0.
באחת התגובות לפוסט הקודם, על ענייני האוצר-בלינקוב-תקציב המדינה-נתניהו ושות', שאלה אותי הקוראת עדה את השאלה הבאה:
אתה יכול להסביר, למה הנושא כל כך מסעיר אותך?
מהסבר כזה אפשר להבין טוב יותר משמעויות עומק של התהליכים וההתפתחויות, מעבר לדיווח עליהם.
0.
באחת התגובות לפוסט הקודם, על ענייני האוצר-בלינקוב-תקציב המדינה-נתניהו ושות', שאלה אותי הקוראת עדה את השאלה הבאה:
אתה יכול להסביר, למה הנושא כל כך מסעיר אותך?
מהסבר כזה אפשר להבין טוב יותר משמעויות עומק של התהליכים וההתפתחויות, מעבר לדיווח עליהם.
0.
אתמול, מעט לפני השעה תשע בבוקר, סיימתי לכתוב טור לעיתון. משהו בי אמר לי לא לשלוח אותו עדיין, אלא לחכות להתפתחויות במהלך היום, כי אולי יווצר הצורך לעדכן את הטור. בסופו של דבר – מרוב התפתחויות – הטור כלל לא נשלח. הנה הוא לפניכם (קחו בחשבון שמדובר במוצר לא מוגמר. עוד בטרם הספקתי לחשוב עם עצמי איך לשכתב אותו, כי אני לא מרוצה ממנו עד הסוף, התחילו להתרחש בזה אחר זה שורה של אירועים שאילצו לי לזנוח אותו לחלוטין):
1.
בשנה הבאה יחגוג משרד האוצר יום הולדת 25 לחוק ההסדרים. הפטנט החקיקתי הזה, שהומצא במסגרת תוכנית הייצוב בשנת 1985 במטרה להילחם בהיפר אינפלציה שהשתוללה אז בישראל, הפך ברבות השנים לכלי המרכזי של משרד האוצר ואגף התקציבים לעריכת רפורמות מקיפות בכל ענפי המשק. אולם אם להסתמך על מאורעות הימים האחרונים, ועל האופן בו נוהל המשא ומתן עם ההסתדרות ונוהלו דיוני התקציב המכריעים, חגיגות חצי היובל לחוק יהיו עגומות למדי. לפחות מנקודת מבטו של משרד האוצר.
ימים ספורים לאחר שנתניהו זכה במירוץ על רשות הממשלה, היה מי שידע לספר כי בין הרפורמות הרבות שהוא מתכנן, יש אחת אותה לא יזכיר בפומבי. נתניהו, כך סופר, מתכוון לשנות באופן מבני את מאזן הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין אגף התקציבים, על חשבונו של האחרון. אלא שבשלב זה עשה זאת נתניהו לא באופן פורמלי, אלא פשוט בעורמה. הוא רתם למשימה את הממונה על התקציבים לשעבר, אורי יוגב. כמי שמכיר מבפנים את עבודת משרד האוצר בכלל, ואת עבודת אגף התקציבים בפרט, נעשה יוגב לסוס טרויאני מבחינתו של האוצר. לבנה אחר לבנה הוא פירק את חומת התכסיסים של האוצר. הגזירות שביקש האוצר להעביר הוצאו החוצה בזו אחר זו. יתרה מכך, בשלב כלשהו הבינו באגף התקציבים שהתקציב וחוק ההסדרים שהגישו לממשלה הפכו לבלתי רלוונטיים.
