1.

תחושה מוזרה. המקום ממנו נובעות המלים כמו חרב.

2.

יום שישי, צהריים. כל כך הרבה כאלה כבר חלפו. השעה המסוימת הזו הבהבה בי שוב ושוב ושוב ושוב. פעם היו השמיים בגוון כזה, פעם היו טבולים בגוון אחר. ברובם ממילא לא הבחנתי. לעיתים היה זה בפתח תקווה, בחדר מוגף תריסים ודלת. פעמים אחרות היה זה בבסיסי צבא מאובקים, בחדר שומם ומיוזע. ולעיתים, רק לעיתים, היה זה בחוץ, תחת כיפת השמיים הגדולה, כשמספר בני האדם בסביבתי הקרובה שואף לאפס, כפי שראוי שהיה קורה פעמים רבות יותר.

יום שישי, צהריים. פעם היו דמעות, פעם אחרת עשן. היו גם דפים לבנים מתמלאים בדיו, שאיבת אבק או שטיפת כלים, בדידות, קרבה גדולה, או המתנה, או סתם, פיהוקים, עוד כלים לשטוף, עוד אבק להוריד. שירים חלודים של טום וויטס ברדיו, ואחר כך ג'ף באקלי במחשב, או סתם פטפוטים לא מכוונים. איזה סרט בסינמטק או שניים, והפלגה סתמית ברכב הדפוק של אמא בכביש הארוך והנטוש שהסתיים אז ללא מוצא בבאר של סבא, והיום מסתיים עם מוצא אבל בלי תכלית בקריית אונו.

הייתי רוצה להעמיד אותם בזה אחר זה בטור ארוך, את ימי השישי, כמו היו אבני דומינו, ואז להעביר חוט תפירה ארוך בין כולם. הייתי עושה מהם שרשרת לצוואר ותולה על וו ליד החלון, שתנצוץ בשמש השוקעת.

3.

כשהייתי קטן, אהבתי את הספרים של יהודה אטלס. אהבתי גם ללכת לספריה העירונית הקרובה למקום מגוריי, להחליף ספרים בקצב מסחרר. לפעמים אפילו פעמיים באותו היום. הייתי קטן. הלכתי ברחוב כץ, הגעתי כמעט לבית חולים השרון, ושם התחלתי לרדת במורד רחוב אחר, שהוביל לצומת רחובות הנשיאים וזליג בס, שהיה אחד הרחובות החביבים עלי בגלל הניגון המוזר של עיצוריו בזה אחר זה. שם הייתי פונה ימינה, צועד עשרים וחמישה צעדים, עד שהייתי מגיע אל הספרייה. עוד כמה מדרגות, והייתי בפנים.

מדפים. מדפים. מדפים. שירת המדפים. שירת הכרטיסיות המלאות בחותמות דיו בצבעים שונים, בגדלים שונים, במידת דהיות שונה, אם יש מילה כזו בכלל. וההתרגשות של התחלת כרטיסייה חדשה, ריקה עדיין מחותמות.

4.

כשהייתי קטן, היו תקופות קצרות של אחרי מילואים בהן אבא שלי התקשט בזקן. אהבתי את אבא המזוקן. זה היה כמו אבא אחר, או לפחות הזדמנות לאבא אחר. פעם מצאנו ביחד צב. זה היה בגינה ציבורית חבויה מאחורי רחוב אחד העם, מעט אחרי הפנייה לרחוב אחר שאת שמו כבר הספקתי לשכוח, כמו חלקים גדולים אחרים של ילדותי. אבא עם זקן וצב. יותר מזה לא הייתי יכול לבקש.

5.

ביום שישי האחרון, הייתי באוטובוס קטן בדרך לשכם. הנוף שחלפתי על פניו היה תנכ"י. חלק האנשים בחוץ היו תנ"כיים גם הם.

6.

