בתחילת שנות התשעים הגיעו לישראל כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. גל העלייה ההוא, חרף קשיי הקליטה שחלקם נמשכים עד היום, סיפק למשק הישראלי אורך נשימה כלכלי. כאילו מישהו הזריק לכאן כוח עבודה שחלקו הלא מבוטל משכיל ומיומן. בבת אחת קיבלנו רופאים, אחיות, מורים למדעים, מהנדסים, מתכנתים ובעלי מקצועות נדרשים נוספים. העלייה ההיא עזרה לכתוב את פרק הצמיחה הגדול של ישראל בתחילת העשור הקודם, והתרומה שלה איתנו גם היום.
אבל כעת קורה משהו. הרופאים ההם, האחיות, המורים לפיזיקה, מתחילים לצאת לפנסיה. דור הבבושקה־בום עוזב את עולם העבודה. השינוי הדמוגרפי המשמעותי הזה משפיע לרעה על היכולת של הכלכלה הישראלית להמשיך לצמוח בקצב מהיר. שוב אנחנו צריכים אנשים איכותיים שישתכרו היטב, ישלמו מספיק מסים ויעזרו להניע את המשק קדימה. אם סתם נעמוד מהצד, הסיכוי של ילדינו ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר יקטן, אולי ייעלם. דרוש גל עלייה חדש.
בעלילה הזאת יש תפנית מפתיעה. גל העלייה הזה בעצם כבר פה. צריך רק לעזור לו להתרומם. על עידוד החרדים ללכת לעבוד דובר המון, על המגזר הערבי כמעט לא מדברים. אפשר להבין למה. לך תמליץ להשקיע תקציבי עתק במגזר הערבי בתקופת ממשלת ימין, שהעומד בראשה מצליח להגדיל את מספר המנדטים שלו באמצעות תיאור של "ערבים נוהרים" לממש את זכותם הדמוקרטית.

נתניהו כבר מתקצב

יום העצמאות ה־67 הוא הזדמנות טובה לספר שהשינוי המחשבתי הזה דווקא כן מתרחש. הממשלה, כמעט לא נעים לומר, משקיעה במגזר הערבי בשנים האחרונות תקציבים חסרי תקדים. אם מסכמים שורת החלטות שהתקבלו בחמש השנים האחרונות, דווקא תחת ממשלות בנימין נתניהו, מגלים שהללו החליטו להשקיע במגזר הערבי יותר מ־4 מיליארד שקל.
אז נכון, 4 מיליארד לעומת 400 מיליארד (היקף תקציב המדינה כולו) זו טיפה בים. ובכל זאת, אלה 4 מיליארד יותר ממקודם. ההשקעה הזאת היא פרי מאמץ מתמשך של אגף התקציבים באוצר, שמצליח לבנות קואליציות פוליטיות להשקעות האלה בעזרת סיוע חיוני מצד אנשי משרד ראש הממשלה, ובראשם מנכ"ל המשרד היוצא הראל לוקר ומנכ"ל הרשות לפיתוח המגזר הערבי במשרד איימן סייף.
האתגר הגדול של הרפורמות האלה הוא להימנע מלשפוך סכומים חד־פעמיים על המגזר הערבי רק כדי להתהדר באיזה מחלף או בית ספר. תחת זאת, דרושים שינויים מבניים בתקציב המדינה, כך שיחולק באופן שוויוני בין המגזר היהודי לערבי, כל אחד לפי גודלו היחסי באוכלוסייה.
כדי להתמודד עם המוקשים הפוליטיים שכרוכים במשימה הזאת, במשרד האוצר שלפו את הטריק הכי פופולרי: להבטיח עוד כסף. כך, כדי לשכנע את השרים לתמוך בשינויים מבניים בתקציב, האוצר פשוט מוסיף עוד כסף לתוכניות שונות ומפייס את ההתנגדויות. השנה, לדוגמה, הושקה רפורמה לצמצום האפליה בתקצוב בתי הספר. באגף התקציבים לא יכלו סתם כך לחלק את העוגה מחדש — אנשי הבית היהודי לא היו מוותרים על תקציבי החינוך שלהם לטובת ילדי המגזר — אז האוצר הוסיף כסף חדש לעוגה הזאת.
אותו הדבר בתקציב התחבורה הציבורית. בדצמבר, רגע לפני הקדמת הבחירות וזמן קצר אחרי צוק איתן, הממשלה החליטה שמכל שקל חדש שיושקע מעתה בתחבורה הציבורית, 40 אגורות יוקדשו למגזר הערבי, לצמצום פערים בנגישות לתחבורה ציבורית. 40%. גם בהחלטה על תוספת תקציב לבניית מעונות יום 20% שוריינו למגזר הערבי. גם אם ייוותרו עודפים, רשויות מהמגזר היהודי לא יוכלו להשתמש בהם.
תוסיפו לרפורמות האלה, בחינוך ובתחבורה הציבורית, את מרכזי התעסוקה שמוקמים בשנים האחרונות במגזר הערבי על בסיס פורמט שפותח בארגון הג'וינט ומתוקצב בידי המדינה, תוסיפו את הצעירים הערבים שנכנסים יותר ויותר למוסדות להשכלה גבוהה — בעיקר ללימודי מדעים — וקיבלתם עשייה שקטה, שנעשית הרחק מאור הזרקורים, ולא במקרה.
האתגר הבא של הפקידים יהיה להוביל שינוי דומה גם ברשויות המקומיות, ולעזור לרשויות הערביות לעמוד על הרגליים בלי להנשים אותן תמידית בכספים ממשלתיים. איך עושים זאת כשהרשויות המקומיות היהודיות לוקחות את כל כספי הארנונה מאזורי התעשייה? באוצר מתכננים לשנות את שטחי השיפוט של הרשויות, כך שגם רשויות ערביות יוכלו ליהנות מהכנסות ארנונה. גם במקרה הזה האוצר יצטרך לפצות בתקציבים חדשים את הרשויות היהודיות. המלחמה הזאת תהיה קשה יותר מזו שבזירה הפוליטית הארצית. אבל לכו תדעו, אולי זה אפילו יצליח.

