בתחילת המלחמה לא הייתה לי שום דעה לגביה. מלחמה רחוקה, של אנשים אחרים באנשים אחרים. רחוקה מהעין, מהאוזן, מהלב. ממש כשם שלא יותר מדי התרגשתי מנפילות הקסאמים בשמונה השנים האחרונות – וכפי שמעידים תושבי שדרות, גם יתר המדינה לא התרגשה – כך לא ממש הצלחתי להרגיש משהו לנוכח המבצע הצבאי שהלך והתפתח בדרום.

נזכרתי בשירות הצבאי שלי, שחלק גדול ממנו נמשך לאורך השנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה. נזכרתי כיצד הייתי יוצא מרמאללה, ממה שנראה לי אז כלב התופת, ומגיע לתל אביב בשעות הערב. בתי הקפה המו, הרחובות התפקעו בחיוּת, והכל נראה לי שפל ומזויף. לא הבנתי כיצד אפשר להמשיך ולחיות באופן רגיל ושליו כל כך, בעוד שבמרחק נסיעה של שעה משם שוכבים חיילים בבוץ הלילי הקר ומחרפים את נפשם. מיותר לומר, שהיום זה נראה לי שפוי בצורה בלתי הגיונית בעליל, ובכל זאת, שפוי.

שני דברים קרו מאז תחילת המבצע הצבאי הנוכחי ששינו את עמדתי הרגשית לגביו. הראשון, הוא שנשלחתי פעמיים לדרום מטעם העיתון. השליחות הזו, עם כל כמה שלא הייתה מורכבת במיוחד, לא מעמיקה במיוחד, וכמעט ושלא מסכנת חיים במיוחד (להוציא את הסיכון הקיים בימים אלו בעצם ההימצאות באזורים מטווחי הרקטות), הציגה לנגד עיניי בצורה מוחשית מאד את הדיה של הזוועה הקרויה מלחמה. ביקור בשדרות בימים אלו (להבדיל מביקור לפני חודשים אחדים) מעניק הצצה נדירה לאופן שבו מתנהלים גופים קולקטיביים – ממש כמו הבורג בסטאר טרק – במקרה הזה צה"ל, פיקוד העורף וכו'. חיילים שוטפים את הרחובות והמקלטים, כלי תקשורת בכל מקום, לכולם וסטים זוהרים עם תגי שם והמון ראשי תיבות, חמגשיות עם ארוחות צהריים נשלפות מאי שם. לכל אחד תפקיד, כל אחד יודע מה הוא עושה. אפילו האבטלה הסמויה של חיילות חיל החינוך היא חלק מהמערך הזה, בצורה מעוותת כלשהי. והאזרחים? מדהימים. באמת. אני לא מכיר שם אף אחד, אבל עצם היכולת להישאר ולו חצי שפוי במציאות מטריפה שכזו, מעוררת הערכה והתפעלות. כמה שעות טובות באזור הדרום יכולות להוציא אדם רגוע משלוותו. ללא כל ספק.

הדבר השני, הוא התקריות בהן נהרגו אמש חיילי צה"ל. בשעה 22:33 עלה מישהו מולי ואמר לי 3 הרוגים. זה היה אחרי שבהיתי בשידורי הטלוויזיה זמן ממושך וניסיתי להבין מה קורה שם. מלבד תמונות האש ופצצות התאורה מלב עזה, גם הקודים העיתונאיים כבר היו באוויר. ל"חילופי אש כבדים" יש פירוש עיתונאי אחד וברור – הרוגים. אבל איש לא דיווח. פניהם של כולם היו מודאגים, חפויים ואבלים. אבל איש לא דיווח. אבל על זה כבר דיברנו, ולשמחתי כלי תקשורת אחדים דיברו על זה בבוקר. אני לא מוצא סיבה להאריך בזה שוב כעת.
על כל פנים, קצת אחרי חצות הלכנו לישון. שכבתי במיטה והיה לי חרא. סביר מאד להניח שאני לא מכיר את החיילים שנהרגו שם. אבל עצם הידיעה שאני עכשיו הולך לישון במיטתי (הקרה) בירושלים, ושם בעזה מתחוללת מלחמה, פגזים שורקים, פצצות מתפוצצות, אזניים נחרשות, האף נסתם מריח אבק שריפה, בשר חרוך וחול, צעקות נשלחות לאוויר, מנועים מונעים, רקמות נקרעות, ואי שם ברחבי הארץ משפחות על גבי משפחות נהרסות לבלי היכר, וחיילים רבים נכנסים לתהליך ארוך מאד של שיקום, וכל הדברים הנוראיים היוצאים באלה, עשו לי רע. וזה עוד לפני שדיברתי על מה שקורה בצד השני, בצד הפלסטיני.