ככל שהזמן עובר אני מבין שהחיים עוברים עלינו בכלל ברברס, כאילו היינו מטפסים במעלה הפעמון של גאוס ואז מחליקים במורד, מעברו השני. השאלה היא רק להבחין בזמן שאתה בנקודת השיא, ולהצטייד בסל עמוס בגירויים מסיבי תשומת לב לגלישה הגדולה מטה.

שבת שלום.

1.
יום אחד התעוררתי בבוקר, וגיליתי שהתפרץ ליס מקס שלי ערוץ הקבלה. ממוקם אי שם באפיק 66, התנחל באין מפריע. הנה, יש לו גם אתר אינטרנט, תוכלו לצפות בו גם ללא חיבור ללווין. אני אהמר שהוא לא משדר בשבת.

2.
בהתחלה הדבר חלף לי על יד האוזן. הצצתי קצת בלוח השידורים של ערוץ הקבלה, נדהמתי מהדברים שיש שם, קצת התרעמתי ביני לביני על זה שבכלל יש ערוץ קבלה, אבל אחר כך הבנתי שיש מספיק אנשים בעולם שצריכים דברים כאלה, והמשכתי הלאה לעסוק בענייניי.

3.
ואז, הבוקר, קיבלתי בחילה קשה מהעניין הזה. ראשית, תהיתי מדוע הערוץ הזה פתוח בטלביזיה שלי כברירת מחדל. זאת אומרת, נניח שהיו לי ילדים קטנים. ילדים זכים, מסוג הילדים שחבר הכנסת אמנון כהן חרד לגורלם ולשלומם. כאלה ילדים. ונניח שאני רוצה לשמור על נפשם הרכה של ילדיי, ולא לחשוף אותם לתכנים שאני מגדיר אותם כתכנים פסולים, או תכנים לא רצויים, או אפילו תכני תועבה. ונניח שאני סבור שהתכנים המשודרים בערוץ הקבלה הם תכנים כאלה, כלומר תכנים בלתי רצויים לילדיי. ממש כשם שאם היה ערוץ מיסיונרי של אוונגליסטים שפונים בעברית לילדים, או ערוץ של יהודים משיחיים שמנסים להפיץ את תורתם, וכיוצא באלה, לא הייתי מעוניין שילדיי יצפו בו. אתם יודעים מה, לא הייתי מעוניין שילדיי יצפו בו כברירת מחדל, כלומר שהוא לא יהיה פתוח כברירת מחדל בפניי ובפני ילדיי, מבלי שביקשנו אותו במפורש.

4.
במלים אחרות, אם אנשים במדינת ישראל החליטו כי את ערוצי הפורנו יש לחסום כברירת מחדל, וחוקקו חוק מדינה בשביל זה, איני רואה שום סיבה בעולם שלא לחסום כברירת מחדל את שידורי ערוץ הקבלה. מי שרוצה, שיצפה בו. שיתקשר למוקד שירות הלקוחות ויזמין את הערוץ. אין סיבה שאני אצטרך לעשות את זה בשביל לחסום את הערוץ.

5.
בשלב הזה הצגתי בפני פוזי, אשתי היקרה, את דעתי בנושא. היא אמרה שהיא מתפלאת עלי. שבתור אדם ליברלי, לא יכול להיות שאני בעד חסימת תכנים. נו, היא צודקת. אני לא בעד חסימת תכנים. אני בעד פתיחת תכנים, בעד שיתוף מידע, בעד פלורליזציה של דעות. כן, אני בעד. אבל יש אנשים במדינה הזו, אנשים שכוחם עולה על שלי, מסתבר, שמתנגדים לדברים האלה. הם בעד לצנזר, הם בעד לסמא, הם בעד להסתיר את המציאות מעינינו, לכפות עלינו מטריקס שחורה. עכשיו, אם הם בעד צנזורה, וכוחי שלי מוגבל לעומתם, אצטרף אליהם בגל השחור שלהם. ולכן, אני שב ואומר, אם ערוצי הפורנו סגורים כברירת מחדל, גם ערוץ הקבלה צריך להיות סגור כברירת מחדל. הנימוקים הם אותם הנימוקים. לפחות מבחינתי. אם לא צדק, אם לא פתיחות דעת, אני דורש לפחות סימטריה. זה הכל. שהרי לא ייתכן שאפילו בוועידת הצנזורה העליונה ישבו רק יראי שמיים חשוכי מוחין, ולא תהיה נציגות לאנשים שדעתם בהירה עליהם קצת יותר.

