מה לעזאזל עובר על נתניהו? ראש הממשלה החליט להגיע היום, למיטב ידיעתי די במפתיע, לוועידת ״גלובס״ לעסקים. שם, אחרי קדנציה שלמה בה התעלם מהזירה הכלכלית כמעט לחלוטין, נתניהו החליט משום מה לחזור אליה.
אבל איך? הפוך לחלוטין מהאופן שבו אנחנו מכירים את נתניהו הכלכלי. נתניהו ההוא, עם הרזה שסוחב את השמן, זה שרואה בממשלה את הבעיה ולא את הפתרון, זה שמבחינתו הורדת מסים היא הורדת מס ההכנסה גם אם זה אומר שהמחיר הוא העלאת המע״מ, אז נתניהו ההוא? זה לא הנתניהו שהגיע היום לוועידת ״גלובס״.
אם לא יהיו הפתעות מרעישות, ביום שלישי הקרוב תאשר ועדת הכספים את העברתם של כמעט שני מיליארד שקל מתקציב 2013 לתקציב 2014. הצעד הזה הוא טכני בעיקרו, ולמעשה הוא אפילו לא מצריך את אישורה של ועדת הכספים, אלא רק את יידועה. אז הנה, תדעו, מחר יעברו כמעט שני מיליארד שקל מתקציב 2013 לתקציב 2014.
אבל רגע, אם 2014 תיכף נגמרת, מה זה הכסף הזה שעובר מהשנה הקודמת? היא לא הסתיימה כבר מזמן? האמת שהיא כן, אבל חלק מהכסף ששכב בתקציב 2013 לא נוצל. אלה עודפים תקציביים שעד היום, כמעט שנה שלמה לאחר מכן, לא נוצלו בידי אף אחד.
תקציב המדינה כולו בשנה שעברה היה יותר מ-300 מיליארד שקל. כך שבאופן יחסי, מדובר במקרה הטוב בשני שלישי אחוז ממנו. ובכל זאת, כמעט שני מיליארד שקל הם לא סכום שהולך ברגל. ומתוך הסכום הזה, יותר ממיליארד שקל, יעברו היישר לתקציב הביטחון, לכיסוי חלק מעלויות המלחמה בעזה.
בואו נלך לרגע שני צעדים אחורה. מה זה בעצם הכסף הזה ואיך יכול להיות שהוא לא נוצל בשנת 2013? למעשה, איך יכול להיות שהכסף הזה לא נוצל מאז, כמעט שנה אחרי, ועכשיו פתאום אפשר לנצל אותו, אבל דווקא לתקציב הביטחון? איך זה עובד כל זה?
הכסף הזה הוא משהו שנקרא בשפה האגףתקציבית ״עודפים לא מחויבים״. כלומר, כסף שמשרדי הממשלה לא רק שלא הצליחו להוציא בזמן, כלומר במשך שנת 2013, אלא הם אפילו לא הצליחו להחליט מה הם עומדים לעשות איתו. למשל, הם עוד לא הספיקו אפילו להוציא מכרז למשהו ולבחור זוכה ולהתחייב להעביר לו סכום כסף מסוים. זה ממש כסף שלא נוצל.
למעשה, הכסף הזה הוא לא בדיוק של משרדי הממשלה. עודפי התקציב הספציפיים האלה שיעברו מחר לתקציב הביטחון הם עודפי רזרבות. הרזרבות האלה הם כספים שמשרד האוצר מפזר בין תקציבי משרדי הממשלה השונים, כך שבמבט ראשון הם נראים כמו כספי המשרדים. רק שהם לא. הם רזרבות שרק משרד האוצר יכול להשתמש בהן בעת הצורך.
שנת 2013 הסתיימה עם עודפים תקציביים אדירים של 6 מיליארד שקל. חלק גדול מהסכום, כמעט 3 מיליארד שקל, הלכו כבר בשנה שעברה לתקציב הביטחון. ככל הידוע, עוד מיליארד שקל נוסף לתקציב המדען הראשי, וכמיליארד שקל נוספים נוספו לתקציב הבריאות.