השינוי הוא אצלנו

אבל זה לא סיפור של תשתיות. האתגר הגדול ביותר מונח לא לפתחם של הפקידים אלא לפתחנו. ממשלה יכולה ליצור את התנאים שיאפשרו שינוי. אבל מי שצריכים לחולל אותו הם האזרחים עצמם. במקרה הזה בעיקר המגזר העסקי היהודי, והמשקיעים היהודים, כי שם הכסף.
קידום המגזר הערבי הוא לא חזון אחרית הימים, אלא חזון כלכלי פרקטי. אין בעולם עוד מאגר של מיליון יהודים משכילים שרק חולמים להגר לכאן בבת אחת, להשתלב ולתרום – ולא רק לרכוש בית על החוף לעת צרה. מנועי הצמיחה של העשורים הבאים הם המגזר הערבי והחרדי. עם מספרים קשה להתווכח. לא מדובר בלאהוב ערבים או לא, על נוהרים לאוטובוסים או לא. אלה החיים עצמם.
יום העצמאות ה־67 הוא הזדמנות להתבוננות פנימה וקדימה. אין יותר מדי מקום בין הים לנהר. אם אנחנו רוצים שהמשק הישראלי ימשיך לצמוח בקצב שבו צמח בעשור האחרון, כדי להבטיח שדור ההמשך לא ייאלץ לשאת בנטל מס גדול מדי וייחנק תחת העול, דרושים הרבה מאוד עובדים חדשים, בשכר ראוי. המגזר היהודי הלא חרדי לא יוכל להמשיך לשאת בנטל לבד.
כשם שבמחלקת טיפול נמרץ אין לנו בעיה לקבל טיפול מרופאים ערבים, אין סיבה שתהיה לנו בעיה פסיכולוגית לקבל בנקאי ערבי, מוכר ספרים ערבי או יזם הייטק ערבי. אם נגיע ליום שבו עשרות אלפי צעירים ערבים, גברים ונשים, בעלי השכלה ויכולות, יגיעו לשוק העבודה וייתקלו בדלתות נעולות, המחיר עלול להיות כבד. לכולנו. המטוטלת עלולה לשוב לאחור, לבידול והתכנסות של כל מגזר בעצמו, כועס מאי פעם. והמחיר הנלווה עלול להיות עשור כלכלי אבוד.