המכה האחרונה מכיוונו של יוגב ניחתה על האוצר כאשר התאפשר ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להשתמש בחוק ההסדרים – קודש הקודשים של האוצר – למטרותיו שלו. עיני ניסה והצליח להכניס לחוק ההסדרים תיקוני חקיקה שיחזקו, הלכה למעשה, את כוחה של ההסתדרות בשוק העבודה. מבחינתו של אגף התקציבים, היה זה הקש האחרון, ממש צלם בהיכל. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהבייבי שלהם הפך לחרב פיפיות, לגולם שקם על יוצרו. שכן חוק ההסדרים הפך בבת אחת מהמכשיר האולטימטיבי שמשמר את הכוח העודף של האוצר על פני משרדי הממשלה האחרים, לכלי שבעצם מחליש את כוחו. למעשה, זו הפעם הראשונה בה התקציב וחוק ההסדרים שאושרו בממשלה כמעט ולא נבנו בידי אגף התקציבים. במסדרונות משרד האוצר לא האמינו שזה יקרה, אבל הם ממש מתגעגעים לאולמרט ולבר-און.כעת, משתמו דיוני התקציב בממשלה, המאבק עובר לרשות המחוקקת. התקציב וחוק ההסדרים יוגש לכנסת עד אמצע חודש יוני, והיא תתבקש לאשרם בשלוש קריאות בתוך חודש ימים בלבד. בגלל האופן שבו נוהלו דיוני התקציב בממשלה, ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, יתקשה להופיע בפני הכנסת ולהגן על התקציב. קל וחומר לאחר שנתפס במצלמות הטלוויזיה מפריח מלים כמו "שוחד" ו"ראש הממשלה" במשפט אחד. למען האמת, מעטים האנשים במערכת הפוליטית שסבורים עדיין שבלינקוב ימשיך בתפקידו עד תום הקדנציה. יתרה מכך, מרבית הגורמים בטוחים כי התפטרותו היא עניין של זמן קצר, קצר מאד. אם אכן יחליט בלינקוב להתפטר, יהיה קשה להאשים אותו. ביבי סלל לו את הדרך החוצה במו ידיו. כעת נותר רק לשאול, כיצד נתניהו מצפה למצוא אדם שיהיה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, בידיעה כי אין לו כל גיבוי משר האוצר, ובידיעה כי ראש הממשלה ואנשיו חותרים תחת סמכותו. בשנה הבאה אפוא, כשיתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנת 2011 ועל חוק ההסדרים שיתלווה אליו, הגישה של האוצר כבר תהיה לגמרי אחרת. שלא בטובתם, אנשי אגף התקציבים יאלצו לשלם את המחיר ההיסטורי שהצטבר לחובת האגף לאורך כל השנים מאז נוצר חוק ההסדרים, בהן נטלו לידם את הריבונות בכוח, ולא ברשות, בעיקר בגלל אזלת ידם של משרדי הממשלה וחוסר יעילותה של הכנסת.
2.
כאמור, הטור הזה נכתב מוקדם בבוקר אתמול. מעט מאוחר יותר, בסביבות השעה 11:30, נחתה פתאום בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה לעיתונות של משרד האוצר שדיווחה על התפטרותו של בלינקוב.
3.
זה היה עניין של זמן. יום קודם לכן הערכנו בינינו לבין עצמנו שזה עניין של שעות עד ימים עד שהוא יחזיר את המפתחות. לא הייתה לו ברירה. צודקים אנשי האוצר כשהם מכנים את בלינקוב "איש של עקרונות". למען האמת, זה ניסוח מנומס שנועד לייפות את מה שלא מעט אנשים חושבים על בלינקוב. שהאישיות שלו בעייתית. שקשה להסתדר איתו. שהוא אדם כוחני, חסר דרך ארץ, שלא יהסס להשתמש במניפולציות על מנת להשיג את שלו.
אבל למרות מגרעותיו, ככל שאלה קיימות, בלינקוב היה עד אתמול הסמכות הלגיטימית העליונה בכל הנוגע לבניית תקציב מדינת ישראל. הדרג שמעליו – שר האוצר וראש הממשלה – אינם אמונים על בניית התקציב. תפקידם הוא לשמוע את דעתם של הפקידים, לתת את קווי המדיניות שלהם, לשלוח את פקידי האוצר לבצע הטמעה ככל הניתן של קווי מדיניות אלה, ולבסוף לקבל החלטות מכריעות. אבל הם אינם בונים את התקציב. זה תפקידו של בלינקוב ושל אנשיו. ורק שלהם.
אורי יוגב, לעומת זאת, הוא גם אינו פקיד מדינה וגם אינו נבחר ציבור. מה שהוא כן, זה איש עסקים פרטי מאד מקורב לנתניהו, שלא הסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי, בין היתר גם בגלל שהוא מעוניין להמשיך בעיסוקיו הפרטיים והמניבים. וככל שזו זכותו של יוגב לעשות את הבחירה הזו, בחירה זו ממש היא זו שאמורה למנוע ממנו לקחת מראש אגף התקציבים את סמכותו. אלא שכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא זה שהסמיך את יוגב לעשות כן, לנהל באופן בלעדי את המשא ומתן עם ההסתדרות והמעסיקים, לוותר בשם המדינה על דרישות תקציביות, כאילו הוא הממונה על התקציבים.