כך נותרו בערך עוד מיליארד שקל, מיותמים לחלוטין. מתוכם, 200 מיליון שקל מתקציב משרד החינוך. הכסף הזה לא נוצל עד הרגע, משום שלא משרד החינוך הוא זה שיכול להשתמש בכסף אלא רק משרד האוצר. ולכן, כשבתחילת שנת הלימודים לא היה מספיק כסף בשביל לפתוח את הצהרונים המסובסדים להורים עובדים, אלה שהומלץ עליהם בוועדת טרכטברג, למשרד החינוך היו 200 מיליון שקל וירטואלים, אבל הוא לא היה יכול לגעת בהם. עכשיו הם הולכים לביטחון.
למה? כי במשרד האוצר לא מעבירים כסף שמשרדי הממשלה לא הצליחו לנצל משנה לשנה אם מדובר בכסף שהמשרדים לא הספיקו להתחייב לאן להעביר אותו. מה שלא הלך, הולך דה פקטו בשביל להקטין את החוב של מדינת ישראל. לא משנה שכבר שילמנו את המסים האלה ושהם כבר שוכבים בקופה, הם לא באמת ישמשו לשום דבר, לשום שירות, שהמדינה נותנת לנו.
ובכל זאת, ראה איזה פלא, לתקציב הביטחון הכסף הזה דווקא יודע להגיע. צריך לומר ביושר, מדובר במקרה חריג. בכל שנה נורמלית, הכסף הזה היה יורד לאדמה. רק שהשנה היתה מלחמה, וכעת משרד האוצר מחפש כל שקל פנוי בשביל לממן אותה. המיליארד האלה הם רק חלק מהסיפור, יש עוד הרבה בדרך.
וזה המשל וזה הנמשל. 200 מיליון שקל מתקציב החינוך שכבר שילמנו בכספי המסים שלנו שכבו כל הזמן הזה בצד כשלמשרד החינוך היה חסר כסף להפעיל צהרונים, ואיש לא היה מוכן להשתמש בהם. כעת, רק כשמשרד הביטחון זקוק לכסף לממן את המלחמה, הכסף הזה מופשר. 200 מיליון שקל כמשל, סדר עדיפויות שלם כנמשל.
בחודש מרץ האחרון פרסמתי פה פוסט תחת כותרת דומה מאוד לכותרת של הפוסט הנוכחי. אז, במרץ, עוד היו תקוות למישהו שבניית התקציב והאישור שלו ייעשו מוקדם. שהתקציב יוגש מוקדם לכנסת. שיבוא שלום למזרח התיכון, ושאנשים יתחילו לנהוג פה כמו בני אדם בכבישים.
בפוסט ההוא, שהתפרסם גם בעיתון בגרסה תמציתית יותר, כתבתי שלראש אגף התקציבים אמיר לוי יש הזדמנות יוצאת דופן להכניס רוח חדש לתוך ספר התקציב. לוי הוא אמנם בשר מבשרו של האגף, אבל הוא כבר היה בשוק הפרטי, ואסף כמה נורמות עבודה מתרבות ארגונית אחרת, שטוב היה לו המגזר הציבורי היה מאמץ לעצמו.
כתבתי אז שמה שאמיר לוי יכול לעשות הוא לקחת את ספר התקציב קדימה מבחינת השקיפות שבו. ובפרט, כתבתי שהוא יכול להכניס את השקיפות לשלושה רבדים עיקריים: לתחזיות שניצבות בבסיס התקציב, לאופן שבו התקציב מוגש, ולאופן שבו משרד האוצר מנהל את התקציב ביום יום, באופן שוטף, אחרי שהתקציב מאושר בכנסת.
למען ההגינות, לוי לא אחראי על החלק האחרון, אלא אגף החשב הכללי. ושם יושבים אנשים טובים מאוד ומוכשרים מאוד, עם המון כוונות טובות, והמון נתונים – ואני מתכוון, מילולית, להמון המון המון המון נתונים – שפוחדים לעשות את הצעד הנוסף הזה. בקרוב הם אולי יעשו אותו, מי יודע.
