כשנשיא המדינה לא אמר אפילו פעם אחת את המילה איראן

נשיא המדינה רובי ריבלין נשא אחר הצהריים נאום בכנס הרצליה. 1,907 מלים יש בנאום הזה, ואפילו אחת מהן אינה ״איראן״. גם ״דעאש״ אין שם, גם לא ״חיזבאללה״. מה כן? החיים עצמם. התבוננות מפוכחת במציאות כמו שהיא, ובעיקר במציאות כפי שתהיה נחלתם של שני בניי. סחתיין על נשיא המדינה.

הנה הנאום המלא. ההדגשות והסימונים הצהובים הם שלי. שמתי בסוף כמה לינקים לכתבות שכתבתי בנושא, למי שרוצה לקרוא יותר.

והתמונה הזו, הגרף הזה, זה הגרף שהוצג על המסך כל זמן שהנשיא דיבר.

סדר ישראל חדש


רובי 1
רובי2
רובי3
רובי4
רובי5רובי6
רובי7
רובי8רובי9
רובי10


לקריאה נוספת

״הכי טוב שיכול לקרות זה שלא יהיה הרבה יותר גרוע״ – ראיון עם הדמוגרף משה בן אליהו
ב-2030 מעמד הביניים יסבול עוד יותר – מה יעשו השינויים הדמוגרפיים לשוק העבודה ולמעמד הביניים
דור הבייבי-בום יוצא לפנסיה ואין מודל שיתמוך בו – איך הזדקנות האוכלוסיה צפויה להשפיע על החיים שלנו
הדמוגרפיה תרוקן את תקציב המדינה – מה השינויים הדמוגרפיים צפויים לעשות להוצאות של הממשלה

היצע שיוצר את הביקוש

פרולוג
ב-4 בדצמבר 2007, עת הייתי עיתונאי בן שלושה שבועות בלבד, נכחתי בדיון בוועדת הכספים. היה זה אחד הדיונים הראשונים שיצא לי לצפות בהם בגוף ראשון, והוא היה כל כך עוצמתי, כל כך תיאטרון-אבסורדי, שהוא הותיר בי רושם עז.
בימים אלה, כשאני מחפש ברשת חומרים מחומרים שונים, פתאום נתקלתי בפרוטוקול של הדיון ההוא. קראתי שוב ושוב, ונזכרתי עד כמה הזוי היה הדיון ההוא.

רקע קצר
הדיון היה חלק מדיוני חוק ההסדרים לשנת 2008. הדיון הספציפי הזה הוא על אחד הפרקים המורכבים והקשים ביותר בחוק ההסדרים, שעיקרו הסדרת שיטת ההתמחרות בין קופות החולים לבין בתי החולים. סביר להניח שיש בערך 14 אנשים במדינה בכל רגע נתון שבאמת מבינים לעומק את העניין הזה, רובם ככולם לא נכחו בחדר במהלך הדיון, וממילא לאף אחד מהם אין זכות הצבעה בכנסת ישראל. מתוך הח"כים שנכחו בדיון, אני ספק אם מישהו מלבד יעקב ליצמן וחיים אורון הבינו משהו בנושא. אבל זה לא באמת משנה, שכן הדיון היה בעיקר בשביל הפרוטוקול, שכן ממילא בעת ההצבעות הגיע יו"ר הקואליציה דאז אלי אפללו, על שפמו ופמלייתו, כשהוא מחליף כמעט את כל חברי הוועדה בח"כים צייתניים מהקואליציה על מנת לוודא שהסעיפים מאושרים בלי בעיה.

השורה התחתונה, למי שלא יצליח לצלוח את השורות הבאות, היא כזו: מבחינת האוצר, אסור שיהיה היצע גדול מדי של שירותי בריאות, שכן – רחמנא ליצלן – התושבים עוד ירצו להשתמש בהיצע השירותים הזה (למשל, במכשירי MRI). לכן, מבחינת האוצר, צריך לוודא שההיצע לא משתולל. והואיל וההיצע הוא בתי החולים והרופאים שבו, צריך לוודא שמי שמשלם את החשבון (קרי, קופות החולים, שממומנות בידי הציבור) לא מתנדב לשלם יותר מדי. ואיך עושים את זה? יוצרים מנגנון שבו לא משתלם לקופה לממן יותר מדי שירותי רפואה לחולים, על ידי העלאת המחירים של אותם שירותים. פשטות מופלאה. וכעת לגרסה הארוכה.
להמשך קריאה

חודור'קה

היום הזה התחיל נורא מגעיל. בשבילי, לפחות. היום היה חרא כי אתמול לא הקשבתי לאורקל מרמת גן (aka מיכל פ"פ).

עד שרובי ריבלין קרא לי "שאוליקו" בטלפון.

זה יישמע לכם נורא מפגר, אבל עכשיו, אחרי שנה בתפקיד, קיבלתי סוף סוף את האסמכתא לכך שבאמת עשיתי משהו. הייתי מתחיל להסביר מה עומד מאחורי הדברים, אבל היי, את מי זה מעניין.

זה משמח אותי כי לפני שנה, שמתי לב שרובי קורא לכל האנשים שהוא מכיר באופן אישי בכל מיני כינויים: צביקה'לה, חודור'קה (=מתן חודורב), רבקה'לה, ספי'נקה (=ספי עובדיה) וכו' וכו'. אני זוכר את עצמי עומד מחוץ לחדר הישן של ועדת הכספים, מביט בחודורוב מעביר איזה דיווח לרדיו בנייד שלו, ואת רובי בדיוק מגיע ועומד להיכנס לחדר הוועדה. חודורוב עמד בחוץ, ורובי זרק לו איזה "מה נשמע חודור'קה?" בדרכו אל תוך החדר. ואני עמדתי בצד וקינאתי בחודורוב. לא על כך שהוא מעביר דיווחים לרדיו, אלא על הדבר השני.

זה כל הסיפור. לא גדול מדי. אבל שימח אותי עד מאד.