים קיבל את אותו הטיפול. האוצר המליץ לחלק תקציבים לרשויות המקומיות באופן דיפרנציאלי, כך שהרשויות החזקות ייפגעו והרשויות החלשות ירוויחו. זהו נושא פוליטי מאין כמותו, רגיש מאוד, נפיץ מאוד. גם הוא עלה לממשלה באוגוסט באותה ישיבה. ראש הממשלה היה יכול לדפוק על השולחן, לשלוח את הפקידים לאלף עזאזלים או בדיוק להיפך – להודיע שזו תפיסת עולמות ושזה מה שיהיה ולהסתער על זה בכל הכוח ויהי מה – אבל ראש הממשלה נתניהו החליט לדחות את ההחלטה. גם פה הקים צוות – הפעם של השלטון המקומי יחד עם אגף תקציבים – ודחה את ההחלטה. אם יגיעו להסכמה עד סוף אישור התקציב, מה טוב, אם לא, נו, אולי נקים עוד צוות.

הי, ראש הממשלה נתניהו דוחה אפילו את קבלת ההחלטה מי יהיה המחליף של פרופ׳ יוג׳ין קנדל בראש המועצה הלאומית לכלכלה. לא מדובר באיזה תפקיד זניח. ראש המועצה הוא גם היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, הוא שליחו של ראש הממשלה לכל מיני צוותים ווועדות חשובות. לראש הממשלה יש את מלוא האינטרס להחליט כבר על זהות מחליפו של קנדל, אבל הוא דוחה ודוחה את ההחלטה הזו, השד עד יודע מתי.
יש דוגמאות נוספות, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. יש דרכים לטפל בבעיה הזו. יש קורסים, קואוצ׳רים שישמחו לתת לראש הממשלה הדרכה אישית כיצד לטפל בבעיה הזו, אבל משום מה זה לא קורה.
איפה ראש הממשלה כן גילה מנהיגות נדירה ורגעים מזוקקים של קבלת החלטות בניגוד לזרם? בעיקר סביב מתווה הגז – שם מריחת הזמן לא לגמרי באשמתו, אם כי הוא היה יכול מזמן להראות לאריה דרעי את הדלת – וסביב הפיכת באר שבע לבירת הסייבר העולמית. רק שעם כל הכבוד לשתי ההחלטות האלה, זה פשוט עוד לא מספיק. זו לא הרמה שאנחנו מצפים לה מראש ממשלה.
הסבר אלטנרטיבי הוא שראש הממשלה אינו דחיין, אלא פחדן. שהוא נמנע מקבלת החלטות לא בגלל שהדחיינות היא המדיניות, אלא משום שהוא מפחד מההשלכות של ההחלטות שיקבל. שהוא פשוט מפחד להתמודד עם הלחצים. רק שבאופן אבסורדי, ככל שהוא מושך את קבלת ההחלטות עוד ועוד, כך הוא הופך את עצמו ליותר לחיץ, יותר סחיט, ויותר כפוף ללחצים. דווקא בתור שר אוצר, אגב, נתניהו היה החלטי מאין כמותו ויצא למלחמות קשות ללא פשרות. אולי זה התפקיד שבאמת מתאים לו.

החלק הכי עצוב בדחיינות הכפייתית של ראש הממשלה היא בכך שממילא הוא ראש הממשלה גם בקדנציה הבאה. כלומר, זה אולי היה נבון פוליטית לתת לבעיה להתנפח ולדחות את הטיפול בה עד שתתפוצץ במשמרת של הבא בתור. רק שאתה הבא בתור. אתה הבא בתור כבר מ-2009, ושום שינוי לא נראה באופק. אז מה יוצא לך מלדחות את כל ההחלטות האלה? כשכל הדברים האלה יתפוצצו, והדברים האלה נוטים להתפוצץ בסופו של דבר אם לא מטפלים בהם בדיוק כמו ציפורן חודרנית או חור בשן, זה יקרה במשמרת שלך. אתה תצטרך לשלם את המחיר. לא עדיף להימנע מכך?
מאחר שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא ׳כן, עדיף להימנע מזה׳ אבל ראש הממשלה בכל זאת מעדיף לדחות את הכל, עולה המסקנה היחידה – שאצל נתניהו הדחיינות היא היא המדיניות. כפי שזה נעשה במישור הכלכלי, כך זה נעשה גם במישור הלאומי-מדיני.
זה היה ניכר עוד בקדנציה הראשונה בתור ראש ממשלה בסוף שנות ה-90 – מריחת אינסופית של ההסכמים עם הרשות הפלסטינית למיליון פעימות זעירות – וזה נכון גם למה שזה לא יהיה שנשאר מהתהליך המדיני כיום. התרגום של מדיניות ניהול הסכסוך של נתניהו במישור המדיני למישור הכלכלי הוא גרירת רגליים בכל תחום שהוא.
מאז הקמת הממשלה, הכנסת לא באמת מסוגלת לתפקד, כי ראש הממשלה לא באמת מסוגל לקבל החלטות. שרי הממשלה וחברי הכנסת מתבקשים להצביע סתם על החלטות שהם יודעים שהן לא החלטות אמיתיות, כי הן מחכות להכרעה סופית של ראש ממשלה. זו לא משילות, זו לא מנהיגות. זו סתם דחיינות. וזה לא משהו שאפשר לקבל מראש ממשלה. אם הוא היה מנכ״ל של פירמה העסקית, עולם שקרוב לליבו, הבעלים מזמן כבר היו מפטרים אותו.