אבל סטיתי קצת. בחזרה לאמיר לוי.
מה שקורה בכנסת סביב המלצות ועדת גרמן שנמצאות בחוק ההסדרים מטריף לי את השכל. הנה למה:
ישבה ועדה ציבורית במשך שנה שלמה – ועדת גרמן לחיזוק הרפואה הציבורית בישראל. ישבו בה נציגי ציבור, נציגי האוצר, נציגי הבריאות, נציגי משרד ראש הממשלה, פרופסורים, אנשי מקצוע מהשורה הראשונה.
שנה שלמה הם ישבו, שמעו כמעט כל אחד שזז במערכת הבריאות, אפילו את חיים רמון(!). צפו בכל מצגת, קראו כל נייר. ישבו, חשבו, התכסחו, נלחמו, חטפו מהתקשורת, הסתירו מידע. הכל.
בסוף, אחרי שנה, הם המליצו המלצות. אם מרדדים את ההמלצות האלה רידוד עמוק, אפשר לסכם אותן בארבע נקודות: הגבלת מערכת הבריאות הפרטית, הזרמת כסף למערכת הבריאות הציבורית, הגבלת תיירות המרפא, והקטנת ניגודי העניינים של משרד הבריאות.
נשים לרגע את הנקודה האחרונה בצד. נותרנו עם שלוש, שהן בעצם שתיים: חיזוק הציבורי (בכסף) והגבלת הפרטי (על ידי מיסוי וקביעת תקרת ניתוחים מותרת). זהו, נורא פשוט.
שתי ההמלצות האלה מוכרחות לקרות יחד. בשביל לחזק את המערכת הציבורית המדינה חייבת להגביל את המערכת הפרטית. ובשביל להגביל את המערכת הפרטית היא מוכרחה לחזק את המערכת הציבורית.
למה? משום ששתי המערכות שלובות זו בזו, ואם המדינה לא תפעל במקביל, היא תרע את המצב. כי הרופאים הם אותם הרופאים, החולים הם אותם החולים, והכסף הוא (כמעט) אותו הכסף.
עד כאן חלק א׳. עכשיו מתחיל חלק ב׳, היכן שהכסף הגדול והאינטרסים הגדולים פוגשים את המציאות.
הנפגעת העיקרית של המלצות ועדת גרמן היא אסותא. אסותא היא השחקן הגדול ביותר בשוק הפרטי (אין נתונים מדויקים, אבל היא חולשת ככל הנראה על לפחות מחצית משוק הניתוחים הפרטיים). אין דוחות כספיים של אסותא, אבל בפעם האחרונה שדיברתי שם עם מישהו דובר על הכנסות של מיליארד שקל בשנה. ייתכן שיותר.
אסותא לא רוצה שיגבילו את המערכת הפרטית, והיא גם לא רוצה שיגבילו את תיירות המרפא (למען ההגינות, גם בתי החולים הממשלתיים לא רוצים שיגבילו את תיירות המרפא, כי הם רואים ממנה 350 מיליון שקל בשנה).
אז מה אסותא עושה? היא מתחמשת במשרד הלובינג הגדול בישראל, שוכרת את הממונה לשעבר על ההגבלים העיסקים (דודי תדמור, האיש שנלחם במקביל גם עבור כיל נגד ששינסקי 2, בהצלחה לא מבוטלת), ויוצאת לקרב.
הטקטיקה מעניינת, ועוברת דרך שחקנית מפתיעה: שרת הקליטה סופה לנדוור. מלבד היותה שרת הקליטה, ללנדוור יש בייבי ארוך שנים – בית החולים באשדוד, כור מחצבתה הפוליטי.
במשך שנים לנדוור נלחמה באוצר שיקום שם בית חולים. בסופו של דבר היא עשתה את הלא ייאמן והצליחה. מי אמור להקים את בית החולים (שנבנה בימים אלה)? אסותא. היא גם אמורה להפעיל שם שר״פ, מה שמטריף את משרד האוצר.