יום עצמאות שמח.

פורסם במוסף יום העצמאות המרהיב של כלכליסט

בתקופה הקרובה אתם הולכים לשמוע את השם דינה זילבר יותר ויותר. זילבר היא אחת מהמשנים של היועץ המשפטי לממשלה, שעומדת בראש תחום הייעוץ (יש כמה תחומים בייעוץ המשפטי לממשלה – חקיקה, ייעוץ, כלכלי, משפט אזרחי, פלילי וכו׳). לרוב אני כותב על משנה אחר של היועמ״ש – אבי ליכט – אבל בזמן האחרון זילבר הפכה להיות כוכבת עולה.
למה? כי זילבר, מרצון או לא, במודע או לא (נדמה לי שכן, וכן) החליטה לדרוך בחודשים האחרונים על שני מוקשים גדולים במיוחד, כבדים במיוחד, עמוסי חומר נפץ פוליטי. המוקשים האלה עוד לא התפוצצו, רק נדרכו, אבל זה הספיק בשביל לחמם את כל המערכת הפוליטית, והפיצוץ עומד להגיע מאוד מאוד בקרוב.

מוקש ראשון – החטיבה להתיישבות

ב-26 בפברואר, דקה וחצי לפני הבחירות, זילבר פרסמה חוות דעת משפטית, על דעתו של היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין, תחת הכותרת ״ככה (כבר) לא בונים חומה״: צבר אנומליות בקשר שבין החטיבה להתיישבות לבין המדינה והתיקון המתחייב״.

כבר מהכותרת, מהעובדה שמדובר בחוות דעת לגבי החטיבה להתיישבות, שהפכה עם הזמן להיות אחד מהגופים האלה שלא נוגעים בהם – יחד עם קק״ל, מפעל הפיס, קצא״א, וש.ר.א.ל (אולי יש עוד כאלה?), ומהצירוף של המלים ״אנומליות״ ו״תיקון״, מובן שמדובר פה בחומר נפץ פוליטי.
החטיבה להתיישבות היא הזרוע הקבלנית הארוכה של הממשלה, בעיקר בשטחי יהודה ושומרון (אבל לא רק, גם בנגב והגליל). היא פועלת במהירות וביעילות, לא תמיד בשיטה של מכרזים, וזה סוד כוחה. הפוליטיקאים מתים עליה. היא מאפשרת להם לחלק תקציבים לרשויות מקומיות, וזה משהו שהפוליטיקאים מחבבים במיוחד כי זה מחזק את כוחם הפוליטי לקראת הבחירות הבאות. תקציב החטיבה משתנה, ובסוף השנה, אם מביאים בחשבון עודפים משנים קודמות, מגיע גם ל-600 מיליון שקל. זה לא מעט כסף.

בחוות הדעת שלה, שקשורה במישרין גם לפרשת ישראל ביתנו וכל הג׳אז הזה, זילבר פחות או יותר אומרת שהגיע הזמן להפסיק את מתכונת העבודה של הממשלה מול החטיבה להתיישבות. למה? כי זה ההיפך ממנהל תקין. הנה רק ציטוט אחד משם:

חוות הדעת הזו מההמת בחריפות שלה ובנחרצות שלה ואני ממליץ בחום לקרוא אותה במלואה. אני לא רוצה להתעכב עליה פה כי זה כבר קרה לפני יותר מחודש, למרות שבימים אלה מתחולל מאחורי הקלעים קרב אדירים נגד חוות הדעת הזו. פוליטיקאים מכהנים, בשיתוף ראשי רשויות מכל מיני מקומות, ועורכי דין מטעם, נאבקים על מנת לקבור את חוות הדעת הזו ועל מנת לעצור את תהליכי העבודה שכבר החלו במשרד האוצר בעקבות חוות הדעת, שמטרתם להפסיק את התקצוב של החטיבה להתיישבות.
המתנגדים מנסים להכניס את זה למשא ומתן הקואליציוני, שיוחלט שלא מפסיקים את פעילות החטיבה וממשיכים כמו שעובדים היום. אם זה מה שהממשלה החדשה אכן תחליט, הדרך לבג״ץ תהיה קצרה מאוד, והעותרים יסתמכו ללא ספק על חוות הדעת הזו של זילבר.