גרסה מעט קצרה יותר של הטור הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לאורי תובל על העריכה ועל ההערות

בינואר 2015, לפני כמעט שנה, פרסמתי פה פוסט על כיצד מערכת השקיפות התקציבית החדשה של משרד החינוך מעידה עד כמה המשרד לא באמת רוצה שהנתונים שלו יהיו שקופים.
כתבתי אז שהמערכת, שנבנתה במשך זמן רב ובמאמץ רב לא באמת נותנת לי לגלות בצורה ידידותית ומהירה כמה משרד החינוך משקיע באיזה בית ספר – שזה מה שהיא אמורה לעשות – ושחבל שמשרד החינוך לא ריכז את המאמץ שלו בפיתוח מערכת ידידותית.

הנה הוידאו שהקלטתי אז בשביל להדגים עד כמה מדובר במערכת לא ידידותית:

והנה, השבוע, כמו קרה נס. משרד החינוך העלה את הדור החדש של מערכת השקיפות התקציבית שלו, שכוללת לא רק נתונים מעודכנים יותר (לא עוד נתוני 2012, אלא נתוני 2014. אנחנו תיכף כבר 2016, אבל למה להיות שליליים) אלא גם ממשק חדש.
והנה, מתברר שאם רוצים אז אפשר. כי הממשק החדש, שומו שמים, אשכרה נותן לי תשובה (יחסית) מהירה ו(יחסית) ידידותית לשאלה הכל כך בסיסית – כמה מכספי המסים שלי משרד החינוך משקיע בילדים שלי (וכמה הוא משקיע באחרים לשם השוואה).

כעת המערכת הזו נראית כך:

כמו שאפשר לראות בקלות, זהו שיפור ניכר, אפילו ניכר מאוד. זו עוד לא מערכת שעובדת פיקס, ומבלי לבדוק אני מוכן להתערב שהנתונים בה לא מדויקים עד הסוף (לכו אתם תדייקו נתונים בהיקף של 38 מיליארד שקל), ועוד חסרים שם פיצ׳רים שהייתי רוצה לקבל, אבל זו בכל זאת התקדמות משמעותית. וכשצריך לתת מילה טובה לפקידים שלקחו חלק במלאכה, צריך לתת.

אז הנה – מילה טובה וחיזוק חיובי.

ואם כבר, הנה מה שהייתי שמח שהייתם מוסיפים למערכת (או, לחילופין, שמתכנתים ומעצבים בעלי תשוקה להנגיש מידע ציבורי היו מוסיפים):

אפשרות נוחה לעבור במהירות בין בתי ספר, אפשרות ליצור רשימת בתי ספר ספציפיים להשוות ביניהם (כמו באתרי השוואות מחירים שמאפשרים לי להשוות בין דגמים של מוצר כלשהו. אפשרות כזו תיתן לי להשוות בקלות בין בתי ספר שלא נמצאים באותה רשות, למשל בין בית ספר אליטיסטי בתל אביב לבין בית ספר נחשל בחורה), אפשרות למיין את הנתונים (האמת שזה נראה לי כל כך בסיסי שיש מצב שפספסתי את זה איכשהו), אפשרות לראות את מגמות השינויים בין השנים, אפשרות לגזור נתונים מצרפיים בצורה נוחה (כרגע המערכת משווה בנוחות בין מחוזות, אבל מה עם השוואה נוחה בין זרמי לימוד? בין יהודים וערבים?) ואני מניח שיש אפשרויות נוספות שלא חשבתי עליהן (אתם מוזמנים לתת רעיונות משלכם בתגובות).