טוב יעשה מבקר המדינה אם יבחן את הנושא הזה משני היבטים: ראשית, האם לאורי יוגב, כאדם פרטי לחלוטין, הייתה הסמכות לעשות כן? וחשוב מזה – האם לראש הממשלה הייתה הסמכות המינהלית להאציל על יוגב את הסמכות הזו? אין לי מושג מה התשובה לשאלות הללו.
4.
אתמול בערב נפל לי האסימון מדוע לציבור באופן כללי לא כל כך אכפת מכל הסיפור. ראשית, מדובר בנושאים כלכליים, אז באופן כללי זה לא מעניין את הציבור. שנית, אגף התקציבים נחשב בקרב הציבור באופן מסורתי כ"איש הרע". ולמרות שבנפול אויבך אל תשמח, לאפאחד לא באמת אכפת כשאגף תקציבים הוא הקורבן (בלינקוב טוען שמדינת ישראל היא הקורבן). להיפך, זה אפילו גורם לך לחייך קמעה כשאתה רואה לראשונה את פקידי אגף התקציבים מתפתלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות מעל לראשם, כפי שהם עשו לאורך השנים לפקידי יתר משרדי הממשלה.
משרד האוצר, בעיני, עשה עבודה תקשורתית גרועה בסיפור הזה. הוא לא הגיע מוכן. אולי הם לא האמינו שם שביבי מסוגל לעשות להם דבר כזה. אולי הם הבינו את זה כשהיה כבר מאוחר מדי. ואולי ידעו על מה שמתרחש, אבל בחרו לא לדבר, מתוך נאמנות מערכתית לשר האוצר. לכל הפחות, הם היו יכולים להגיד את האמת לגבי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהפך ללוביסט מספר אחת במדינה.
5.
אני מצטער שאני לא מצליח לסדר את המחשבות שלי כמו שצריך באופן סדור, רהוט וחד. זו אחת הפעמים הבודדות מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות, שנושא שנמצא בתחום הסיקור שלי באמת מזיז לי ברמה האישית. הבטן שלי מלאה על הסיפור הזה, ואני מניח שאמשיך לטפטף בעניין בימים הקרובים, במידה שאצליח לסדר את המחשבות. עמכם הסליחה.
1.
מזה שלושה שבועות בערך שאני שומע חצאי דברים מאנשים שונים על מתיחות הקיימת בין הממונה על התקציבים במשרד האוצר, רמי בלינקוב, לבין מי שהיה פעם הממונה על התקציבים והיום הוא יועצו הכלכלי של בנימין נתניהו ואיש סודו, אורי יוגב. על פי מה ששמעתי שוב ושוב, לבלינקוב נמאס מההנחתות שהוא מקבל מיוגב, ובעיקר מזה שהתוכניות שיוגב מקדם תלושות בעיניו של בלינקוב ואנשיו מהאינדיקטורים הכלכליים של המשק. אתמול בבוקר, אחרי לא מעט שיחות שניהלתי עם אנשים, סוף סוף קיבלתי את ההוכחה שחיפשתי.
2.
במהלך יום האתמול, בזמן שגיבשתי את הסיפור לעיתון של היום, העסק התחיל לרתוח, לבעבע, עד שלבסוף גלש על גדותיו. באמצע היום התחילו להפציע באינטרנטים דיווחים על פיצוץ במשא ומתן בין האוצר לבין ההסתדרות (אין לי כוח לספק לינקים), עד שלבסוף לכולנו נפל האסימון. זה לא שהמשא ומתן התפוצץ, זה שאנשי האוצר הבינו שהמשא ומתן מתפוצץ להם בפנים.
3.
באוצר קיוו, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, שיו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ינגוס בפיתיון שהם זרקו לו. כלומר שהוא יסכים להקפאת שכר במגזר הציבורי (ועל הדרך ישכנע את אהוד ברק בעניין הקיצוץ בתקציב הביטחון), ובתמורה הם יסכימו לבטל את כל – אבל את כל – הגזירות שהם הפיצו לתקשורת, וככה עיני ייצא המלך. אלא שעיני לא רק שלא נגס בפיתיון, אלא הגדיל לעשות כשהתחיל להשתין על האוצר בקשת נחושה. עיני הבהיר להם בצורה ברורה – אתם לא תכרכו את שני הדברים זה בזה, לא כל עוד אני כאן. אתם גם תבטלו את הגזירות, וגם לא תקבלו הקפאת שכר שלמה במגזר הציבורי. על הדרך, עיני גם הצליח להוציא מחוק ההסדרים סעיף אחר סעיף, וגם לקדם הצעות חוק שונות מטעמו, שמטרתן – בתמצית – לחזק את כוחם של העובדים על פני המעסיקים, ובעיקר לחזק את כוחה של ההסתדרות. סליחה, איך שכחתי, גם לחזק את כוחו שלו בתור מנהיג ממלכתי.