מוקש שני – התמיכות התקציביות

אתמול זילבר פרסמה חוות דעת שניה, והפעם לגבי מנגנון התמיכות התקציביות. כספי התמיכות הם כספים שמשרדי הממשלה מעבירים לגופים מהמגזר השלישי (ארגונים, עמותות וכו׳) אבל לא רק. גם לרשויות מקומיות, לתיאטראות וגופים אחרים שנתמכים כספית על ידי המדינה מקבלים כספים בצורה הזו (גם ישיבות תורניות וכו׳ וכו׳). אנחנו מדברים על מיליארדים טובים.
זילבר, יחד עם צוותים של החשבת הכללית ואגף התקציבים באוצר, החלו לעבוד לבחינת נוהלי התמיכות הקיימים ושינויים בעקבות התפוצצות פרשת ישראל ביתנו. שם נתגלו מקרים שבהם, לפי החשד, לכאורה וכל זה, פוליטיקאים ניתבו כספי תמיכות מהמשרד שעמדו בראשו לטובת גופים ומקורבים ולא באופן שוויוני, כשבחלק מהמקרים כמה וכמה אנשים לקחו חלק מהכסף פשוט לכיסם. הכל לכאורה, כמובן.
חוות הדעת שזילבר פרסמה אתמול אמורה לסגור כל מיני פרצות שנתגלו במנגנון הזה. כמה מהציטוטים בחוות הדעת הזו הם לא פחות ממדהימים.

למשל:

במקרים לא מעטים נוכחנו לדעת כי מבחני תמיכה המובאים להתייעצות עמנו, מקורם בנוסח שהעבירה לשכת השר, המבוסס למעשה על עבודת שתדלנות של גורם חיצוני, כגון אנשי עמותה המתעתדת להיתמך לפי מבחנים אלה, או באי כוחה. תוצאת הדברים היא כי לגורם מעורב, שהינו כמובן בעל ענין, ניתנת אפשרות להשפיע על הטקסט הבסיסי שממנו ייגזרו מבחני התמיכה. תוצאה זו אינה רצויה, שכן מובן כי מדובר בגורמים בעלי ענין המעצבים את הטקסט כך שיתן מענה לאינטרס שלהם, באופן שבסבירות גבוהה יפגע בשוויון ביחס לגופים שלא קיבלו פריבילגיה זו.

אתם הבנתם את זה? באים כל מיני גופים לשרים, מציעים להם להזרים להם כסף, יושבים וכותבים בעצמם את הקריטריונים לחלוקת הכסף הזה כך שהכסף יגיע רק אליהם, והשרים מגישים את זה לאנשי המקצוע במשרד כהנחייה לביצוע. מה זה זה?

או למשל, על הלוביסטים:

סוגיה הקשורה לנושא הקודם, הנה סוגיית התשלומים של מוסדות נתמכים לגורמים הפועלים עבורם, לשם השגת תמיכות, שיפור מבחני התמיכה, הוספת נושאי הפעילות שלהם לתחומים בהם תומך המשרד וכיוצא בכך. גורמים אלה זוכים לתמורה בעד פעילותם. ככל שתמורה זו משולמת מתוך כספי התמיכות עצמם, הדבר אסור, ונחשב כשימוש בתמיכה שלא למטרות לשמה ניתנה. הוראות ברורות ומספקות בענין זה נקבעו בנוהל התמיכות הכללי, ובכללן סנקציות על שימוש אסור כזה. אולם, דומה כי יש הרואים בכך "ייעוץ" המהווה חלק מהפעילות הנתמכת ומאפשר מימונו מכספי תמיכות. בנוסף, חסרה הסדרה מספקת בדבר התמורה הניתנת לאותם שתדלנים או מקדמי-אינטרסים, ממקורות אחרים, כמו גם אבחנה ברורה, בין שתדלנות בעייתית, במובן זה שעשויה להוות פתח לשחיתות, לכזו שהיא לגיטימית.