בקיצור, כנסו והשוו – כמה מכספי המסים שלכם הילדים שלכם מקבלים בחזרה, וכמה מקבלים ילדים של אחרים – והפיצו גם לחברים שלכם. אם כבר הממשלה נותנת לכם שירות, למה לא להשתמש בו.

מערכת שקיפות תקציבית זמינה כאן

דוח סודי שחובר במשותף על ידי אגף התקציבים במשרד האוצר ואגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה ממליץ לראש הממשלה לצמצם את מספר משרדי הממשלה מ-27 משרדים כיום, ל-12 או 18 משרדים. לפי מחברי הדוח, צעד כזה יכול לחסוך בין 1-4.5 מיליארד שקל בשנה, תוך צמצום של 780-2,250 תקנים (מחברי הדוח מדגישים כי אין מדובר בפיטורי עובדים, אם כי לא ברור כיצד זה יכול להיות).

שתי הצעות לצמצום כמות משרדי הממשלה

רוב המשרדים שהצוות ממליץ לבטל או למזג עם משרדים אחרים הם משרדים שהוקמו מלכתחילה בגלל צורך פוליטי לתת לשר מסוים משרד מסוים (כך הוקם במקור המשרד לשיתוף פעולה אזורי לטובת שמעון פרס או המשרד לתשתיות לאומיות לטובת אריאל שרון וכך פוצלו במקור משרדי התרבות הספורט והמדע ממשרד החינוך).
במקביל, בשביל להתגבר על הבעיה הפוליטית שכל ראש ממשלה ניצב בפניה עם הקמת הממשלה, מחברי הדוח ממליצים לראש הממשלה למנות מספר שרים במשרדים שונים, כך שבחלקם יכהנו שניים ואפילו שלושה שרים. כך, ראש הממשלה יוכל להקטין את מספר משרדי הממשלה ולגרום לממשלה להתייעל, מבלי שיהיה צריך להתמודד עם הקושי בלהגיד לח״כים בכירים מהקואליציה שהוא אינו יכול למנותם לשרים.

הדוח חובר ערב הבחירות במטרה להציע לראש הממשלה הנבחר ״מבנה ממשלה מיטבי, המאפשר עמידה בהוראות החוק (הקובע מה גודל הממשלה – ש״א) תוך שיפור ברמת היעילות והאפקטיביות של הממשלה תוך התאמת מבנה הממשלה לקידום מדיניות הממשלה ומטרותיה״. אימוץ הדוח אף נכלל כסעיף בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין כולנו – ״כולנו והליכוד מתחייבות לפעול לצמצום ואיחוד של משרדי הממשלה על סמך דוח הצוות להתאמת מבנה הממשלה״ – אך מעולם לא יושם.
בפועל, במקום למנות מספר שרים לאותו המשרד, ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה מספר שרים להחזיק בכמה תיקים (השר ישראל כץ, למשל, הוא גם שר התחבורה וגם השר לענייני מודיעין. זאב אלקין הוא גם השר לעלייה וקליטה וגם השר לענייני ירושלים. אריה דרעי הוא גם שר הכלכלה אבל גם השר לפיתוח הנגב והגליל).

מי צריך את המשרד לענייני תפוצות?

מחברי הדו״ח נעזרו בחברת הייעוץ החיצונית טאסק על מנת לבחון מה הנוהל המקובל במדינות אחרות בעולם לגבי כמות משרדי הממשלה וכמות השרים. המדינות שנבחרו להשוואה לישראל הן מדינות מארגון ה-OECD, בעלות דירוג יעילות ואפקטיביות ממשלתית גבוה, שיש בהן שלטון מרכזי כמו בישראל (ולא פדרלי כמו בגרמניה), והכי חשוב – עם משטר קואליציוני כמו בישראל, שכן זהו המרכיב שמשפיע יותר מכל על התנפחות ממשלות ומספר השרים שבהן. בין המדינות שנבחרו להשוואה: פינלנד, הולנד, אוסטריה, ואירלנד. בנוסף, גם צרפת הוכנסה להשוואה למרות שהיעילות הממשלתית בה נמוכה, משום שהיא מדינה עם הרכב אוכלוסייה מגוון כמו בישראל וגם היא מתמודדת עם בעיות ביטחוניות.
ההשוואה הבין לאומית מצאה כי בישראל ישנו מספר משרדי הממשלה הגדול ביותר מבין המדינות הללו. בישראל פועלים 27 משרדי ממשלה שונים, בזמן שבמדינה הבאה בתור מבחינת כמות משרדי הממשלה (דנמרק) פועלים 20 משרדי ממשלה בלבד.