בישיבת הממשלה על התקציב, כשדובר על הסעיף הזה, לנדוור אמרה כי הגבלת תיירות המרפא והגבלת הרפואה הפרטית עלולה לפגוע באסותא עד כדי כך, שלאסותא לא יהיה די כסף בשביל להקים את בית החולים באשדוד.
אז ישראל ביתנו מתנגד לכל העניין הזה עכשיו, והם נלחמים שם בכנסת כמו משוגעים. הנחמה היחידה היא, אם אםשר להסתכל על זה ככה, ששרת הבריאות יעל גרמן יודעת שאם העסק הזה יירד לטימיון, אם מההמלצות שלה לא יישאר זכר, הקדנציה שלה בתור שרת בריאות תלך גם היא לפח. אז היא נלחמת כמו משוגעת. עד כדי כך שהלכה אתמול בלילה לבית של ראש הממשלה נתניהו להסביר לו את זה באופן אישי.
פה נגמר חלק ב׳, ומתחיל חלק ג׳, בו הכל משתבש.
למה משתבש? כי אם הסעיפים של הגבלת המערכת הפרטית לא יעברו (ותיכף נגיד מילה על מה זה ״יעברו״), עדיין המדינה התחייבה לחזק את מערכת הבריאות הציבורית. איך? היא התחייבה להזרים בתוך שנתיים סכום של עד 700 מיליון שקל (בפועל, מדובר על 500 מיליון שקל, אבל נעזוב את זה רגע).
הכסף הזה אמור לזרום לקופות החולים ולשמש למטרה אחת בלבד: לקצר תורים לניתוחים בבתי החולים הצביוריים. איך? על ידי מתן תשלום נוסף, נדיב, לרופאים שיישארו בבתי החולים הציבוריים ולא ילכו לפרטי.
זה אמור לעבוד אם מגבילים במקביל את מערכת הבריאות הפרטית. אבל, והנה ה-אבל של כל הסיפור הזה, אם לא מגבילים במקביל את מערכת הבריאות הפרטית, מה יקרה? מה שיקרה הוא שהמדינה תשפוך מאות מילונים מכספי משלם המסים לכיסם של הרופאים, אבל המערכת הפרטית (כלומר, אסותא) תוכל להציע שכר גבוה יותר לרופאים. המערכת הפרטית תמיד תוכל להציע שכר גבוה יותר. תמיד תמיד, זה הגדרתי כמעט.
ואז, תוך שנים ספורות, העסק יחזור לאותו המצב. שכר הרופאים יטפס לאט לאט, כי ככל שהמערכת הפרטית מציעה יותר המערכת הציבורית צריכה להתאים את עצמה ולהציע עוד יותר, אחרת תאבד את הרופאים, ובסופו של דבר נמצא את עצמנו שוב במצב שאנחנו נמצאים בו היום, עם תורים ארוכים בציבורי, רק שהרופאים ישתכרו יותר, ואנחנו נשלם יותר.
פנטסטי, לא?
אז ההתנגדות של ישראל ביתנו (וגם הליכוד), אם לסכם, הולכת לעלות לנו – לכולנו – המון כסף, ולחסוף לאסותא המון כסף. אי אפשר לשים את האצבע בדיוק על כמה כסף זה, אבל זה המון המון כסף. כסף זוחל כזה. לא נרגיש את זה מחר בבוקר.
<אנחה>
אסותא נלחמת על האינטרסים שלה. זה לגיטימי. ויש לה גם טיעונים מוצדקים. ראשית, ועדת גרמן נולדה בסוג של חטא. העובדה שגרמן מינתה את עצמה לעמוד בראש הוועדה, והושיבה בה מקורבים שלה, והחליפה מנכ״ל באמצע, כל זה לא נראה מי יודע מה חיובי. מלבד זה, הוועדה מעולם לא פרסמה דו״ח סופי, אלא רק מין נייר עם נקודות. הממשלה מעולם לא דנה בדוח הוועדה (כי אין דוח) וגם הכנסת לא. תחת זאת הממשלה אצה רצה לנסח חקיקה והכניסה אותה לחוק ההסדרים. למה לחוק ההסדרים? למה לא להעביר נושאים חשובים כל כך לדיון ציבורי נורמלי בוועדת הבריאות של הכנסת בלי לחץ?