זה משהו שצף במסגרת פרשת ישראל ביתנו – לוביסטים פועלים בשביל להשיג כספי תמיכות ממשרדים שונים, ואז פשוט לוקחים לכיסם חלק מכספי התמיכות האלה. גם זה די מדהים.

למרות ההתלהבות שלי מהלוחמנות המשפטית של זילבר, ולמרות הרוח הגבית שהיא מקבלת לכאורה מהחשבת הכללית ומאגף התקציבים, חוות הדעת הזו עלולה להישאר בסופו של דבר עוד נייר שכמה עיתונאים התלהבו ממנו לרגע, ותו לא.
למה? משום שלאורך חוות הדעת זילבר כותבת שוב ושוב שהיא *מצפה* ו*מקווה* שהדברים ישתנו.
זה נחמד, אבל ברצינות? מקווה ומצפה?
די נו, גם זילבר יודעת שאלה אמירות בלי שיניים.

בכל אופן, הסיפור הזה של התמיכות מאוד בעייתי לטיפול. גם ככה הבירוקרטיה הממשלתית היא לא, איך נאמר, אפקטיבית במיוחד. וכעת לבוא ולהעמיס עליה עוד שכבות של בירוקרטיה בשביל לנסות לעצור את המושחתים, זה לא בהכרח הדבר הכי נכון בעולם. בירוקרטיה לבדה לא תעצור את המושחתים, אלא מקסימום תעכב אותם קצת. ובינתיים, כל ישרי הדרך סתם יסבלו.

בונוס – מוקש שלישי ומפתיע – המשא ומתן הקואליציוני

למי שהגיע עד לפה, הנה סיפור קטן נוסף.
במקביל לשתי חוות הדעת האלה זילבר עבדה על חוות דעת נוספת, שהיתה אמורה להסדיר את כל פעילות הפקידים במשרדי הממשלה השונים אל מול הפוליטיקאים במסגרת המשא ומתן הקואליציוני.
חוות הדעת הזו, שהיא למעשה יותר נוהל פעולה, הגדירה בדיוק לאיזה פקידים מותר להיות במגעים עם הפוליטיקאים במסגרת המשא ומתן ולאיזה לא (למשל, למנכ״לי המשרדים שהם אנשי אמונם של הפוליטיקאים אסור לקחת בזה חלק ואסור להם להורות לפקידים הכפופים להם לבצע כל מיני מטלות שקשורות למשא ומתן הפוליטי), מה צריכים להיות סדרי העבודה, למי מותר לשבת באיזה פגישות וכיוצא באלה.
עוד קבע הנוהל ההוא שכל המסמכים שיוצאים מהפקידים אל הפוליטיקאים (למשל, חוות דעת כלכליות או משפטיות) ולהיפך יפורסמו לציבור כמו שהם, במלואם ובזמן אמת.

את חוות הדעת הזו מעולם לא קראתם, משום שהיא מעולם לא פורסמה, ומעולם לא הופעלה.
למה?
כי היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין גנז אותה בדקה ה-90, כשכל מה שנשאר הוא רק ללחוץ על כפתור הsend.
למה?
לזה אין לי תשובה מאושרת. כל מי שדיברתי איתו אמר שראש הממשלה הפעיל לחץ על ויינשטיין, אבל שני הצדדים לא מגיבים לי לעניין הזה, אז אין לי הוכחה חותכת.

0.
קודם כל, קצת מוזיקה:

1.
במקום תקווה, מערכת הבחירות הזו ממלאת אותי בעיקר ריקנות וקצת ייאוש.
אולי אני סתם טיפוס פסימי, אולי אני סתם מריר. לא יודע. אני מסתובב ומדבר עם אנשים ורואה את הפוליטיקאים. חלקם מבלבלים את השכל, מוכרים לוקשים בשקל בלי למצמץ, לוקחים קרדיט על דברים לא להם, העיקר להגיד משהו, העיקר למכור משהו. בשביל מה זה טוב, השד יודע.