חברת הייעוץ בחנה איזה משרדי ממשלה קיימים בישראל ושאין להם משרד מקביל במדינות האחרונות. הבחינה הזו העלתה שיש בישראל עשרה משרדי ממשלה ייחודיים בלי משרד בר השוואה במדינות האחרות. אלה הם משרדי המדע, קליטת עלייה, שירותי דת, תקשורת, תיירות, אזרחים ותיקים, עניינים אסטרטגיים ומודיעין, פיתוח הנגב והגליל, ירושלים והתפוצות והמשרד לביטחון הפנים. מחברי הדוח מציינים כי חלק מהפעילויות האלה כן קיימות בממשלות במדינות האחרות, אולם הן תמיד משולבות במשרדי ממשלה אחרים ולא עומדות בפני עצמן כמשרד ממשלתי לכל דבר.
בנוסף, השוואה העלתה כי בישראל ישנם 13 משרדי ממשלה שקיימים אמנם במדינות האחרות אולם לרוב פועלים במסגרת משרד ממשלתי רחב יותר. למשל, משרד התרבות והספורט, משרד החקלאות, המשרד להגנת הסביבה וכיוצא באלה.

בשורה התחתונה, ברוב המדינות שאליהן נעשתה ההשוואה פועלים בין 12-18 משרדי ממשלה, ולפיכך מחברי הדוח ממליצים לראש הממשלה לצמצם את מספר משרדי הממשלה בישראל לגודל זה. הם מציעים שתי חלופות. הראשונה, רחבה יותר, כוללת 18 משרדי ממשלה (כלומר, סגירה של 9 משרדים). החלופה השניה, צרה יותר, כוללת 12 משרדי ממשלה בלבד, כלומר סגירה של 15 משרדים.
איזה משרדי ממשלה יצומצמו? בחלופה הצרה (ראו טבלה), המשרד לביטחון פנים ימוזג לתוך משרד המשפטים, ומשרד הכלכלה ישתלט על משרדי החקלאות, התיירות, המדע והתקשורת. משרד החינוך ימוזג עם משרד התרבות והספורט כפי שהיה בעבר, ומשרד הרווחה יתמזג עם המשרד לקליטת עלייה. משרד התשתיות יבלע את המשרד להגנת הסביבה, את משרד התחבורה ואת משרד האנרגיה והמים. המשרדים בעלי הציביון הביטחוני (עניינים אסטרטגיים, מודיעין) ימוזגו לתוך משרד ראש הממשלה.
בחלופה הרחבה יותר משרדים רבים ישארו עצמאים (כמו משרד המשפטים) אולם משרד הפנים יבלע את המשרד לפיתוח אזוזרי, משרד האנרגיה והמים יבלע את המשרד להגנת הסביבה, משרד החינוך ימוזג עם התרבות והספורט ומשרד הכלכלה יבלע את משרד התיירות והמדע. בכל חלופה, משרדי הביטחון, החוץ, הבריאות, האוצר, הבינוי ורש הממשלה יישארו משרדים עצמאים.

שני פתרונות לבעייה הפוליטית

ומה עושים עם השרים? בשביל להימנע מהבעיה הפוליטית שכרוכה בלהגיד לחברי כנסת ״אין לי יותר תפקידי שרים כי צמצמנו את מספר משרדי הממשלה״, מחברי הדוח מציעים לראש הממשלה מספר שיטות לשמירה על מספר שרים גבוה.
השיטה הראשונה היא למנות מספר שרים לאותו משרד, בהיררכיה זהה, כשאף אחד מהם אינו בכיר מהשני ושניהם כפופים ישירות לראש הממשלה. למשל, בשבדיה ישנם במשרד האוצר שני שרים. האחד הוא שר האוצר הראשי, והשני הוא שר אוצר שמופקד על המערכת הפיננסית ועל שוק הבנקאות. בהולנד ישנם שני שרים במשרד הפנים, אחד מופקד על ענייני פנים, והשני על תחום הדיור.
שיטה זו חוסכת כסף משום שהמשרד משתמש במטה אחד במקום בשניים ואמורה לאפשר לכל שר להקדיש יותר תשומת לב לנושאים שנמצאים תחת אחריותו. מנגד, היא עלולה ליצור קונפליקטים בין שני השרים ולתקוע תהליכי קבלת החלטות ולכן מודל זה מתאים רק לזוג שרים שיש ביניהם תיאום בלתי רגיל וכימיה מופלאה ושאין ביניהם יריבות פוליטית משמעותית.
השיטה השניה היא למנות שר לנושא מסוים בתוך משרדו של שר אחר, ולתת לו בלעדיות על נושא זה, אם כי להשאיר אותו כפוף לשר הראשי באותו משרד. בשבדיה, למשל, פועל במשרד ראש הממשלה גם שר לשיתוף פעולה נורדי, ובצרפת פועל שר לענייני עסקים קטנים בתוך משרד הכלכלה.