במישור הפרקטי – אני פשוט לא יודע מה לומר על המלחמה. לא בעד ולא נגד. כך או כך, הדיון ברמה הפרקטית הוא דיון (חשוב) בפני עצמו, אבל אני מבקש שלא לקיים אותו כאן. אני רוצה לדבר רק במישור המוסרי, האנושי. יש שיאמרו שאין מקום לדיון שכזה בעת שכזו, אבל אמירה זו לכשעצמה היא אמירה במישור הפרקטי, וכאמור, אני לא רוצה להיות במישור הזה.
במישור המוסרי, לפחות לטעמי, הידיעה שאנשים גדלים מינקות עד בחרות, משל היו צמחים מושקים, מציירים ציורי פנדה בגן, מתלכלכים בארגז החול, מביאים הביתה צבים ומניחים בקופסאות נעליים, הולכים לאיבוד בלב השוק העירוני, רואים בפעם הראשונה את החרמון, שטים בסירת פדלים בפארק הלאומי ברמת גן, מבריזים משיעורים, נהנים מטעמה האסור של סיגריה ראשונה, ושניה, ושלישית, מצטרפים לתנועות נוער, מתאהבים בבחורות מתולתלות שיער, חווים בגידות, אכזבות, מפלות, אהבות, הישגים, כיבושים, מזמוזים, מפתחים שאיפות, חולמים חלומות, מתכננים תכניות, ואז, בגיל 18, או 19, או 20, מגיעים לסמטה חשוכה בלילה חשוך וקר בפאתי ג'הנם, ובאבחה אחת, בשריקה אחת, מוצאים את מותם, הבלתי הפיך, הנורא, מידי אנשים שאין הם מכירים, מידי אנשים שאין להם איתם כל סכסוך שהוא, בטח לא סכסוך אישי – הידיעה הזו מעוררת בי בחילה קשה ותחושה איומה בכל אחד מאיברי. הידיעה שחיים שלמים שטרם מולאו מתכנסים כל כולם לנקודה בודדת של אַין בסמטה אלמונית ועלובה בג'בליה. הידיעה שהמין האנושי מאפשר דברים כאלה, מחולל דברים כאלה, אפילו מתפאר בדברים כאלה, היא מדהימה בעיני. זה פשוט בלתי נתפס. ממש ככה. זו חוויה שמטלטלת אותי. הכאב שאני חווה ברגעים כאלה מזכיר לי יותר מכל את הכאב שחוויתי בשלושת הימים הראשונים אחרי שהאורתודנט שם לי את הברזלים על השיניים. הדבר שרציתי יותר מכל אז היה להוציא את השיניים שלי מתוך הפה. באופן דומה, בעיתות כאלה, הייתי רוצה לתלוש את כל כולי מעליי.

בכל אופן, ההרג של החיילים אמש, להבדיל מהרג המחבלים והאזרחים הפלסטינים, נגע בי. ומי שמכיר אותי יודע שאני לא מגדולי הפטריוטים, לא מחובבי צה"ל, אפילו לא יהודי כשר במיוחד. ועדיין, תיאורית מעגלי הסימפטיה של אדם סמית' מצאה את ביטוייה בי אתמול פעם נוספת. והדבר היחידי הנוסף שחוויתי מלבד הצער, וזה מה שניסיתי להביע בדוגמת כאבי יישור השיניים, הוא הקושי הנוראי בעצם ההשתייכות למין האנושי.

לו הייתי יכול לבחור, הייתי מעדיף להיות קרחון. רחוק, קר ומנותק. מאיים על עתיד כל המין האנושי בהתמוססותי, הנובעת מטיפשותו.

עדכון: אני לא יודע אם זה מוסיף או גורע, אבל הייתי חייב. מילות השיר הזה מתנגנות בי מאז הבוקר.

התשמע קולי רחוקי שלי
התשמע קולי באשר הנך
קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצווה ברכה.

ארץ זו רבה ודרכים בה רב
נפגשות לדק נפרדות לעד.
מבקש אדם, אך כושלות רגליו,
לא יוכל למצוא את אשר אבד.

אחרון ימי כבר קרוב אולי,
כבר קרוב היום של דמעות פרידה.
אחכה לך עד יכבו חיי,
כחכות רחל לדודה.

(זמר נוגה / רחל)