2.
מפלגת השלטון הבאה, לא משנה מאיזה צד תגיע, תחזיק בעשרים ומשהו מנדטים. וזהו. העובדה הזו תשפיע יותר מכל דבר אחר גם על אופי הקדנציה של הממשלה הבאה, וגם על המשך שלה. איך מישהו אמר לי היום – זה כמו לתת לילד בן 3 להרכיב פאזל של 40 חלקים: זה לא משהו שהוא מסוגל לעשות בכלל.
רוצה לומר, גם אם נתניהו או הרצוג יצליחו להרכיב קואליציה בעור שיניהם, יהיה לזה מחיר כלכלי כבד, וכך גם מחיר החזקת הקואליציה הזו בחיים. היכולת למשול – כלומר, להעלות רעיון לסדר היום ולקדם אותו מתחילתו ועד סופו – תצטמצם למינימום. וכבר היום אנחנו לא בדיוק בגבהים המאושרים של המשילות, נכון?
בקיצור, דיכאון. ניפגש בבחירות 2017.

2.5
אגב, גם ממשלת אחדות לא אמורה להיות מתכון ליציבות שלטונית. זה נכון שממשלת אחדות הצליחה להעביר את תוכנית הייצוב ב-85 – שהיא קו פרשת המים בתולדות המשק הישראלי, וביולי ימלאו לה 30 שנה – אבל זה היה יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל.
דמיינו ממשלת אחדות, לא משנה מי ראש הממשלה, שיושבים בה הליכוד והמחנה הציוני ועוד איזה שתי מפלגות לשון מאזניים (נגיד, כחלון ואחת או שתיים מפלגות חרדיות). ואז, נניח שמתישהו עולה איזה עניין מדיני על השולחן. איך בדיוק אמורה ממשלה כזו לתפקד כשמצד אחד יהיו לה לחצים ממחנה דני דנון, ומצד שני לחצים ממחנה ***תגידו לי אתם מי זה הדני דנון של השמאל כי אין לי מושג. יוסי יונה?*** איך ממשלה כזו אמורה למשול, לקדם רעיונות וליישם אותם. איך? ואם הלחצים האלה משני הקצוות יהיו חזקים מדי, עד כדי קרע ממפלגת האם, אז שוב חזרנו לממשלה קואליציונית מדי.

3.
איך פותרים את זה? אין לי שמץ של מושג. בן שיחי אמר לי הבוקר שביוון מפלגת השלטון אוטומטית מקבלת תוספת של אי אילו מנדטים, בשביל להגדיל את הכוח שלה בבית הנבחרים. אני לא מכיר את הפרטים של המנגנון הזה, אבל זה נשמע לי כמו רעיון משונה. בכל מקרה, זה לא שיש לי רעיון יותר טוב. אמרתי כבר בהתחלה, זה קצת מייאש אותי כל זה.

4.
מיד אחרי הרכבת הממשלה – עניין שייקח די הרבה זמן, אני מניח – הממשלה החדשה תתחיל להתעסק בתקציב המדינה. ואז, עם כל הכבוד להבטחות ולתוכניות הכלכליות הגדולות, אגף תקציבים יחזור לתמונה, ובגדול. למעשה, אגף תקציבים יחזור עוד קודם, כבר במשא ומתן הקואליציוני, וינסה לדחוף כבר בשלב הזה רפורמות שהוא רוצה לקדם. העלאת גיל הפרישה? רפורמה מקיפה במנהל מקרקעי ישראל? פירוק מונופול הגז אבל בלי פיקוח על מחירים? לכו תדעו, זה תלוי בעיקר במפה הפוליטית ובמי שירכיב את הממשלה. הכל פתוח.
כך או כך, חוק ההסדרים הבא צפוי להיות עמוס מאוד, וסביר מאוד להניח שסביב הרכבת הממשלה או סביב דיוני התקציב שייפתחו מיד לאחר מכן צפוי גם מאבק גדול עם ההסתדרות, שמחכה בסבלנות בצד עם שני עניינים בקנה: 1. הסכם שכר חדש במגזר הציבורי 2. דרישה לקליטת כל עובדי הקבלן בכל שירות המדינה (גם במשרדי הממשלה וגם ברשויות המקומיות, שם נמצאת המאסה הגדולה).
בקיצור, עם כל הכבוד לתוכניות ולהבטחות, בסופו של דבר הפקידים צפויים לשרטט את גבולות המגרש ולשים על השולחן חלופות שתואמות את תפיסת העולם שלהם, לא בהכרח של שר האוצר. אם זה יהיה שר אוצר דוגמת משה כחלון (סיכוי גבוה לטעמי) או גלעד ארדן (סיכוי בינוני), סביר מאוד שהם ימצאו בו שותף טבעי להרבה רפורמות שהם רוצים לקדם. אם זה יהיה מישהו כמו מנואל טרכטנברג (והסיכוי לכך קלוש לדעתי), זה ילווה בחריקות, אבל בתכלס לא יותר מדי.
ככה זה. עם כל הכבוד לתוכניות ועם כל הכבוד להבטחות, בסוף כל מערכת בחירות מחכה פקיד אגף תקציבים עם אקסל. בסוף צריך לקצץ קצת מפה וקצת משם, לדחות שוב את יישום חוק חינוך חובה מגיל 3 ואת צמצום מספר התלמידים בכיתות, כי ככה המכונה עובדת.