4.
עיני הבין מהר מאד את מה שלאוצר לקח לא מעט זמן להבין. שביבי נמצא, בעצם, בצד שלו, ולא בצד של האוצר. באוצר קיוו למצוא גיבוי בלשכת מי שהוגדר בידי עצמו "מר כלכלה", אבל תחת זאת מצאו שם בר פלוגתא. אדם שהגדיר עצמו כשר על לאסטרטגיה כלכלית, אבל מתעקש לבצע מהלכים שכל הכלכלנים הבכירים במשק אמרו לו שאסור לבצע (למשל, ההתעקשות שלו על הפחתת מיסים כאן ועכשיו). הם פשוט לא מצליחים לשכנע אותו שהם צודקים. ולמען האמת, מדובר באחת הפעמים הלא שכיחות שבהם האוצר לא מצליח לעשות את זה. מרבית הפעמים האחרות היו תחת כהונתו של אהוד אולמרט, אבל שם היה מדובר תמיד בנושאים נקודתיים, לא בתקציב כולו, לא בהנחות היסוד הכי בסיסיות שלו.
5.
בשלב הזה ניסו באוצר להבין איזה עוד קלפים נשארו להם בשרוול, אם בכלל. הרי כבר יצא החוצה שנתניהו לא רק שיהיה מוכן להתפשר על הקפאה מאד חלקית של חלק ממרכיבי השכר בחלק מהמגזר הציבורי, אלא גם שיהיה מוכן להגדיל את התקציב בהרבה הרבה יותר ממה שהאוצר מציע, וממה שהחליטה הממשלה רק לפני שבוע. מה עושים עם הביבי הזה, ומה עושים עם העיני הזה ומה עושים עם היוגב הזה?
5.5
אז החליטו באוצר, במודע או שלא במודע, במכוון או שלא במכוון – זאת איני יודע – לשבור את הכלים. או, ליתר דיוק, ליצור מראית עין של "שוברים את הכלים ולא משחקים". אין דרך אחרת להסביר את הכותרות שהתחילו להופיע באינטרנטים במהלך אתמול, ואת אלה שיהיו בעיתונים הבוקר. רוצה לומר, באוצר התחילו לשדר החוצה מסר ברור – נתק, מלחמה, סכסוך, קרע, פיצוץ (כל סופרלטיב דרמטי יתקבל בברכה) – בין האוצר לראש הממשלה ואנשיו. רוצה לומר, באוצר לא מוכנים להתפשר על האמת הכלכלית המקצועית שלהם, שיהיה זה ראש הממשלה שייקח את האחריות על הטעויות שהוא מתעקש לבצע. רוצה לומר, תחזיקו אותנו לפני שאנחנו תולים את המפתחות.
5.75
הערת אגב לסיפור הזה, ליודעי ח"ן: נניח שאתם רוצים לכתוב לעיתון סיפור על סכסוך בין בלינקוב לבין יוגב, למי תפנו בשביל לבקש תגובה? מצד אחד, יש את יוגב. יועץ התקשורת שלו הוא משה דבי. מצד שני, יש את משרד האוצר, שהחל מאתמול, יועץ התקשורת המיוחד שלהם הוא… משה דבי. תודו שזה מבריק.
6.