6.
ולסיום: הפוסט הזה לא יצא רהוט ואלגנטי כפי שרציתי שיצא. אולי בגלל שאני יותר מדי כועס. אני מניח שלחלקכם זה ישמע קטנוני, מתנשא, אנטי-דתי, ושאר סופרלטיבים מאותה המשפחה. נו, שיהיה. רק ניסיתי להבהיר עד כמה האיוולת הזו שקרויה מדינת ישראל מרגיזה אותי לפעמים, ועוד על הבוקר. זה הכל. לכשעצמי, התקשרתי למוקד השירות של יס וביקשתי לחסום את הערוץ. נציגת השירות האדיבה להפליא, שירה, הסבירה לי כיצד אני יכול לחסום את הערוץ באופן ידני דרך השלט שלי. עשיתי זאת. עשיתי זאת כי אני מאמין שאם אנחנו רוצים לחיות בשלווה יחסית במדינה הזו, אזי זו הדרך – אדם יכול לבחור לעצמו במה לצפות ובמה לא. וכך זה צריך להיות, גם עם ערוצי הפורנו. אין שום נימוק רציונלי לצורה המעוותת שבה הדברים מתנהלים כיום. כששאלתי את שירה האם הערוץ הזה מתוכנן להיות ערוץ בתשלום בשלב כלשהו, היא אמרה שנדמה לה שלא, משום שהמטרה שלהם היא להפיץ את הערוץ הזה לכמה שיותר אנשים. המממ. לו הייתי תחקירן, הייתי הולך ובודק את קשריו של מנהל ערוץ הקבלה (ראו בפסקה הבאה), עם מנכ"ל יס, או במקומות אחרים הקשורים לעולם התקשורת. ולא, דווקא במקרה הזה אני לא מתכוון לשר (החרדי) אריאל אטיאס. יש לי הרגשה שהוא לא מת על הערוץ הזה, בגלל מי שעומד בראשו.

*
לקריאה נוספת (ומומלצת): לאיש הזה שמנהל את ערוץ הקבלה, או משווק אותו, או השד יודע מה, קוראים מיכאל לייטמן. מהאתר של ערוץ הקבלה יש הפניה לבלוג שלו. כנסו, לא תתחרטו. נסו למשל את העמוד הזה, שעוסק במשבר הכלכלי העולמי. יש שם כמה פנינות של ממש. בין היתר, רק בשביל לגרות את סקרנותכם, לייטמן צופה כי בשנים הקרובות המשבר הנוכחי יתגלגל בסופו של דבר למשבר צבאי-נאצי. ויש גם תופינים על שרי אריסון. בקיצור, קריאה נעימה.

עדכון חשוב: ליאור שלח לי את הידיעה הבאה מנענע10. בגדול, הם מציגים שם את ה"בני ברוך" האלה, החבר'ה שמנהלים את ערוץ הקבלה, בתור עוד כת של משוגעים. הנה ציטוט מתוך הידיעה (התגובה של מיכאל לייטמן):

לשאלה לגבי תקנון הקבוצה והאיסור לדבר עם אנשים מבחוץ על בני ברוך או הציווי לבלות עם האשה רבע שעה ביום בלבד עונים סופר ולייטמן: "זהו אורח חיינו. הוא בא להגשים את המצווה 'והגית בו יומם ולילה'. כפי שאנחנו לא מבקרים אתכם החילונים, אל תבקרו אותנו. אנחנו באמת מאחלים לזוג הזה את כל הטוב, וגם לכם".