5.
הבן הגדול שלנו חגג חמש לפני שבועיים. מאז שנולד, כל העולם שלי השתנה. בנאלי, אני יודע. ובגלל שהעבודה שלי תופסת חלק גדול מהעולם שלי, הלידה שלו וכל מה שבא אחר כך השפיעה מאוד על תחומי העניין העיתונאיים שלי, על הכתיבה שלי, על הגישה שלי.
אני מסתכל עליו גדל. אני אוהב אותו מאוד. בעוד שנה או שנתיים (אל תשאלו) הוא ייכנס לכיתה א׳. ומתישהו הוא יילך לצבא. ומתישהו יקים משפחה ויחפש עבודה ויתלבט מה לעשות עם עצמו, ומה להיות, ומה לאהוב, ומה לשנוא, וממה להתלהב, וממה להתרגז, ממה לצחוק וממה לבכות, ממה להתרגש ולספוג השראה, ממה להתבייש ולהתרחק, אחרי מי ללכת ואת מי להוביל, איפה לטייל ואיפה לגור ולאן להתגעגע ועל מה לקטר ואת איזו קבוצה לאהוד ואיזה שירים לזמזם ועם איזה אתוס להזדהות ובאיזה פאתוס לזלזל, ואיך להשפיע ולמי להצביע.
אני מסתכל עליו גדל. אני אוהב אותו מאוד. אני מנסה לנטרל את כל הדברים שקראתי עליהם ואת כל מה שאני יודע על העתיד ולהגיד לעצמי – עזוב אותך, העתיד אינו ידוע, הכל יכול להיות. לך תדע, אולי באמת יהיה כאן דבש כשהוא יהיה בגילך.
אבל בינינו?
זה לא תמיד מצליח לי.
לילה טוב.

בכמה עלו מחירי הדירות בשנים האחרונות? או בשנה האחרונה? התשובה היא שאף אחד לא באמת יודע. התשובה הזו נשמעת פנטסטית, אבל זו התשובה המדויקת שעולה מהפרק הראשון בדוח מבקר המדינה על מחדל הדיור.
למעשה, אם הדוח הזה היה גיליון ציונים, הרי שהוא היה מעניק בלתי מספיק מהדהד לכל רשויות המדינה שעוסקת באיסוף נתונים על שוק הדיור. לרשות המסים, ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למשרד הבינוי, לשמאי הממשלתי ולמשרד האוצר.
הליקויים שמבקר המדינה מצא בעבודת רישום, איסוף ועיבוד נתוני הדיור בישראל הם שערורייתיים ממש, ולמעשה לא מאפשרים למקבלי ההחלטות לראות את התמונה המלאה. המחדלים באיסוף הנתונים, שיפורטו מיד, גורמים לפוליטיקאים ולפקידים הבכירים להתנהל בעיוורון נתונים, ולכן לגבש מדיניות בלתי מתאימה. אז בכמה עלו מחירי הדיור? התשובה היא שאף אחד לא באמת יודע. עכשיו בואו שמעו למה.