1.
לפני כמה שנים טובות, כשהייתי בעיצומו של לימודי התואר הראשון שלי בירושלים, אירע הצונאמי הגדול באזור תאילנד. לאחר שסיימו לסקר את תוצאותיו ההרסניות של אסון הטבע, עברו כלי התקשורת לעסוק בהשוואות. חלקם ידעו לספר שהצונאמי הגדול ביותר אירע בכלל בסין, מאות שנים קודם לכן, ונהרגו בו מיליון'תאלפים אנשים. אני זוכר זאת היטב כי אחד המרצים שלי בחוג לפילוסופיה באותה תקופה הקדיש את אחד השיעורים שלו לנושא הזה בדיוק. חוסר היכולת שלנו להתמודד עם אירועים איומים ונוראיים במציאות הממשית, הוא אמר, יחד עם עליית תרבות הריאליטי – המציאות החלופית – דחף אותנו למחוזות האסקפיזם המוזרים ביותר, בהם דיבורים בסגנון "כוכב נולד של הצונאמי" הם עניין כמעט טבעי.
2.
השבוע קראתי ידיעה מזעזעת במעריב. על פי הידיעה, בישראל יש 11 משרות פנויות מחכות לרופאים המתמחים בתחום רפואת הפגים. אלה הם 10% מכלל התקנים בתחום הזה בישראל. עשרה אחוזים. הסיבה לכך שהמתמחים ברפואה אינם מעוניינים לבחור ברפואת פגים היא כלכלית גרידא – זה לא משתלם להם. השכר נמוך, השעות ארוכות והמשמרות הן מסביב לשעון, ואין אפשרות לעסוק בתחום באופן פרטי, כלומר אין אפשרות לראות ממנו כסף. לכן הם מעדיפים לבחור בתחום הפלסטיקה. מישהו זיהה לפני כמה שנים את המצוקה הזו, והעלה את שכרם של רופאי הפגיות ב-0.7%. באופן לא מפתיע, לא היה די בכך בשביל למשוך למקצוע רופאים נוספים. על פי פרופ' שאול דולברג, יו"ר איגוד רופאי הפגיות בישראל, המשמעות היא אחת והיא ברורה וזועקת: "עלייה בתמותת פגים" בשנים הקרובות. תמותת פגים. אלה הילדים שלנו. הם ימותו רק בגלל שהמדינה הזו לא מזהה כאן כשל שוק, ולא בונה מודל כלכלי אטרקטיבי יותר לדור הבא של הרופאים בישראל.
3.
בהמשך השבוע נפגשתי עם אחד הפקידים הבכירים העוסק בפרויקט ירידת צה"ל לנגב, או בשמו האחר "עיר הבה"דים". החזון של הפרויקט המגלומני הזה מדהים – עשרות אלפי אנשי קבע וחיילים בסדיר יעברו ממרכז הארץ לאזור הנגב, ובתהליך הדרגתי של כמה שנים יהפכו את הנגב לאטרקטיבי יותר. כל הצדדים ירוויחו. אלא שהאותיות הקטנות של הפרויקט הזה ייאשו אותי עד בלי די.
בשביל לקלוט אוכלוסיה גדולה כל כך בפרק זמן קצר כל כך יש צורך בהכנה קפדנית של כלל התשתיות באזור הנגב. במלים אחרות, יש צורך בכבישים מתאימים, בקווי רכבת, במספרים גדולים של אוטובוסים. בנוסף, יש צורך ברופאים, במורים, בבתי חולים ובבתי ספר. אלא שכסף לדברים הבסיסיים האלה – אין. כבר היום, למעשה, הורים שמתגוררים בבאר שבע צריכים להתפלל שהילדים שלהם לא יחלו. כי אז תהיינה להם שתי אפשרויות בלבד – לנסוע עד לסורוקה (בית החולים היחידי בכל הנגב, שבקרוב כבר לא יוכל לעמוד בעומס) או לחכות שלוש שעות לרופא. שלוש שעות. אני לא רוצה לחשוב מה היה עובר עלי בתור הורה ממצפה רמון שהיה צריך לחכות כל כך הרבה זמן בשביל לעזור לילד שלו.
4.
אם תוסיפו לנתונים העגומים האלה גם את המספרים של פרופ' דן בן-דוד מאוניברסיטת תל אביב, שמציגים את התדרדרות מערכת החינוך ואת התסריט הברור שבעוד שלושה עשורים הציבור החילוני בישראל יכרע תחת הנטל של פרנסת המגזרים הלא יצרנים באוכלוסיה (בעיקר המגזר החרדי), יהיה לכם כאב ראש גדול, או שתיכנסו לדיכאון עמוק.
זה בדיוק מה שקרה לי השבוע, וזה למעשה מה שאני סוחב בבטן כבר תקופה ארוכה. ברגעי הייאוש האלה אני נוטה להיזכר בילד שלי, שנולד לפני ארבעה חודשים וחצי. בעיניים הכחולות שלו, בחיוכים שהוא מפזר לעברי בבקרים, לפני שאני יוצא לעבודה. הילד שלי משמח אותי, למרות שמצער אותי לחשוב על העתיד שהוא יגדל לתוכו. הוא משמח אותי, ובימים אלה הוא הופך יותר ויותר לדרך שלי להתמודד עם המציאות.
ולמה אני מספר את כל זה? כי כשחשבתי על זה הבנתי שהילד שלי, רק שלא יידע, הפך להיות בשבילי האסקפיזם ההוא שהמרצה שלי לפילוסופיה דיבר עליו לפני כמה שנים. הילד שלי הוא הדרך שלי לברוח מהמציאות, לא להסתכל לה בעיניים, לא להתעמת איתה. אסקפיזם-אבסורד, אסקפיזם עם פרדוקס מובנה. משום שדווקא עבור הילד שלי, מקום המקלט שלי, המציאות חייבת להשתנות.