אני מודה שאני לא לגמרי מבין את הגישה שנקטו אתמול באוצר. האוצר לא באמת יכול לאיים על ראש ממשלה. ההיפך הוא הנכון. לכן, האיום שלהם נתפס בעיני כמצג שווא, כאיום סרק. יותר מהכל נדמה לי כאילו המהלך שלהם אתמול נבע מתוך ייאוש. אבל מה אני מבין? אני רק יודע שהיום כל העסק הזה, בדרך זו או אחרת, עם הסכמה או בלי, עם אגו פגוע או בלי, העסק הזה ייגמר. יותר מזה, יש מי שאומר לי שבלשכת ראש הממשלה אפילו מתכננים לסיים מחר את שורת ההצבעות המכרעת על התקציב ועל חוק ההסדרים מוקדם מן הצפוי. יכול להיות. כך או כך, כל השחקנים כבר ירו בתותחים הגדולים שלהם. עיני הבהיר לכולם שפראייר הוא ממש לא, באוצר הבהירו שגם הם יודעים לנופף ב***, ורק ביבי – סלחו לי שאני מעיר – יצא מכל הסיפור הזה לא פה ולא שם. לא זה שמחזק את התדמית שלו בציבור כ"מר כלכלה", אבל גם לא ככזה שמגלה חמלה לשכבות החלשות מתוך שינוי אידיאולוגי. גם מוריד מיסים, וגם מעלה מיסים. קצת זיג, וקצת זג. פרווה. יותר מהכל זה מחזק את התחושה האישית שלי, שאינה מבוססת על שום דבר אלא רק על רושם אישי מכמה מפגשים קצרים, שנתניהו מתחיל להבין, באיחור מה, שהתפקיד הזה של ראש ממשלת ישראל, ובעוד בתקופה כזו, איך נאמר בעדינות – קצת גדול עליו.
7.
ואגב, אם מישהו מצא את שר האוצר, יובל שטייניץ, הוא מוזמן להחזיר אותו לדלפק הראשי. יש מי שדואג לו.
1.
נו.
2.
השבוע, יום לפני הבחירות, ערכנו בעיתון פאנל בהשתתפות בכירים לשעבר במשרד האוצר, שיתנו עצות מניסיונם לשר האוצר ולממשלה הבאה, לנוכח המשבר הכלכלי. במהלך הדברים יוסי קוצ'יק, שהיה פעם הממונה על השכר ומאוחר יותר גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אמר שהתקופה בה לראש הממשלה יש את הכוח הרב ביותר היא בחודש הזה שבין היום בו הנשיא מטיל עליו את הרכבת הממשלה עד יום השבעת הממשלה. בתקופה הזו הוא מלך, לאחר מכן הכל מתחיל בתהליך הדרגתי של התפוררות עד הבחירות הבאות. מאוחר יותר במהלך הפאנל אחד המשתתפים העיר שזה לא מדויק, משום שגם בתקופה שמתחילה בהתפטרותו של ראש הממשלה ועד ליום בו מורכבת ממשלה חדשה, גם אז נהנה ראש הממשלה מכוח אפקטיבי למשול. כולם צחקו בעצב, ומישהו הוסיף שאולי מוטב לקצר את כהונת ראשי הממשלה כך שתהיה רק התקופות הללו במצטבר. אוהד מראני, מי שהיה מנכ"ל האוצר בעבר, העיר שממילא זה מה שקורה כאן, פחות או יותר.
3.
באותו הפאנל, בעניין אחר, אמר אורי יוגב, שהיה הממונה על התקציבים באוצר, משהו מאד מעניין. לא מדובר בחשיפה מסעירה, אלא במשהו שכשהוא נאמר בריש גלי הוא נראה פתאום אחרת לגמרי. יוגב תומך בעמדה של נתניהו (הוא מקורב אליו) לפיה צריך להאיץ את תהליך הפחתת המיסים. יוגב הסביר, שהמטרה של הפחתת המיסים היא הקטנה מקבילה של הוצאות הממשלה. איך זה עובד? דרך המנגנון של הגירעון הממשלתי (שהוא ההפרש בין ההכנסות של הממשלה להוצאותיה). אם ההכנסות של הממשלה מגביית מיסים תקטנה, לא יהיה מנוס מהקטנה מקבילה של הוצאות הממשלה. זו הדרך להקטנת הממשלה, לשיטתו של יוגב. כלומר, תוצר הלוואי של תהליך הקטנת שיעור המס, כפי שנתניהו מציג זאת, וכפי שדיברתי עליו כאן, כלומר הגדלת הכנסות המדינה מגביית המיסים, עלול בכלל להיות תוצר לוואי לא רצוי. במלים אחרות, אפשר להעלות סיבות אחדות למה נתניהו אומר את מה שהוא אומר, ולא אומר את מה שיוגב אומר. כפי שאני רואה את זה, אופן הצגת הדברים על ידי יוגב הוא קפיטליזם בבהירותו, והצגת הדברים על ידי נתניהו היא קפיטליזם בעמימותו. אילו הדברים היו מוצגים בשיח הציבורי באופן שונה, אולי התמונה הייתה אחרת.
4.
ורק בשביל לרבע את המעגל:
נו.