זה מה שיושב לכם בטלביזיה.

1.
כשנחתתי, היה כבר מאוחר מאד. בערך שלוש וחצי לפנות בוקר. גררתי את עצמי מהיציאה מן השרוול, דרך הפרוזדורים הארוכים, דרך ביקורת הגבולות המטופשת, בואכה מסועי הכבודה. מצאתי את המזוודה שלי במהירות מפתיעה, והסתלקתי משם. הייתי עייף מאד, טרוט. שרפו לי העיניים.

2.
בחוץ, חיכה לי אבא שלי. משום מה בחר להגיע. למרות שהיה לו ברור שאני לוקח מונית ומתחפף לירושלים. הגיע בכל זאת. מוזר אבא שלי.

3.
ברגע הראשון שראיתי אותו, אולי בגלל הערפול שאפף אותי בשל העייפות, הצלחתי להתמקד רק בזקן הגדול שעיטר את פניו. זקן לבן מנוקד בכתמים שחורים. זקן של זקנים. זקן שיבה. הדבר האוטומטי הבא שעשו שתי עיני, מיד אחרי שראו את הזקן, היה לחפש כיפה על ראשו. אבל לא, היא לא היתה שם. ירדו העיניים בחזרה אל הזקן. ואז, בעודי מתקרב אליו בצעדיו כבדים, כמו בהילוך איטי, מבחין כיצד חיוך נפרש על פניו, ניסה המוח להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי עם זקן.

4.
הפעם האחרונה, נדמה לי, היתה כשהייתי לא יותר מבן ארבע. אני חושב שאחי הקטן אפילו עוד לא היה בסביבה. בתמונה אחת מהתקופה ההיא שחקוקה במרתפי זכרוני, והיא זו שצפה במוחי אתמול, אני נמצא בדירתם של סבא וסבתא שלי ברחוב דגל ראובן בפתח תקווה. השעה היא שעת ערב, אין לי מושג איפה אמא שלי נמצאת, ופתאום אבא שלי מגיע. לבוש במדי ב', סוחב קיטבג ישן, הנשק כרוך על כתפו, והוא גבוה, ומעוטר בזקן שחור, מנוקד בכתמים לבנים חרישיים. היה לו ריח של אבא שחוזר מהמילואים, שזה ריח שאין במציאות אבל יש בסיפורים של סופרי ארץ ישראל הישנה, שמרוב שקראת אותם הם מתערבבים עם הזכרונות שלך ומשתלטים עליהם. סביר יותר שהיה לו ריח של זיעת גוף, ואולי בעצם זה אותו הדבר.
אני רצתי אליו, והוא חיבק אותו ונשא אותי על כפיים. לא ראיתי אותו מעולם עם זקן לפני כן, ומבחינתי זה היה כמו אבא חדש. ואולי זה מה שהייתי צריך, אבל מעולם לא קיבלתי. המבט בעיניו היה מבט אוהב, אבל מבט מבולבל, מפוחד מעט. של מי שטרם הבין שהוא אבא, של מי שהיה רוצה שמישהו יעזור לו עם זה קצת. עם כל זה.
אני לא זוכר שמאז ראיתי אותו עם זקן, למרות שלבטח ראיתי. בטח אחרי שאמא שלו, סבתא שלי, נפטרה. אבל אני לא מצליח להיזכר. רק התמונה ההיא, הישנה, מגובה עיניו של ילד בן ארבע, חקוקה אצלי בראש

5.
אבל אתמול העיניים של אבא שלי, המחייכות, העייפות, המימיות, כבר סיפרו סיפור אחר לגמרי. הן כבו ונדלקו לסירוגין. וברגעים היחידים שהצלחתי לראות בהן את אבא שלי, מבטו אמר טירוף. טירוף שמהול בשלווה גדולה, כמו נרקוטית. שלווה של אחד שמצא, טירוף של אחד שמצא תשובה.