הטיעונים האלה חזקים. קשה לי להתמודד איתם. אולי גם לא צריך. אולי באמת אפשר לפצל את הסעיפים מחוק ההסדרים, להעביר לדיון אצל חיים כץ בוועדת הבריאות, ולקוות לטוב.
אולי.
אני רק פוחד שמה שיקרה הוא שהסעיפים יפוצלו, ויילכו לאיבוד. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה זה יקרה. אם הם יפוצלו, הכל יקום ויפול על חיים כץ. לחיים כץ יש חשבון פתוח עם משרד האוצר, שמנסה להרוג לו את החופשה הארוכה ביותר בהיסטוריה (ללא תשלום) שמאפשרת לו להמשיך להיות יו״ר ועד עובדי התעשייה האווירית במקביל להיותו חבר כנסת (מה שמעניק לו כוח פוליטי אדיר). לחיים כץ יש גם חשבון פתוח עם שרת הבריאות, סביב עניין הקנאביס הרפואי. בקיצור, it's complicated.
זהו, זה המצב. רק רציתי לשתף אתכם. עבודה של שנה שלמה, של וועדה שהייתה לי המון ביקורת עליה בזמן אמת, עלולה לרדת לטימיון, יחד עם מאות מיליונים מכספי המסים שלכם, ויחד עם המון כסף שיוצא לכם מהכיס על בריאות.
חבל, לא?
השבוע שודר בתוכנית המקור תחקיר מקיף של רביב דרוקר ורזי ברקאי (תחקירנית: קרן שמש) על האופן שבו משרד החינוך מתקצב את בתי הספר השונים בישראל. וליתר דיוק, התחקיר חשף עד כמה משרד החינוך מחלק את ה-40 ומשהו מיליארד שקל שלו בין בתי הספר בצורה שלא רק לא מצמצמת פערי הזדמנויות ופערי הישגים בחינוך, אלא ייתכן שאפילו מעמיקה אותם. התחקיר המלא נמצא כאן.
בשורה התחתונה: תלמידי החינוך הממלכתי דתי מקבלים העדפה בולטת ומובהקת ביחס לכל זרם חינוכי אחר. גם ביחס לתלמידי החינוך הממלכתי, וקל וחומר ביחס לתלמידים הערבים, הבדואים, הדרוזים וגם החרדים.
מבלי להמעיט ברגע בחשיבות חשיפת הרשימה, וחשוב מזה מבלי להמעיט בעבודת עיבוד הנתונים המרשימה שתחקירני המקור עשו במשך חודשים ארוכים על הרשימה הבלתי נוחה שהם הצליחו להשיג ממשרד החינוך, עיבודים שמראים בדיוק רב איזה בית ספר מקבל פחות או יותר שעות לימוד וכמה בדיוק, העובדה כי החינוך הדתי מקבל יותר מכל אחד אחר היתה עובדה ידועה, לפחות לחוקרי חינוך, מזה שנים. הנה דוגמא לרק אחד מהמחקרים שנעשו בנושא, של חוקר החינוך המוביל בישראל (שגם מתראיין לתחקיר), נחום בלס. המחקר שצירפתי בלינק הוא המחקר המקיף ביותר שאני מכיר שבדק את השינויים בתקצוב מערכת החינוך היסודית בעשור הראשון לשנות ה-2000, והגיע בדיוק למסקנה זו. והיו גם מחקרים אחרים, ביניהם גם של בלס, שנעשו למשל תחת תנועת ״הכל חינוך״ ששר החינוך הנוכחי שי פירון עמד בראשה עד לפני שנכנס לפוליטיקה.
בקיצור, גם אם לא היתה ידועה לציבור הרחב, מאפייני האפלייה במערכת החינוך היו ידועים לאנשי המקצוע.
