מעשה שהיה כך היה.

פסעתי לי מעדנות ברחובה הראשי של עיירת הקיט הגרמנית לינדאו, ולפתע חשקה נפשי בגלידה. והנה, מימין, הזדמן לי דוכן גלידה. נו, לא דוכן כי אם חנות. ובכן, נחפזתי לי אל הדוכן, כלומר אל החנות, וחיכיתי לתורי.
עת דמיינתי בתאווה כיצד אלקק בקרוב גלידת אוכמניות ושוקולד לבן, התבוננתי ברוב שימת לב בזקנה שעמדה לפני בתור. הזקנה הגישה למוכרת קערה ירוקה שהביא עימה מבעוד מועד, וביקשה ממנה משהו שלא הבנתי מה היה, כי השתיים דיברו גרמנית. המוכרת הצעירה נראתה מופתעת מבקשתה של הגרמניה. אף על פי כן נטלה היא את קערת החרס הירוקה ונעלמה בירכתי החנות.
כעבור כמה רגעים שבה המוכרת אל החזית, והגישה את הקערה אל הזקנה. הקערה, כך הופתעתי לראות, היתה מלאה מעל לגדותיה בקצפת לבנה וסמיכה.
אולם הזקנה לא שבעה נחת מפרי ידה של המוכרת. ביקשה היא ממנה שוב דבר מה, והנה שוב נעלמה לה המוכרת הצעירה בירכתיים, וכעבור רגע שבה. היא הגישה בפני הזקנה את הקערה, והפעם עם קצת פחות קצפת.
והנה, אורו פניה של הזקנה. היא פנתה אל ארנקה ושלפה ממנו אי אילו מטבעות ושטרות והניחה אותם על הדלפק.

ואז, או אז, שלפה הזקנה מאין שהוא שקית פלסטיק כחולה מבריקה, כזו שמקבלים אלו הקונים בשמים בחנויות הפרפומריה, וביקשה מן המוכרת שתשים את קערת הקצפת בשקית.

אותי זה מאד הצחיק. אחי, כשסיפרתי לו את הסיפור הזה, אמר שזה יכול היה להיות הרבה יותר מצחיק לו הזקנה היתה לוקחת מן המוכרת את קערת הקצפת, ותוקעת לה אותה בפרצוף.