היתרונות של המודל הזה הם שהממשלה שמה דגש ציבורי גם על נושאים שאינם נמצאים בקדמת הבמה (למשל, אזרחים ותיקים) ויוצרת איזונים בעת חלוקת התיקים בהרכבת הממשלה. עם זאת, בצד החסרונות, השרים בעלי התפקיד המשני עלולים להרגיש את עצמם בלתי חשובים (וכך יווצר פוטנציאל לתסיסה פוליטית).
בחלופה הרחבה שמציע הצוות (18 משרדי ממשלה במקום 27) יהיה עוד שר אחד שיוכל להשתבץ בתוך אחד המשרדים הקיימים. בחלופה הצרה (12 משרדי ממשלה במקום 27) יהיו עוד 7 שרים שאפשר יהיה לשבץ בתוך המשרדים השונים לקידום נושאים ספציפיים.
אגב, למה כמות גדולה של משרדי ממשלה זה בכלל דבר רע? לפי מחברי הדוח, לממשלה גדולה יש מספר חסרונות ובהם ״סרבול בקבלת החלטות, מעבר תדיר של עניינים ממשרד למשרד באופן שפוגע ביציבות ובקידום נושאים באופן רציף ובזבוז כספי ציבור ופגיעה באמון הציבור ברשות המבצעת״.

נקודות התורפה של הדוח

למרות שמחברי הדוח ניסו ללכת בין הטיפות ולאפשר לראש הממשלה להיות מסוגל למנות שרים מצד אחד, ומצד שני לממש את תפיסת עולמו כי הממשלה צריכה להיות קטנה ויעילה ולצמצם משרדים, ישנן כמה נקודות תורפה שמקשות ויקשו בעתיד על יישום הדוח.
הקושי הראשון הוא הקושי הפוליטי. על אף שראש הממשלה יוכל להמשיך למנות שרים לתפקידים ססגוניים, מפלגות הקואליציה יכולות לראות בצמצום מספר המשרדים ניסיון לצמצום יכולת ההשפעה שלהן (ריבוי בעלי תפקידים במשרדים רבים מגדיל את יכולת ההשפעה, גם בעתיד אחרי שהממשלה תתחלף), ובמיוחד צמצום יכולת מינוי מקורביהם לג׳ובים רבים ושונים.
מלבד זה, באיחוד משרדים שונים עלולים להיווצר ניגודי עניינים מקצועיים שעלולים לשתק את עבודת המשרדים הממוזגים. למשל, מיזוג של המשרד להגנת הסביבה אל תוך משרד האנרגיה עלול ליצור התנגשויות רבות בין שני התחומים הללו, שלרוב לא עולים זה עם זה בקנה אחד. למשל, אם שר האנרגיה מעוניין להקים מתקן קליטת גז בנקודה מסוימת בחוף, ואילו השר להגנת הסביבה באותו משרד סבור כי הדבר מהווה סיכון סביבתי, כיצד תתקבל ההחלטה?
ולבסוף, קושי מרכזי נוסף הוא הקושי מול העובדים. אחת המטרות בצמצום משרדי הממשלה היא חיסכון תקציבי וייעול תהליכי העבודה וקבלת ההחלטות ומתן השירותים לציבור. למרות שמחברי הדוח מציינים כי ההמלצות שלהם לא אמורות להוביל לפיטורים לא ברור כיצד זה יכול להיות. סביר מאוד להניח שצמצום משרדי ממשלה יוביל לפיטורים בהיקף מסוים (למשל, של מאות עובדים) בעיקר בתפקידי מנהל ומשק. מהלך כזה צפוי להיתקל בהתנגדות נחרצת מצד ההסתדרות ועובדי המדינה ולגרור את המשק לשביתות, ולא ברור כיצד אפשר להוציא אותו לפועל באופן זה.

גרסה קצרה יותר של הכתבה הזו התפרסמה השבוע בעיתון. תודה לאורי תובל על העריכה המוצלחת