ההישג הגדול של תחקיר המקור הוא חשיפת הרשימה עצמה, הרשימה המדויקת של משרד החינוך, שאי אפשר להכחיש אותה, אי אפשר להתווכח איתה, אי אפשר לפרש אותה, אי אפשר לטעון אחרת. בכלל, זה הכוח הגדול של עיתונות מבוססת נתונים. כשאתה מצליח להגיע לנתוני המקור, יש לך כוח גדול מאוד ביד.
אבל,
הרשימה שאנשי המקור הצליחו לשים עליה את ידם היא רשימת שעות החינוך שמקבלים בתי הספר.
היא לא מציגה כסף. היא לא מדברת בשקלים. היא לא מראה עד כמה האפליה הזו עמוקה במונחי תקציב, אלא רק במונחי שעות. האם יש למשרד החינוך רשימה זהה, מקבילה, משלימה, שמראה את אותם הנתונים רק בכסף?
התשובה היא כן. למשרד החינוך יש כזו. הוא רק לא מוכן לחשוף אותה בשום פנים ואופן.
באוגוסט 2014 ח"כ סתיו שפיר שאלה את שר החינוך מתי בדיוק יפורסמו הנתונים. מי שענה במקומו של שר החינוך היה סגן שר החינוך אבי וורצמן איש הבית היהודי. הוא הבטיח שהנתונים יפורסמו עם תחילת שנת הלימודים. הנה, תראו:
שנת הלימודים מזמן כבר התחילה, והנתונים טרם פורסמו.
מתי יפורסמו? השד יודע. הניחוש שלי, לעולם לא.
בכל פעם שפניתי למשרד החינוך בשנתיים האחרונות בשאלה האם אפשר לקבל כבר את הנתונים, התשובה היתה אחת: המערכת עדיין לא מוכנה. גם התנועה לחופש המידע פנתה למשרד החינוך בנושא, וקיבלה את אותה התשובה, המערכת לא קיימת.
אני אומר את זה בביטחון כי עם הזמן התחלתי לאסוף עדויות, עוד ועוד עדויות, שמעידות שהמערכת דווקא מוכנה גם מוכנה. יותר מזה, ככל הנראה שר החינוך בעצמו כבר נחשף לנתונים במחצית השניה של השנה הקודמת.
השבוע שוב אמרה לי מישהי, שנחשפה לנתונים בעצמה, שהמערכת קיימת גם קיימת, ושכנראה הכוח היחידי שיגרום למשרד החינוך לפרסם אותה הוא בג"ץ. מי יכול לעזור לבג"ץ? למשל ארגוני זכויות או ארגונים מהמגזר הערבי שיכולים לטעון לאפליה תקציבית. "הם ישקרו לכולם", היא אמרה לי, "חוץ מלבג"ץ".
משרד החינוך לא רוצה לפרסם את המספרים, את פערי התקציב, מטעמים שאפשר להבין אותם. זה מוקש פוליטי, איזה נבחר ציבור רוצה לאבד רגל בגללו? חבל רק שמדובר בכסף ציבורי. הרבה כסף ציבורי. יותר מ-40 מיליארד שקל. החשיפה של המקור השבוע היא חשיפה חשובה מאוד. עכשיו צריך להגיע למסמך עם המספרים עצמם.
בכל מקרה, גם מבלי שהנתונים מפורסמים, הם משמשים את משרד החינוך החל מהשנה בתחילת תקצוב דיפרנציאלי במערכת החינוך. כלומר, לתת קצת יותר לאלה שיש להם פחות. אני לא יודע מה היקף התקצוב הדיפרנציאלי השנה, אני רק יודע שהוא שולי ונעשה לגמרי בשושו, בשביל לא לעורר שדים רדומים, בשביל לא להרגיז את ציבור הכיפות הסרוגות שיאבדו תקציבים לטובת החינוך הערבי. בעוד שבוע ההיקף המדויק אמור להיחשף במסגרת ספר התקציב שיוגש לכנסת, ואם הפוליטיקה תאפשר, ההיקף שלו יגדל בשנים הקרובות.
זהו, סתם שתדעו.